בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.
זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו ביהמ"ש: "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת".
בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.
השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל "ההידרדרות" לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ"ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.
סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי "בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ". השופט עמית ציין כי את המילים "יתחשב בדעתם" יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.
נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא "ההורה הפסיכולוגי" או "ההורה למעשה" של הקטין. "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים", נימק עמית.
הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, "עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך".
זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון תעלומת חטיפת ילדי תימן טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?
השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.
בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.
מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.
ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.
התעלומה
הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.
ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.
הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.
בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.
באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.
המת החי
למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 – באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.
עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.
למי הפתרונים?
זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?
שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.
ידם של עובדים סוציאלים קלה על ההדק בהוצאת ילדים מהבית, כך טוענים מאות הורים ופעילים חברתיים אשר התכנסו אמש בתל אביב באירוע תקשורת אשר עסק בנושא היד הקלה של פקידי סעד בהוצאת ילדים מהבית.
באירוע הועלו הצעות לשינויים בחוק הקיים, חוק אשר מאפשר לפקיד סעד להתנהל באופן בלתי מרוסן ולקבל החלטות שרירותיות על גורלם של אלפי ילדים במדינת ישראל.
"חוק הנוער פועל לטובתם של העובדים הסוציאלים", כך אומרת איילה שטגמן פעילה חברתית בפתחו של הערב. "החוק מגבה את העובדים הסוציאלים ולא קיים כיום שום מנגנון המאפשר להורים לערער על ההחלטות הסופיות של פקידי הסעד. פקידי הסעד הם שקובעים מיהו ילד בסיכון, הם שקובעים אילו ילדים יוצאו מהבית והם שקובעים האם ניתן לערער על החלטותיהם שלהם עצמם".
לדברי שטגמן, שהינה אשת חינוך במקצועה, מדינת ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית באופן יחסי לגודל האוכלוסיה. מן הנתונים הרשמיים עולה כי כ-6,500 ילדים מוצאים מדי שנה מהבית לאומנה ופנימיות.
"כאשר קיימים מקרים במשפחות בהם קיים סיכון ממשי וחמור לשלומם של הילדים, העובדים הסוציאלים לעולם אינם שם כדי לפתור את הבעיה" אומרת שטגמן בהתייחסה לסדרת רציחות הילדים שאירעו לאחרונה בידי הוריהם. "ומנגד, הם משקיעים משאבים באיתור משפחות חלשות המהוות מטרה נוחה עבורם כדי שיוכלו להפעיל עליהן יד קשה".
שטגמן אף העבירה בקורת על רשויות הרווחה אשר מוציאות ילדים מביתם בקלות יתר בשל גירושי הורים. כ-50% מן הילדים מגיעים ממשפחות עניות ומשפחות בעלות קשיים אחרים.
"הבעיות המתעוררות במשפחות ניתנות לפתרון באמצעים חלופיים. במקרי גירושין יש להפעיל אמצעי גישור שונים לפתרון הסכסוך ולמשפחות עניות יש לתת תמיכה כלכלית". אומרת שטגמן.
בתגובה לדבריה של שטגמן, אמרה חנה סלוצקי, פקידת סעד ראשית לחוק הנוער כי "כאשר איננו מוציאים ילד בסיכון בזמן מעבירים עלינו בקורת, ומצד שני, כאשר אנו מוציאים ילדים מן הבית מאשימים אותנו כי אנו פועלים ביד קשה".
"צר לי שערב כגון זה מתקיים. קל להם להעביר עלינו בקורת אך במקביל הם אינם מסוגלים להציע לנו פתרונות חלופיים לטיפול בילדים בסיכון". אומרת חנה סלוצקי.
"האם אנו אמורים להתעלם מילדים שעוברים התעללות בידיהם הוריהם הנרקומנים או האלכוהוליסטים, או כתוצאה מתהליך קשה של גירושין?" שואלת סלוצקי.
סלוצקי טוענת כי תהליך הוצאת ילד מהבית הינו תהליך מורכב ומשתמשים בו רק כמוצא אחרון…
"עלינו להוכיח לשופט בבית המשפט כי עשינו כל שביכולתנו על מנת לעזור לילד במסגרת החיים במשפחה וכי הוצאתו מהבית נקבעה כאופציה האחרונה לפתרון…" אומרת סלוצקי.
דבריה של סלוצקי לא שכנעו רבים. את יעל שביתה בת ה-8 נלקחה בכפיה לאומנה לפני שנה וחצי זה בוודאי לא שכנע. יעל טוענת כי הוצאת בתה מהבית היתה לא הוגנת והתבססה על החלטה בה נקבע כי יש לפעול נגד הורים אשר מתנגדים לאופן התנהלותם של עובדי הרווחה.
"אויימתי מספר פעמים ע"י עובדים סוציאלים כי אם לא אשתף עימם פעולה הם יקחו ממני את בתי" אומרת יעל, גננת במקצועה אשר ביקשה להישאר בעילום שם.
יעל התגרשה מבעלה כתוצאה מהתעללות מינית שבוצעה על ידו בבתה עוד כשהיתה בת 4. יעל התנגדה לכך שהאב יפגש עם הילדה, אך העובדים הסוציאלים עמדו על כך שהילדה כן תיפגש עימו.
"העובדת הסוציאלית אמרה לבתי כי עליה להיפגש עם אביה וכי עליה לסלוח ולשכוח". אומרת יעל.
כאשר יעל ובתה סירבו להיפגש עם האב "פקידת הסעד הגיעה לבית הספר וחטפה את הילדה ללא ידיעתי" אומרת יעל.
בתה של יעל שוהה כיום במשפחה אומנת. "זו משפחה עם מעט חום ואהבה. בתי אינה מסתגלת שם ועוברת הזנחה. זהו מצב איום ונורא. הבאתי ילדה לעולם ולא נותנים לי לראות אותה" אומרת יעל.
יעל נמצאת כיום במאבקים משפטיים ארוכים ומייגעים להשבת בתה הביתה.
איילה שטגמן פועלת כיום עם חבר הכנסת גדעון סער בנושא. יזמה עימו הצעת חוק בנוגע לתיקון חוק שרותי הסעד הקובעת מנגנון מקצועי ומשמעותי יותר לערעור על החלטות פקידי סעד על הוצאת ילדים מהבית.
"אני מכנה את התהליך הזה של הוצאת ילדים מהבית בשם מערך הדממה" אומרת שטגמן. "החוק הוא לצידם של העובדים הסוציאלים. על התקשורת נאסר לדווח על מחדלים של עובדי רווחה בנושא הוצאת ילדים מהבית בשל החסיון החל על מידע בנוגע לילדים בסיכון, וכך יוצא כי הציבור אינו מודע כלל לנושא הכל כך כאוב הזה".
סרטון הפגנה משנת 2002 נגד הוצאת ילדים מהבית ע"י משרד הרווחה עם הזמרת מירי אלוני וסבתא שזועקת לעזרה על חטיפת נכדתה ע"י עובדים סוציאלים.
כמו כן, סרטון חטיפה פושעת של תינוק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור ע"י פקידת הסעד נורית לבנון שאף מצולמת בסרט עומדת ליד הדלת עם שוטרים ומחכה לסיום הטקס על מנת לחטוף את התינוק אל הלא נודע. פקידת הסעד חנה בן ארי היתה אף היא שותפה לפשע הזה.
סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.
שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?
מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת
הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.
במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?
לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?
זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.
ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל,
הורים, מחר זה יכול לקרות גם לכם. עובדת סוציאלית תגיע אליכם הביתה ותוציאאת ילדיכם לאומנה ופנימיות.
בשל אותם מקרים בודדים קשים של הורים מתעללים המהווים אחוזים בודדים מכלל המקרים ואשר אותם לא השכילו פקידי הסעד לאתר, נטפלים פקידי הסעד ממשרד הרווחה לכלל המשפחות החלשות, חפות מפשע אשר מהוות את מרבית המקרים ומוציאים את ילדיהן מהבית.
כך הם יוצרים עומס עבודה מלאכותי, מנפחים את מספר הילדים בסיכון ומקבלים תקציבי ענק מכספו של משלם המיסים אשר במקום שיופנה לרווחתן של אותן משפחות במצוקה, הוא מופנה לכספים המשולמים לאחזקת הפנימיות ומשפחות האומנה. כ-800 פנימיות קיימות היום בישראל – תעשיה אדירה של כסף.
מובא כאן מדריך כללים לאוכלוסיות חלשות, למתגרשים ולשאר המשפחות הנורמטיביות המתאר כיצד לשרוד ולנצח את עובדי משרד הרווחה. שננו ושימרו מדריך זה במקום נגיש.
לעולם אל תיצרו קשר עם עובדים סוציאלים ממחלקת הרווחה בנוגע לעזרה או עצה כלשהיא בנושא של ילדים או כל נושא אחר בו מעורבת משפחה עם ילדים מתחת לגיל 18, בכלל זה עזרה כלכלית כלשהיא. עובדי רווחה ינצלו את המצב הכלכלי הקשה שלכם על מנת לכתוב לבית המשפט כי המצב הכלכלי הקשה אינו מאפשר לכם לגדל את ילדיכם
אם ישנן בעיות עם בן או בת הזוג, לעולם אל תפנו לשירותי הרווחה בבקשת עזרה. אחד המהלכים הראשונים שעובד הרווחה יעשה הוא להוציא את ילדיכם מן הבית על מנת להרחיק אותם מן ה"סיכון".
אם עובדים סוציאלים הוציאו לכם את הילדים מן הבית לעולם אל תחשפו בפניהם את תכניותיכם להיאבק בהם. זכרו, גם אם ילדיכם באומנה או בפנימיות הם עדיין יכולים להתקשר אליכם בטלפון או לשלוח לכם מייל באינטרנט ולספר לכם אודות העובד עליהם במוסדות הללו.
חובה להקליט כל שיחה שלכם עימם. מכשיר הקלטה צריך תמיד להיות בהישג יד. מרבית ההקלטות מהוות ראיה רבת עוצמה לשקרים שנאמרו על ידם במהלך השיחה.
לעולם אל תאמינו למה שהם אומרים לכם. עימדו על כך שכל הבטחה שלהם תועלה על הכתב. היו מנומסים כלפיהם, אך תמיד זכרו עובדי רווחה הינם האויבים שלכם.
פקידי סעד ינסו בכוונה לגרור אתכם לכדי ויכוח קולני עימם וזאת על מנת שמאוחר יותר הם יכתבו בתסקירים שלהם לבית המשפט כי הינכם אנשים "תוקפנים ואלימים" ואף לא יהססו להגיש נגדכם תלונות במשטרה כטכניקה נוספת להוצאת ילדיכם מהבית. שימו את האגו שלכם בצד, תמיד ענו להם בשקט אך באסרטיביות גם אם הם צועקים עליכם. זכרו שוב להקליט כל שיחה עימם.
עובדים סוציאלים אינם משטרה למרות שהם מתיימרים להיות כאלה במסגרת גוף מפוקפק שהם יצרו בשם "משטרת הרווחה". אי לכך, לעולם אל תפעלו על פי "עצותיהם המועילות". "עצה מועילה"ידועה שלהם היא במקרה של גירושין, כאשר הם אומרים לכם שהברירה היחידה עבורכם לקבל משמורת על הילד היא להיפרד מבן הזוג. הם ינסו לשסע אתכם אחד בשני בשיטת "הפרד ומשול", ולוודא שהגעתם למצב בו אתם פרודים אחד מהשני, ממודרים ומבולבלים.
לעיתים הם ינסו לארגן עבורכם הסדרי ראיה עם הילדים בשעות לא מקובלות כמו באמצע יום עבודה. כתוצאה מכך תאבדו את מקום עבודתכם ואף את רכושכם, ואז בבית המשפט הם יאמרו כי אינכם מסוגלים לגדל את הילדים משום שאתם מובטלים וללא רכוש. התנגדו להסדרי ראיה דרקוניים כאלה והקליטו את שיחת ההתנגדות על מנת להוכיח כי פקידת הסעד שמה במתכוון מכשולים להסדרי הראיה.
לעולם אל תחתמו על שום מסמך המובא על ידם, גם אם הם אומרים כי "אתם חייבים". אינכם חייבים לחתום על שום מסמך שלהם !! פקידי סעד עובדים על בסיס מניפולציות ושקרים ומתוך ידיעה כי הצד השני אינו מכיר את החוק ולמעשה אין להם שום סמכות להחתים אתכם על שום מסמך. רק צו בית משפט מחייב אתכם. אם הם מאיימים עליכם כי יפנו לבית משפט אל תתרגשו מן האיום. הילחמו בהם באמצעות בית המשפט בלבד. אנו מודעים לאחת הבעיות הקשות בהן לרוב המשפחות העניות אין כסף לשכור עורך דין טוב וגם הם לדאבוננו מודעים לכך. היו בטוחים כי ברגע שאתם חותמים, הם ישברו את המילה שלהם משום שמה שהם אמרו בעל פה אינו מעוגן וחתום בשום מסמך, בעוד שאתם כן חתמתם.
אם לאויבים שלכם נגמרה התחמושת, אל תציידו אותם בתחמושת נוספת, קרי מידע נוסף עליכם. תמיד ענו להם בתשובות לאקוניות כמו "כן, "לא", "אני לא יודע". אם תספקו להם תשובות מפורטות הם תמיד יתנו לתשובות שלכם פרשנויות מעוותות ופרשנויות אלו ישמשו אותם מאוחר יותר בבית המשפט נגדיכם. שיתוף הפעולה שלכם עימם באמצעות מידע נוסף שתספקו להם עליכם ועל ילדיכם עלול לעלות לכם באיבוד משמורת על ילדיכם לצמיתות.
זיכרו!! המטרה של פקיד הסעד אינה טובת ורווחת הילד כי אם עוד ניצחון נוסף שלו בבית המשפט להוצאת ילדים מהבית. התעלמו מכל איום או סחיטה שהם מפעילים עליכם בנוסח "תעשו מה שאנו דורשים מכם ולא תסתבכו". התנגדו להם באופן מנומס כדי שלא יאשימו אתכם אחר כך באנטגוניזם ותוקפנות.
לעולם אל תסכימו שילדיכם יגיע למשפחת אומנה או לכל סידור חוץ ביתי אחר גם אם זה סידור זמני עד שתתאוששו ותקומו על הרגלים. זכרו, מה שזמני הוא קבוע. הסכמה שלכם למשפחת אומנה היא למעשה הודאה מצידכם כי אינכם מסוגלים לטפל בילד והודאה זו תלווה אתכם לכל אורך חיי הילד ותשמש את פקידי הסעד נגדכם. פקידי הסעד ישכנעו את בית המשפט כי הילד צריך להמשיך לשהות בסידור חוץ ביתי עד שתשתקמו וכרגע הם אינם רואים שהשתקמתם. בדרך כלל הם יהיו עקבים בהצהרה הזו נגדכם עד להגעתו של הילד לגיל 18.
התרחקו מעורכי הדין המייעצים לכם להסכים לסידור חוץ ביתי זמני בתואנה כי "אחרת תאבדו את ילדיכם לתמיד". עורכי דין כאלו הם עורכי דין המחפשים לעצמם עבודה קלה. ישנם עורכי דין, ובעיקר עורכי דין מן הסיוע המשפטי הניתן לכם חינם שיאמרו לכם שאין צורך שתעידו בבית המשפט, הם ידברו בשמכם ולפתע אתם מוצאים עצמכם מאבדים את ילדיכם בצו בית המשפט. שימו לב !! מרבית עורכי הדין מן הסיוע המשפטי בבתי המשפט לעניני משפחה ידועים כמפסידנים מקצועיים. התרחקו מהם !! רבים מהם מעמידי פנים כאילו הם בעד הלקוח בעוד שבפועל הם שליחים של הממסד. כל עורךדין שמונע ממך מלהעיד, פטר אותו. עדיף שתייצגו את עצמכם מאשר שתיוצגו ע"י עורך דין גרוע.
הורים זכרו, פקידי הסעד הם האויבים שלכם. לעולם אל תספרו מיוזמתכם להם או לבית המשפט על מקרים או מעידות שקרו לכם. אימרו את האמת אך אל תנדבו מידע מיותר אלא ענו בבית המשפט רק בתשובות של "כן" ו"לא". צייתו לצו בית המשפט. אל תשלחו את הילד לחו"ל בניגוד לצו בית משפט אבל נשים, אם אתן בהריון שום צו בית משפט אינו יכול לעצור בעדכן לנסוע לחו"ל וללדת שם את הילד. שבדיה או אירלנד הם מקומות טובים עבורכן.
סרבו לכל "טיפול" שעובדי הרווחה דורשים מכם, בכלל זה טיפולי פסיכיאטריה, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה, יעוץ וכו'). ובפרט סרבו לטיפולים הללו לאחר שילדיכם נלקחו מכם, משום שטיפולים כאלו, מכל סוג שהוא אינם אפקטיביים כאשר אתם כהורים נמצאים במצוקה רגשית קשה עקב חטיפת ילדיכם ע"י שירותי הרווחה ומצוקה זו אינה ניתנת לפתרון כל עוד ילדיכם רחוקים מכם. חוות הדעת ב"טיפולים" הללו אף משמשות את פקידי הסעד כנגדכם. הן משמשות כ"ראיה" נוספת נגדכם בבית המשפט.
כאמור, העידו בבית משפט לענייני משפחה בתשובות קצרות בלבד. תשובות כמו "כן", ו-"לא" הן התשובות הטובות ביותר במרבית המקרים. לעולם אל תתלוננו ולעולם אל תסבירו שום דבר. כל הסבר מיותר שלכם יתקל בחומת התנגדות ועלול לשמש כנגדכם. דברו תמיד בטונים רגועים ואל תאיימו במעמד זה בתביעות נזיקין אזרחיות כנגד הגורמים המעורבים. תביעות נזיקין הגישו מאוחר יותר, בתום דיוני בית המשפט לענייני משפחה.
נקטו בגישה של החזרת ילדים הביתה לא בגלל שהפקיעו מכם את זכויותיכם כהורים אלא משום שמשרד הרווחה הפקיע את זכויות הילדים בניגוד לאמנת זכויות הילד ולילדיכם נגרם נזק עקב השהייה במסגרת חוץ ביתית ולכן עליו לחזור הביתה, שם מקומו ושם טובתו האולטימטיבית. הגישה שלכם צריכה להיות ממוקדת בסבלו של הילד כתוצאה מהניתוק ולא בסבל שלכם.
הסכימו לשתף פעולה עם "מומחים מקצועיים" רק אם יצהירו בכתב כי המטרה שלהם היא להשיב את הילדים הביתה ואין להם נגיעה ישירה או עקיפה למשרד הרווחה. הרי ברור שזה לא הוגן לחייב אתכם לעבור "טיפול" אצל "מומחה" אשר מונה מטעם בית המשפט ועובד במקביל עם משרד הרווחה, כאשר מטרתו של משרד הרווחה היא הרחקת הילד מביתו ולא החזרתו הביתה. אינכם יכולים לעבור טיפול אצל מומחה שעובד במקביל עם גוף שפועל נגדכם. יש כאן ניגוד אינטרסים.
מרבית הילדים בבתי האומנה ובפנימיות עוברים שטיפת מח נגד הוריהם. שם נאמר להם יום יום כי "הוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם…", או גרוע מכך כי "הוריהם אינם אוהבים אותם…" ו-"הוריהם נטשו אותם…". מטרת שטיפת המח היא לשכנע את הילד להשתלב במשפחה כי במשפחה החדשה הוא יקבל "בית חם ואוהב". אמירות כגון אלו נאמרות לילד הן מצד עובדים סוציאלים, הן מצד משפחות האומנה והן מצד צוותי הפנימיות. הורים, תמיד תאמרו לילדיכם כי הם נחטפו מכם ע"י חדלי אישים עבור בצע כסף, שלעולם לא תוותרו עליהם ותיאבקו תמיד להשבתם הביתה. תלחשו להם באוזן או אפילו תאמרו להם בשקט על כך למרות נוכחותם של מפקחים סוציאלים בסביבה. גם ילדים בני 3 לעולם יזכרו את מה שאמרתם להם. זהו מסר קשה להם אך הכרחי ביותר על מנת להבטיח כי ידעו תמיד שאמא ואבא נלחמים עבורם וכך ההערכה העצמית שלהם תישאר גבוהה.
אם עובד סוציאלי מבקש להסתכל ברשומות הרפואיות שלכם, מן הסתם כדי למצוא נגדכם "ראיות", אזי כדי למנוע אי הבנות מיותרות, תמיד תמסרו לכל רופא או פסיכיאטר המטפל בכם מסמך המדגיש כי בשם חוק חסיון מטפל/מטופל אסור להם להעביר לאף גורם כל מידע בנוגע אליכם, בכלל זה פקיד סעד ומשטרה אלא בצו בית משפט בלבד.
במהלך שיטוטי באינטרנט נתקלתי בעבודת "מחקר" של אישה בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית שסיימה בממוצע ציונים מכובד – 90. בל נשכח שהכל יחסי בחיים, וציון 90 בעבודה סוציאלית אינו מקביל כמובן לציון 90 במשפטים.
אישה זו ביצעה עבודה המכונה בפיה "עבודת מחקר" על חזרת בני נוער הביתה ממענה חוץ ביתי.
במסגרת עבודה "מדעית" זו היא ראיינה "כ-5 נערות", רוצה לאמר, ביצעה מחקר על בערך 5 נערות…
אני יכולה להבין אם כותבים על מחקר שבוצע על כ-500 נערות, אבל תסכימו איתי שה"בערך" ברמת מספר חד ספרתי הוא סר טעם.
אז מדגמון של 5 נערות הוא לכל הדעות מדגמון בזיון.
כך נראים המחקרים של סטודנטים לעבודה סוציאלית, ולא בכדי רמת הדרישות למקצוע הזה היא בין הנמוכות באקדמיה.
דר' לין ורנל הינה סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית אשר עובדת מזה שנים רבות עם נוער עבריין. לין ורנל טוענת כי אחוז גבוה מקרב בני הנוער שהגיעו לבתי הסוהר גדלו במסגרת אומנה או במסגרות חלופיות של רשויות הרווחה וכי מסגרות אלו לא תרמו לטיפוחם של הילדים, נהפוך הוא, הן דרדרו את מצבם.
איציק פרי, עובד סוציאלי שבעברו שימש פקיד סעד במחוז חיפה והצפון מופיע בתכנית המושבעים ומשקר במצח נחושה בנוגע לנתוני הוצאת ילדים מהבית כמו גם בנתוני משמורת של אבות:
דוח זה מנתח את התפלגות מספר הילדים שהוצאו מהבית ע"י משרד הרווחה בצו בית משפט עפ"י ישובים, בשנים 2002-2006 , בישובים יהודים ומעורבים המונים מעל 15,000 תושבים.
בשנת 2006 הוצאו כ-4,000 ילדים מביתם באמצעות צו בית משפט. מספר הילדים שהוצאו בפועל גבוה הרבה יותר משום שחלקם הוצאו מביתם שלא במסגרת הליך משפטי אלא ע"י חתימה מהסכמה כביכול של ההורים. "הסכמה" זו מלווה לעיתים בלחץ אינטנסיבי ואיומים מצד פקידי הסעד המאלצים את המשפחה לחתום על מסמכי הסכמה להשמה חוץ ביתית.
שימו לב כי הנתונים הללו אינם כוללים ילדים שהוצאו מהבית למתקני "חירום", משום שכדי להוציא ילד רך מביתו למתקן כליאה כזה אין צורך בצו שופט אלא רק בדעתו של עובד סוציאלי, בעוד שכדי להאריך מעצר של עבריין כן יש צורך בצו שופט.
הדוח מתבסס על המקורות הבאים:
דוח נתונים גולמיים שנמסר ע"י שר הרווחה יצחק הרצוג.
דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על התפלגות מספר התושבים לפי ישובים לסוף שנת 2003.
דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בשנת 2004 הכולל שיוך לאשכולות מדירוג 1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה ביותר משויכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הנמוכה ביותר משויכים לאשכול 1. אשכול מציין במידה רבה את הכנסות המשפחה.
דוח המנתח את התפלגות מספר הילדים שהוצאו מהבית ע"י משרד הרווחה בצו בית משפט עפ"י ישובים, בשנים 2002-2006 , בישובים יהודים ומעורבים המונים מעל 15,000 תושבים
האם ההורים היהודים פחות טובים מן ההורים הערבים?
עפ”י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים. לצפיה בדוח המלא:
כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים".
הורים, מחר זה יכול לקרות גם לכם. עובדת סוציאלית תגיע אליכם הביתה ותוציא את ילדיכם לאומנה ופנימיות. 
דר' לין ורנל הינה סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית אשר עובדת מזה שנים רבות עם נוער עבריין. לין ורנל טוענת כי אחוז גבוה מקרב בני הנוער שהגיעו לבתי הסוהר גדלו במסגרת אומנה או במסגרות חלופיות של רשויות הרווחה וכי מסגרות אלו לא תרמו לטיפוחם של הילדים, נהפוך הוא, הן דרדרו את מצבם.
הרהורים על משפחה וילדים 