רשיון להורות והזכות להקים משפחה

ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.

 

על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.

 

אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.

 

נעמה כרמי, ד"ר לפילוסופיה, אפריל 2008

 

רשיון להורות

 

כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע"י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.

 

בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.

 

המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.

 

אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.

 

מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.

מודעות פרסומת

על הגירה לחו"ל במקרה של גירושין

ע"וד ענבר שנהב על הגירת הורה לחו"ל במסגרת תהליך גירושין ועל הפרת אמנת האג.

הורים: אם למורה בבית הספר אין סבלנות לילד שלכם, משרד הרווחה יגדיר אותו כילד בסיכון וירדוף אותו

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

 

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

 

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

 

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

 

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

 

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

 

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

 

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

 

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

 

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

 

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

 

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

 

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

 

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

 

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

 

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

 

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

 

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

 

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

 

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

 

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

 

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

 

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

 

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

 

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

 

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

 

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

 

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

 

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

 

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

 

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

ילד נלקח לאימוץ כפוי מסבתו שגידלה אותו רק משום שהיא אינה ההורה של הילד


השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

לא יאומן כי יסופר.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.

זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו  ביהמ"ש: "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת".

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

נועם שרביט   | גלובס  16/11/2008

 

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.

 

השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל "ההידרדרות" לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ"ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.

 

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי "בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ". השופט עמית ציין כי את המילים "יתחשב בדעתם" יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.

 

נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא "ההורה הפסיכולוגי" או "ההורה למעשה" של הקטין. "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים", נימק עמית.

 

הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, "עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך".

 

(בר"ע 3221/08).

משפט שלמה: עוכבה הגירת האם ובנה לגרמניה

עמית זיתבית המשפט העליון הורה לעכב את הגירתם לגרמניה של אם ובנה בן ה-7  מדובר בפרשת 'משפט שלמה' – מאבק של אב ישראלי נגד הגירתו לגרמניה של בנו ביחד עם אמו הנוצריה. השופט מלצר: אם השניים יצאו – יהיה קושי "אנושי ומשפטי" להחזיר את הגלגל לאחור.

 

רותי אברהם | NFC

 

משפט שלמה – האם 'קורקעה'. פרק נוסף במאבק אב ישראלי נגד הגירתם לגרמניה של גרושתו הגרמניה ביחד עם בנו בן ה-7. בית המשפט העליון הורה (יום א', 16.11.08) לעכב הגירת אם גרמניה עם בנה, עד להחלטה בבקשת אביו הישראלי לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב נגד הגירתם.

 

מדובר בעיכוב פסק דין שקבע כי יש לאפשר לאם ובנה לשוב לגרמניה. בהחלטה כתב השופט, חנן מלצר, כי מדובר באחד המקרים שבהם מוצדק לעכב את ביצוע פסק הדין שכן לאחר ההגירה יהיה קושי "אנושי ומשפטי" להחזיר את הגלגל לאחור.

 

פעלה בניגוד לאמנת האג

 

תחילת הפרשה, לפני מספר שנים, בהודו, במפגש בין הישראלי לגרמניה. בין השניים פרח רומן שבסופו אף הביאו לעולם ילד, כיום כבן שבע. השניים התגוררו באופן קבוע בישראל. במשך השנים נסעה האם עם בנה לביקורים בגרמניה. עם פרוץ מלחמת המפרץ נותרה האם עם בנה בגרמניה ואף הודיעה לאב כי אין בכוונתה לשוב לישראל. היא הגישה בבית משפט בגרמניה תביעה למשמורת.

 

האב טס לגרמניה והגיש תביעה להשבת בנו לישראל על-פי אמנת האג. בית המשפט קבע כי על האם להשיב את הילד לישראל תוך שהוא קובע כי כי מקום מגוריו של הילד בישראל וכי האם פעלה שלא כדין ובניגוד לאמנת האג.

 

עם שובה לארץ הגישה האם בקשה למשמורת. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי היא בעלת מסוגלות הורית טובה מזו של האב. מומחית שמונתה על-ידי בית המשפט אף המליצה לאפשר לאם להגר לגרמניה עם הבן תוך הסדרת מפגשים עם האב.

 

אישור ההגירה בוטל וחודש

 

האב הגיש ערעור על ההחלטה ובית המשפט המחוזי בתל אביב מינה מומחית נוספת שקבעה כי אין לאפשר לאם להגר בשל הפגיעה שתגרם לילד כתוצאה מהפרידה מאביו ובשל החשש כי האם לא תעודד קשר בין האב לבנו. לפיכך אישור ההגירה של האם בוטל.

 

האם הגישה ערעור. בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו והתיר לאם להגר עם בנה לגרמניה בכפוף למגבלות. בעקבות ההחלטה הגיש האב בקשה לדיון נוסף ועיכוב פסק דין.

 

בבקשה לדיון נוסף טען האב, באמצעות באי-כוחו עוה"ד שמואל מורן שמעון שובר, כי ההחלטה לאפשר לאם להגר עם בנם, מהווה "מתן פרס" על חטיפת בנו אשר הושב רק לאחר שבית משפט בגרמניה קבע כי מדובר בחטיפה על-פי אמנת האג וכי על האם להחזיר את הילד.

 

עוד טען האב כי הילד חי את מרבית שנותיו בארץ, הוא דובר עברית ומעורה בחיים בארץ וכי בית המשפט "לא בחן את זכותו שלא להיעקר מהמקום בו הוא נטוע". עוד נטען כי בית המשפט התעלם בהחלטה מעצם החטיפה כ"מרכיב עיקרי בהערכת הסיכון לקשר בין הילד לאביו". העובדה כי האם חטפה את הבן באופן שחזרתו התאפשרה רק על-פי פסק דין של בית המשפט, "יוצרת מניעות מלבקש לאחר מעשה החטיפה לשוב ולהרחיק את הילד מאביו".

 

שלילת "הגירת הניסיון"

 

האב אף הצביע על כשלים בתוכנית ההגירה" במסגרתה אמורים להיקבע הסדרי ראייה עם בנו. לטענתו, בית המשפט לא דן כלל בתוכנית שאמורה לכלול מענה לשאלות כמו: היכן יגור הילד, עם מי ישהה שעה שאמו עובדת כדיילת אוויר ונעדרת תקופות ארוכות, היכן ילמד ואיזה חינוך יקבל ועוד. הוא אף טען כי המנגנון שנקבע על-ידי בית המשפט להבטיח שמירת קשר בינו לבין בנו, בעת שהותו בגרמניה "אינו ישים ומרוקן מתוכן". לא זו בלבד אלא ש"מרגע שהילד יעבור להתגורר בגרמניה תוכל האם להתנייד בין מדינות האיחוד האירופי ללא כל בקרה על כל המשתמע מכך".

 

בהתייחסו להצעת בית המשפט כי האם ובנה יהגרו לשנתיים "לניסיון", ציטט האב את דברי שופט בית המשפט העליון (בדימ.) מישאל חשין: "קטין אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד ליד ולו ככלי יש חפץ בו. קטין הוא אדם. הוא איש גם אם איש קטן בממדיו. ואיש גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

 

הקטין לא יטולטל

 

כאמור, בית המשפט קיבל (א') את הבקשה לעכב את ההגירה. בהחלטה כתב השופט חנן מלצר כי קיבל את הבקשה בשל הצורך למנוע סיכול מהותי של הדיון הנוסף "אם יותר לאם להגר עם בנה הקטין לגרמניה עובר להחלטה בעתירה, עלול הדבר להקים קושי אנושי וייתכן גם משפטי להחזיר את הגלגל לאחור".

 

הוא הוסיף כי "במובן העמוק יותר 'מבחן משפט שלמה' מחייב למצער שכל עוד לא תתקבל החלטה בעתירה – הקטין לא יטולטל. הרי מדובר בילד כבן 7 שגדל בישראל בחמש השנים האחרונות ולמעשה למעט כשבעה חודשים בשנת 2003, התגורר בארץ עיקר ימיו. הוא אף לומר עתה כאן והשתלבותו טובה. יחד עם זאת מחוות הדעת למדנו שנוכח הנסיבות יש לו 'חרדת נטישה' ולכן אם נגזר להעתיקו לארץ אחרת עם אמו – ראוי לעשות זאת פעם אחת – בצורה מבוקרת ובסיום ההליכים המשפטיים ולא קודם לכך".

 

בשא 8898/08
 

שיטות פסולות בחקירת ילדים

להלן שיטות חקירה פסולות בהם משתמשים חוקרי ילדים בארץ ולא זו בלבד שתוצאת החקירה שלהם עלולה להיות מעוותת, להאשים חפים מפשע או לחילופין לפספס את האשמים, היא אף גורמת נזק נפשי לילד הנחקר. יש לדרוש את חומר החקירה הגולמי ככל שניתן על מנת לוודא שחקירת הילד לא בוצעה ברישול ובחוסר רגישות.

 

אין לחקור את הילד מספר פעמים

 

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל”אימון” למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג “התקלח עימה” 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

 

“מצילי הילדים” שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

 

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע”י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

 

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: “אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…”

כלומר ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

 

אין להסביר לילד את המושגים טוב ורע

 

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של “מגע טוב”, “מגע רע” או “מגע סודי”, דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

 

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

 

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

 

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון “האם אורי נגע בך כאן?” ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

 

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

 

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון “מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…”. משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

 

אין להשתמש בפריטים להדגמה

 

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל”לימוד” הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

 

אין לדובב את הילד ע”י מחוות חבריות

 

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו “אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…”. יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

 

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

 

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

 

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

 

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

 

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו “אוי, איזה ילד מסכן…”. תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

 

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

 

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

 

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

 

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.

תביעת נזיקין על אונס בכפר הנוער מאיר שפיה

מעשי אונס בפנימיות, ובפרט פנימיות של משרד הרווחה אינם דבר חריג. אך בעוד מעשי אונס בפנימיות של משרד החינוך נחשפים ביתר קלות משום שההורים שנמצאים בקשר עם הילדים מהווים גורם פיקוח משמעותי על הנעשה בילדיהם בפנימיות, הרי שהורים לילדים בפנימיות משרד הרווחה אינם יכולים לפקח ולדעת אם התעללו בילדיהם משום שבמקרים רבים משרד הרווחה מנתק אותם מילדיהם. כך יוצא שמעשי התעללות בפנימיות משרד הרווחה מוסתרים בהצלחה רבה מפני הציבור והתקשורת משום המידור והנתק מההורים ובהעדר גורמים פיקוח נאותים.

 

לפני 10 שנים הותקף מינית ילד בן 14 בידי שלושה מחבריו בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה ליד זכרון יעקב. התוקפים קיבלו עונשים מגוחכים – קנסות של אלפיים שקל. עשר שנים אחר כך הילד החליט לתבוע מיליונים מהנערים מהפנימייה וממשרד החינוך. השבוע הוא פגש את אחד המעורבים בתקיפה. סליחה לא היתה שם.

 

גם במלחמת לבנון השניה בוצע בפנימיה זו מעשה אונס שהובא לידיעת התקשורת.

 

אהרון יהודה, בן 28 מקרית שמונה הורשע בשנת 2007 בביצוע עבירות מין רבות בשלושה קטינים בני 6, 11 ו 12, בעת ששהו כולם בזמן מלחמת לבנון השנייה בכפר הנוער מאיר שפיה. יהודה טען כי הוא עצמו עבר התעללות מינית בעת ששהה כילד בפנימיה.

 

צפו בתחקיר של יפעת גליק אתמול באולפן ששי על מעשה האונס שבוצע בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה:

 

 

הישג בריטי עצום: בתי המשפט לעניני משפחה באנגליה עומדים להיפתח לתקשורת

British.UK.flag.jpgבעקבות לחצם של הורים רבים שילדיהם נלקחו מהם ע"י רשויות הרווחה ללא הצדקה הוחלט לפתוח את בתי המשפט לעניני משפחה ונוער בבריטניה לפיקוח ציבורי החל מהחודש הזה, חודש נובמבר.

 

בקרוב אצלנו.

 

כמו במדינת ישראל, גם בבריטניה מתקיימים הדיונים בבתי משפט אלו בחשאיות רבה ללא אפשרות לבקורת ציבורית. החודש הזה, חודש נובמבר, אמור שר המשפטים הבריטי, ג'ק סטרואו להכריז על המהפך במסגרתו תתקיים שקיפות על המתרחש בבתי המשפט, והתקשורת תוכל לסקר את הדיונים המשפטיים.

 

מרבית השופטים בבריטניה תומכים בצעד זה, ואולם העובדים הסוציאלים העותרים לבית המשפט בכדי להוציא ילדים מהבית, כצפוי, מתנגדים.

 

קונספירצית הדממה

 

בתחילת השנה החל קמפיין של התקשורת הבריטית נגד משרד הרווחה ושחיתות פקידי הסעד. הקמפיין כונה בשם "קונספירציית הדממה" ומשמעו ביצוע שחיתויות של עובדים סוציאלים בבתי משפט אלו במעטה של חשאיות וסודיות תוך הטלת חסיון מוחלט על הדיונים המשפטיים מפני התקשורת באמתלה של "טובת הילד" על מנת שהמדיה לא תוכל לחשוף את הפשעים והמחדלים המתחוללים בין כתלי בתי הדין הללו.

 

השופט הבכיר ביותר לעניני משפחה תומך ברפורמה

 

אופן יישום הרפורמה עדיין מתגבש בימים אלו.

 

נשיא בתי המשפט לעניני משפחה בבריטניה שהינו השופט הבכיר ביותר בתחום זה, השופט סר מארק פוטר תומך ומגבה את הרפורמה. מר פוטר בדומה למרבית השופטים ושרי הממשלה, תומך בפתיחת בתי המשפט לתקשורת רק בתחום של הוצאת ילדים לאומנה ופנימיות.

 

בתחום האימוץ הוא מתנגד לפתיחות משום הרגישות הרבה של הנושא. כמו כן, בתחום סכסוך גירושין בין בני זוג בנוגע לכסף או משמורת על ילדים, שיקול הדעת אם להוציא את המקרה לתקשורת יהיה נתון להחלטתו של השופט הדן בתיק.

 

להמשך הכתבה, כאן:

More open justice for families in the courts | Times Online, October 2008

קשרי עבודה והיכרות קודמים מצדיקים פסלות שופט

בית המשפט העליון קבע, כי הדיון בתביעות המשיבה במסגרת תיק גירושין בינה לבין המערער, שמתנהלות בבית המשפט לענייני משפחה, יועבר לשופט אחר, לאור העובדה שלפני 8 שנים, בתקופה בה טרם מונתה השופטת הדנה בתיק לכהונתה, וניהלה משרד עורכי דין, עבדה אצלה המשיבה למשך 3 חודשים כעורכת דין שכירה.

 

עו"ד ליאת בכר-סגל   | NFC

 

בית המשפט העליון פסק כי על-פי מבחן "הקרבה הממשית" הנסיבתי, ועל-אף שעברו כשמונה שנים מאז סיימה המשיבה את פרק עבודתה הקצר יחסית במשרדה של השופטת, ומאז לא היה קשר אישי-חברי בינה לבין השופטת, אולם, נראה שביחסים שנרקמו בין השתיים במהלך העבודה המשותפת, במהלכם התוודעה השופטת אף לחייה האישיים של המשיבה, יש כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים בבוא השופטת לדון בתיק בו המשיבה היא בעלת דין, מה גם שהשופטת ציינה, שהיא זוכרת פרטים מתקופת העסקתה של המשיבה.

 

עובדות המקרה

 

זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות, שלא לפסול עצמו מלדון בתיקים המתנהלים בין הצדדים, שעניינם הליך גירושין שמתנהל בין המשיבה למערער.

 

במסגרת החלטה שניתנה בתיק במעמד צד אחד, בבקשת המשיבה לקבל צו הגנה, קבעה השופטת שנה בתיק, כי למרות שהמשיבה עבדה אצל השופטת בעת שהשופטת ניהלה משרד עורכי דין פרטי במהלך שנת 2000, למשך 3 חודשים כעורכת דין שכירה, הרי שאין היא רואה כל מניעות לדון בתביעות המתנהלות בין המשיבה לבין המערער.

בדיון במעמד הצדדים, הפנה המערער את תשומת לב השופטת לדבר ההיכרות בינה לבין המשיבה, ואף פירט אירועים נוספים של מפגשים בין השופטת למשיבה.

 

בהחלטה הנוספת של השופטת בעניין זה, הוסיפה השופטת, כי הכירה את המערער בתחילת נישואי הצדדים, עת עבדה המשיבה במשרדה, ועוד קבעה השופטת, כי תיק משפחה זה רגיש במיוחד, ולתחושות הצדדים יש משמעות ומשקל. לפיכך נתנה השופטת לצדדים אפשרות לשקול את המשך בירור התביעות בפניה, ולמסור עמדתם בעניין זה בכתב. המערער ביקש בעמדתו שהשופטת תימנע מלשבת בדין בשל ההיכרות בינה לבין המשיבה, ואף מן הטעם של מראית פני הצדק.

החלטתה הסופית של השופטת לעניין הפסלות הייתה, כי טענות המערער אינן בגדר מניעה מלשבת בדין, בהתאם לסעיף 14 לכללי אתיקה לשופטים, התשס"ז-2007.

 

על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

 

טענות הצדדים  

 

טענות המערער 

  • עצם חשיפתה של השופטת למערכת היחסים בין הצדדים והוריהם, כאשר אימו של המערער הינה בעלת דין בתביעה, והיכרותה עם המשיבה, מונעים ממנה לשפוט בעניינם של הצדדים. 
  • לאור העובדה שעניינו של תיק זה הוא נושאים שבין המשיבה למערער, הרי שעצם חשיפתה של השופטת לפרטים מחיי נישואי הצדדים, יוצרת דעה קדומה של השופטת באשר לאופי היחסים בין הצדדים. 
  • יש ליתן משקל למראית פני הצדק. 
  • ההיכרות בין המשיבה לבין השופטת מגיעה לדרגת קרבה ממשית, וכי הצטברותם של הדברים מביאה לחשש ממשי, כי השופטת לא תוכל לבצע תפקידה באובייקטיביות הנדרשת. 
  • התיק טרם החל להישמע לגופו של עניין, כך שהעברתו לשופט אחר לא תגרום נזק כלשהו ו/או עיכוב בדיון.  

טענות המשיבה 

  • לא קיים ולא היה קיים כל קשר בינה לבין השופטת, פרט לקשר עבודה מקצועי במשך 3 חודשי עבודה לפני 8 שנים. לאחר סיום העבודה לא היה כל קשר בין המשיבה לשופטת, פרט לאמירת שלום במפגשים אקראיים. 
  • במהלך שלושת חודשי העבודה אצל השופטת, התקיימו ביניהן יחסי עבודה קורקטיים, והשופטת לא נחשפה לעובדות אודות נסיבות חייה. מאז, כך נטען, חלף פרק זמן ארוך, ואין כל קשר בין התקופה בה עבדה המשיבה אצל השופטת לבין עצם הסכסוך הנדון בפניה כעת. 

קביעות בית המשפט   

  • סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע, כי שופט לא יישב בדין אם קיימות נסיבות, שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. סעיף 77א(א1)(1) לחוק זה מוסיף וקובע, כי שופט לא יישב בדין ביודעו שצד להליך, בא-כוחו או עד מרכזי הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קירבה ממשית אחרת. קירבה זו היא קירבה שממשותה היא המבססת חשש ממשי למשוא פנים. 
  • אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, הוא יפריז בכך לצד החומרה, ללא הצדקה עניינית, וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית. דברים אלה יפים ודאי גם למקרים בהם מלכתחילה ציבור עורכי הדין העוסקים בתחום מסוים הוא מצומצם, כך שכל העוסקים בתחום מכירים איש את רעהו. 
  • גם כאשר מי שעבד עם השופט בעבר במשרד עורכי דין מופיע לפניו, יהיה מבחן "הקרבה הממשית" מבחן נסיבתי, במסגרת בחינת החשש הממשי למשוא פנים, ואין מדובר בפסילה אוטומטית של השופט, אלא כל מקרה יבחן לגופו. יש לבחון את כלל הנסיבות, ובין היתר את טיב ההיכרות ומסגרתה, את משכה, את הזמן שעבר למן עבודתו של השופט כפרקליט במשרד ובין המשפט הנדון, האם מתקיימים קשרים בין עורכי הדין ובין השופט, והאם השופט עסק בתיק הנדון בפניו עת היה עורך דין במשרד. ככל שעסקינן בקשר חברי יותר, ממושך ואישי, יהיה באלה כדי להעיד כי מדובר ב"קרבה ממשית אחרת". 
  • במקרה שלפנינו, עברו אומנם כשמונה שנים מאז סיימה המשיבה את עבודתה במשרדה של השופטת, ומאז, כך נטען, לא היה קשר אישי-חברי בינה לבין השופטת, והקשר ביניהן מוצה בפגישות אקראיות מעת לעת. כמו-כן, פרק הזמן במהלכו עבדה המשיבה אצל השופטת היה קצר. ואולם, נראה שביחסים שנרקמו בין השופטת למשיבה במהלך העבודה המשותפת, אף אם אין המשיבה נמנית כיום על המעגל החברתי הקרוב של השופטת, יש כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים בבוא השופטת לדון בתיק בו המשיבה היא בעלת דין. 
  • יש להניח שבמהלך העבודה המשותפת, התוודעה השופטת אף לחייה האישיים של המשיבה ואגב יחסי העבודה נרקמו אף יחסים לבר מקצועיים, כפי שבדרך כלל קורה. השופטת עצמה אף ציינה כי זכורים לה פרטים מתקופת העסקתה של המשיבה כשכירה במשרדה. 
  • לפיכך במקרה דנן, די באפשרות שנתקיימו קשרי עבודה והיכרות של ממש בין השופטת למשיבה, בכדי להצדיק פסילתה של השופטת מלישב בדין. 
  • כבר נפסק, שמראית פני הצדק אינה עילת פסילה כשלעצמה, אך היא מצטרפת למכלול השיקולים המובילים למסקנה כי קמה עילת פסלות. כמו-כן, גם אם השופט יודע, כי ישקול את הדברים לגופם, עליו להביא בחשבון את התרשמות בעל הדין במהלך המשפט או באירועים הסובבים אותו, וזאת כדי למנוע התרשמות מוטעית וערעור אמונו של בעל דין זה או אחר באובייקטיביות ההחלטית מצד השופט. 
  • לפיכך, נראה שעל-אף העובדה שאין מקצועיותה של השופטת מוטלת בספק, וכי תוכל לשפוט באופן אובייקטיבי, יהא בהמשך ניהול התיק על ידה טעם לפגם, וזאת לאור ההיכרות שלה עם המשיבה ואף היכרותה את המערער. חששו של המערער למשוא פנים כלפיו, אינו חשש סובייקטיבי גרידא, ואף אם כן, ניתן להבין את התחושה הלא נוחה שיחוש במצב בו ימשיך התיק להתנהל בפני השופטת. 
  • במצב דברים זה, ומשטרם החל בית המשפט לדון באופן מהותי בתיק, העברתו לשופט אחר לא תעכב את הדיון ולא תפגע בהליכי בית המשפט ואף לא בבעלי הדין. 

תוצאת ההליך

 

הערעור התקבל

 

פרטי ההליך

 

– ע"א 4332/08 פלוני נ' פלונית

– בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

– בפני כבוד הנשיאה דורית ביניש

– פסק דין מיום 24.7.2008

– בשם המערער – עו"ד הדס פרידמן-כהן

– בשם המשיבה – עו"ד טל שרון

 

 לפסק הדין

פתיחות ושקיפות לקהל הרחב של הדיונים המתנהלים בבתי הדין לעניני משפחה היא הכרחית

כך גורסת דר' לין ורנל, סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית. ורנל טוענת שבתי המשפט לעניני משפחה חייבים להסיר מעליהם את מעטה החשאיות ולהיות פתוחים לבקורת ציבורית בדומה לבתי המשפט לענינים פליליים או כל בית משפט אחר. רק כך ניתן יהיה לוודא שלא מתבצעת רשלנות של שופטים בתהליכי קבלת החלטות להוצאת ילדים מהבית ע"י עובדי רווחה.

« Older entries