הרהורים על משפחה וילדים

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

 

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

 

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

 

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

 

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

 

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

 

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

 

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

 

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

 

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

 

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

 

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

 

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

 

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

 

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

 

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

 

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

 

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

 

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

 

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

 

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

 

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

 

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

 

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

 

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

 

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

 

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

 

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

 

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

 

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

 

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

להלן שיטות חקירה פסולות בהם משתמשים חוקרי ילדים בארץ ולא זו בלבד שתוצאת החקירה שלהם עלולה להיות מעוותת, להאשים חפים מפשע או לחילופין לפספס את האשמים, היא אף גורמת נזק נפשי לילד הנחקר. יש לדרוש את חומר החקירה הגולמי ככל שניתן על מנת לוודא שחקירת הילד לא בוצעה ברישול ובחוסר רגישות.

 

אין לחקור את הילד מספר פעמים

 

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל”אימון” למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג “התקלח עימה” 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

 

“מצילי הילדים” שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

 

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע”י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

 

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: “אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…”

כלומר ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

 

אין להסביר לילד את המושגים טוב ורע

 

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של “מגע טוב”, “מגע רע” או “מגע סודי”, דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

 

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

 

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

 

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון “האם אורי נגע בך כאן?” ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

 

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

 

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון “מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…”. משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

 

אין להשתמש בפריטים להדגמה

 

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל”לימוד” הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

 

אין לדובב את הילד ע”י מחוות חבריות

 

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו “אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…”. יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

 

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

 

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

 

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

 

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

 

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו “אוי, איזה ילד מסכן…”. תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

 

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

 

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

 

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

 

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. הוא אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

 

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

 

יחד עם זאת יש נציין כי קיימת בעיה חוקית לקבל את חומר החקירה במידה ועדיין לא הוגש כתב אישום, מאחר והחקירה עדיין לא הסתיימה בשלב זה, וכן קיימת מניעה לקבל את חומר החקירה (אפילו הוריו של הקטין לא יקבלו אותו) במידה והתיק נסגר מסיבות שונות , בנימוק שמדובר בקטין.

  

חוקרים מטעם אל”י למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

 

חוקרי אל"י, תפיסתם המקצועית עדיין תקועה אי-שם בשנות ה-80 , בהן ההיסטריה של פגיעות מיניות בילדים הייתה בשיאה, ותפיסתם כי "יש תמיד להאמין לילד" אינה תואמת , לדוגמה, מצבי קונפליקט בגירושין, שם כ-50% מהתלונות על התעללות מינית הן תלונות שווא (על פי מחקרים אחדים שנערכו בארה"ב).

 

תפיסה זו עשויה להוביל אותם לטפל בילד בריא לחלוטין כמי שעבר התעללות מינית, לשתול זכרונות שווא במוחו, ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. למרות זאת ממשיך הממסד להסתיר את מחדלי החקירות על מנת למנוע מן ההורים לתבוע את חוקרי ילדים בגין רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילד.

 

יתירה מזאת, גם באותם מקרים בהם חוקרי אל"י עולים על תלונת שווא, הם לעיתים מגמדים את חשיבות העניין, רואים בכך חלק מהקונפליקט המשפחתי, ומתעלמים מהנזק האדיר שנגרם לילד.
 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

 

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

 

“דלית, האם מישהו נגע בך”?

“האם אבא נגע בך”?

“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?

“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?

“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?

 

שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

 

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

 

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

 

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”

 

החוקר אף הדביק  “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

 

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.

 

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר בחייהם.

 

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

 

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

 

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

 

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

 

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

 

אתר מקור

צפו בתחקיר כלבוטק: הפסיכיאטרית אירנה חייטוביץ', מספר רישוי 34793 מאבדת שליטה ומאיימת על אם חד הורית: "שלמי לי את הכסף המגיע לי או שאדווח שאת מתעללת בבתך למשטרה או לפקידת הסעד"

הוגשה תביעה תקדימית נגד הפרקליטות המתארת כיצד נרדפה באופן מחפיר, גליה שוורץ אם חפה מכל פשע על ידי פרקליטות חיפה. המשטרה והפרקליטות מחזיקים בכוח אדיר היכול להתבטא בהרס חיי משפחה שלמה כאשר הם מחליטים להתלבש על חף מפשע ולהביא להרשעתו בכל מחיר ממניעים פסולים.

הדבר מדגיש את הצורך להפעיל ביקורת ראויה על גורמי האכיפה, דבר שלצערינו אינו קיים כיום.  תלונות שווא הן מכת מדינה.

 

מקור: נקים ישראל

 

כאן תמצות הדברים ובהמשך כתב התביעה כפי שהועברו על ידי ב"כ של גליה שוורץ.

נקווה שהתביעה דנא תשנה במקצת את גישתה של המדינה להפעלת פיקוח ראוי על גופי התביעה.

 

לבית משפט השלום בחיפה הוגשה ביום 10.7.08 תביעה של גליה שוורץ נגד פרקליטות המדינה בטענה כי פרקליטות המדינה ניהלה נגדה במשך שנים הליך פלילי רשלני וזדוני שבסופו של דבר הסתיים בזיכויה.

 

בכתב האישום הואשמה גליה שוורץ כי תקפה את בנו של בן זוגה מנישואיו הראשונים. התלונה למשטרה נגד גליה שוורץ הוגשה ע"י אמו הביולוגית של הילד (בנו של בן זוגה של גליה שוורץ).

 

בית משפט השלום בטבריה אשר זיכה את גליה שוורץ קבע כי אין לתת אמון במתלונן וכי עדות הילד בבית המשפט סותרת את עדותו בפני חוקרת הילדים, סותרת את עדות אמו וסבתו ונגד שאר העדים

 

גליה שוורץ טוענת בכתב תביעתה כי פרקליטות מחוז הצפון המשיכה בהליך האישום הפלילי למרות שהגיעה למסקנה כי אין סיכוי להרשעה.

 

גליה שוורץ טוענת בכתב תביעתה כי במהלך הדיון באישום כאשר התברר כי אין סיכוי למנוע את עדות הילד הגישה עו"ד שלוה לוין מפרקליטות מחוז הצפון תלונה שקרית ומפרכת למח"ש בגין הטרדת עד נגד בן זוגה של גליה שוורץ, שהוא שוטר על מנת להרתיעו מלהעיד בתיק לטובת התובעת.

 

התובעת טוענת כי עו"ד שלווה לוין הטעתה את מח"ש בתלונתה נגד בן זוגה במכוון והסתירה בתלונתה ממח"ש מידע וחומר חקירה שהיה בידיה בעת שמסרה את תלונתה, אשר אם היו בידי מח"ש טרם פתיחת החקירה, מח"ש כלל לא הייתה פותחת בחקירה.

 

התובעת טוענת כי הפרקליטה עו"ד שירי שחף אופק הדיחה את הילד לתת עדות שקר בבית המשפט.

 

התובעת טוענת כי פרקליטות מחוז הצפון חצתה את הגבולות כדי להרשיע תובעת חפה מפשע.

 

התובעת טוענת כי התובעת בתיק האישום, עו"ד שירי שחף שתקה ומילאה פיה מים שעה שהילד העיד בבית המשפט ושיקר במצח נחושה לשאלות בית המשפט בעוד שהיא עצמה ידעה שעד זה משקר במצח נחושה.

 

התובעת טוענת כי חוקרת הילדים התרשלה התרשלות חמורה שעה שקבעה כי הילד דובר אמת בעוד שבית המשפט קבע כי מדובר בילד "אשר עשה רושם של אדם צעיר בגילו, אולם הוא בעל ניסיון רב בכל הקשור במאבקים המשפטים שמנהלים הוריו. המתלונן הותיר בי רושם של אדם מניפולטיבי שאין לבסס הרשעה על דבריו."

 

התביעה הוגשה גם נגד אמו וסבתו של הילד (שלום בחיפה- ת"א 4720-07-0 בשל שקרים.)

 

לכתב התביעה

בראיון חושפני מודה פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, חנה סלוצקי כי משפחות שפונות לשירותי הרווחה לקבלת עזרה מסתכנות באיבוד ילדיהן ובהטלת רפש על שמן הטוב.

סלוצקי אף מודה כי פקידי הסעד מפעילים מאניפולציות על המשפחות כאשר מחד מגלים כלפיהן אמפטיה מזוייפת למצוקתן על מנת להוציא מהן מידע ולאחר מכן משתמשים במידע הזה כדי להתלונן במשטרה ולהוציא ילדים מהבית.

כמו כן יוצאת סלוצקי נגד ארגוני האבות ומגדירה אותו כ"גל" אשר פוגע בעבודתן של פקידות הסעד.

מהימנות זיכרונם של ילדים קטנים היא סוגיה מכרעת בעת בדיקת האשמות בדבר התעללות מינית בילדים האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם או שמא ,הם נזכרים באירועים שסיפרו להם עליהם? על הרגישות הנדרשת בחקירת ילדים עדים .

 

משטרת ישראל, רס”ר גנדי קפלן (פסיכולוג)

 

באוגוסט ‎1983 התלוננה ג’ודי ג’ונסון במשטרת העיר מנהטן ביץ’ בקליפורניה, כי בנה הותקף מינית בידי ריימונד באקי, שעזר בניהול גן ילדים, שבו למד בנה. היא האשימה את באקי בביצוע מעשי סדום בבנה, בעודו תוחב את ראש הילד לאסלה, והכריחו לרכוב עירום על סוס. בשנת ‎1985 אובחנה ג’ונסון כבעלת סכיזופרניה פרנואידית חריפה. בשנת ‎1986 מתה ממחלת כבד הקשורה לאלכוהול, אך לא לפני שנקראה להעיד כעדת התביעה הראשונה בשימוע ראשוני, שנערך לריימונד באקי בשנת ‎1984. בעת מותה לא היו התובעים זקוקים לה עוד. ‎369 מתוך ‎400 ילדי הגן, שלמדו באותה תקופה, החלו לספר סיפורים מלאי דמיון ומזרי אימה על שורה של התעללויות מיניות מצד בני-אדם המועסקים בגן הילדים, לרבות מישוש איברי המין, קיום מין אורלי, אונס, מעשי סדום וצילומים בעירום. התקבלו גם דיווחים על טקסי פולחן השטן והשחתת בעלי-חיים, שכולם נערכו בעת הימצאותם של הילדים בשטח הגן.

 

במשפט חסר התקדים, שבו עמדו חמשת העובדים, ריימונד באקי ואמו, שנמשך שנתיים וחצי, זיכה חבר המושבעים את גברת באקי מכל סעיפי האישום, ולא הצליח להרשיע את ריימונד באקי אפילו בסעיף אחד. למרות זאת, שוחרר באקי רק לאחר משפט חוזר, לאחר שעשה חמש שנים בכלא. מושבעים רבים אמרו, שמהימנותם של הילדים מפוקפקת בעיניהם, מאחר שהמראיינים הובילו אותם במתן עדותם.

  

במקרה אחר, מייקלס, צעירה שהועסקה בפעוטון, הואשמה באונס ילדים ובתקיפתם בסכינים, במזלגות, בכף עץ ובקוביות לגו, בליקוק חמאת בוטנים מאיברי המין שלהם, בנגינה על פסנתר בעירום ובהכרחת ילדים לשתות את השתן שלה. כל זאת במסגרת שעות פעילות של הפעוטון, ובלי שאיש מעמיתיה לעבודה יבחין בכך. אף שפדופיליה היא תופעה נדירה ביותר בקרב נשים, הורשעה מייקלס בשנת ‎1988 ונשפטה ל‎47– שנות מאסר. זאת,למרות העובדה, שהאשמות היו מוזרות ביותר, ולא התקבלה כל עדות מסייעת מעובדים אחרים בגן. הרשעתה בוטלה, בסופו של דבר, בערעור שהוגש ב‎1993-, עקב תהיות בדבר הדרך שבה גבו ה”מומחים” את העדויות מהילדים עצמם, ובמיוחד עקב החשש, כי הציגו לילדים שאלות מנחות, ועודדו דיווחים על התעללות בדרכים נוספות.

 

מקרים אלה העלו על הפרק את הסוגיה בדבר עדותם של ילדים קטנים. האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם, או שמא זכרו אירועים שסיפרו להם עליהם. שאלה מובילה אחת, בדרך-כלל, אין בה די כדי לשנות את זכרונו של הילד הקטן. ואולם, שאלות מובילות, שנשאלות שוב ושוב, יכולות בהחלט להשפיע, במיוחד כאשר התחקור נעשה זמן רב לאחר האירוע. מאחר שילדים פתוחים מאוד להשפעת אחרים, ולא תמיד מסוגלים להבחין בין עובדות לבדיות, הדיוק של עדותם הוא סוגיה מכרעת. כדי לבדוק האשמות של התעללות מינית בילדים קטנים, משתמשים לעתים קרובות, בעת עריכת ראיונות עם ילדים, בבובות בעלות מבנה אנטומי מדויק לזה של בני – אדם. המחקרים האמפיריים המעטים, שבדקו את השימוש בבובות אלו מראים, כי ילדים קטנים, הנחקרים בעזרת בובה אנטומית, עלולים לטעון, כי נגעו בהם במקומות שלא נגעו בהם.השימוש בבובות אלה אינו משפר את דיוק הדיווחים בשאלה היכן (ואפילו אם) נגעו בהם.

 

עובדי הנוער צריכים להיות זהירים ביותר בחוקרם ילדים עדים. כאשר הם מאמינים שחשוד אשם, הם עלולים להעביר לילדים אמונה זו בשאלותיהם, ובסופו של דבר עלולים להביא את הילדים לאשר את השקפתם, גם כאשר זו אינה נכונה. כמו כן, ככל שהם מתעקשים להעלות רצף אירועים מסוים כאפשרות, אישורו של הילד הוא לעתים קרובות אמין יותר ומהסס פחות. הם גם משבחים לעתים קרובות עדים צעירים על דיווחים, העולים בקנה אחד עם סברותיהם. הם אף עשויים לומר לעדים צעירים, שילדים אחרים אישרו את חשדותיהם, ובכך להפעיל עליהם לחץ נוסף לתמוך בהשקפתם.

 

בנסיבות נכונות עדותם של ילדים עשויה להיות מהימנה מאוד. מחקרים מראים, שעדותם של ילדים קטנים נוטה להיות מדויקת ביותר,כאשר הם נשאלים שאלות ספציפיות וקונקרטיות, שאין נרמזת בהם תשובה אפשרית, וכאשר השאלות הנשאלות נוגעות לדברים שאירעו לגופם שלהם ולא לאירועים שצפו בהם.

השופטים זיכו את האיש, מכיוון שלדבריהם עדותה של הילדה "זוהמה" על-ידי בני משפחתה. בנוסף, הם קבעו כי לעובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה לא היתה הכשרה מקצועית מספקת וגם בחקירת הילדה נפלו פגמים.

 

אחיה ראב"ד יולי 2008  YNET

 

לפסק הדין

 

תושב חיפה בן 36, שהואשם בביצוע מעשים מגונים בבתו החורגת כשזו היתה בת עשר, זוכה היום (א') בבית משפט המחוזי בעיר, מפני שעדות הילדה "זוהמה" – כלומר הושפעה מדברים שאמרו לה בני משפחתה ואנשים נוספים. השופטים קבעו בהכרעת הדין כי מדובר במילה מול מילה והסבירו שלכן קיים קושי של ממש "לקבל את גרסת הילדה כמו שהיא כבסיס להרשעת הנאשם". השופטים ציינו כי בגרסתה של הילדה נמצאו סתירות ותמיהות רבות.

 

תחילתה של הפרשה בחודש נובמבר 2005, אז הגישה אמהּ של הילדה, שהייתה בהליכי גירושין מהנאשם, תלונה לפיה הוא ביצע מעשים מגונים בילדה. היא טענה כי ארבעה חודשים קודם לכן מצאה שלושה דפי יומן בפח האשפה "מהם למדה כי הנאשם פגע מינית בבתה".

 

במקביל, הגיש הנאשם מספר תלונות במשטרה כנגד האם וטען כי היא איימה עליו שאם לא יוותר על חלקו ברכושם המשותף, היא תגיש נגדו תלונה ותטען כי ביצע מעשים מגונים בילדה.

 

שנתיים לאחר הגשת התלונה הוגש נגד האיש כתב אישום, בו נטען כי במספר הזדמנויות במסווה של עיסוי נגע באיבר מינה של הילדה וביצע בה מעשים מגונים. בתום דיון ממושך קבעו השופטים – אב בית הדין יוסף אלרון והשופטים רון סוקול ומנחם רניאל – כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק ממספר סיבות.

 

העובדת הסוציאלית סיגלית דרום התרשלה בתפקידה

 

הסיבה הראשונה היא חשש ל"זיהום" החקירה. לדברי השופטים, עברו כחמישה חודשים מאז שהאם גילתה את דבר המעשים המגונים שבוצעו בבת לכאורה ועד שעידכנה בכך את העובדת הסוציאלית סגלית דרום שטיפלה במשפחה. "במהלך פרק הזמן התייעצה האם עם עובדות סוציאליות רבות וכן קיימה שיחות והתייעצויות שונות בתוך המשפחה, אליהן אף נחשפה הילדה. הילדה היתה במרכזן של אותן שיחות והתייעצויות… גרסתה נתקבלה בתחילה בספקנות רבה והתקיימו עימה מספר שיחות בהן נטלו חלק בני המשפחה… אשר ביקשו לעמוד ולאמוד את גרסתה".

 

השופטים קבעו כי בנסיבות האמורות מתעורר חשד של ממש ל"זיהום" חקירתה של הילדה וכי יש "בחשש להשפעה הזרה על הנאמר בחקירתה…כדי לפגוע באמיתות גרסתה". השופטים קבעו עוד כי עדותן של הילדה ואמה הן "עדויות כבושות" כי המעשים בוצעו שנתיים לפני הגשת התלונה והאם המתינה עוד חמישה חודשים לאחר שנודע לה על המעשה.

 

אם לא די בכך, קבעו השופטים כי העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה פעלה ללא הכשרה מקצועית, ובעבודתה נפלו פגמים ולכן לא היה ניתן לסמוך על עדותה. בנוסף הם קבעו כי חקירת הילדה על ידי חוקרת הילדים לקתה אף היא בחסר.

 

לדוגמה ציינו השופטים כי הדיווחים והרישומים שניהלה העובדת הסוציאלית, אשר נועדו לתעד את המפגשים המשפחתיים עם הילדה, בוצעו רק אחת למספר שבועות ולא בזמן אמת. "ההתרשמות כללה סיכום של מספר מפגשים, מן הסתם כפי שזכרה את תוכנם באותו מועד מאוחר", כתבו השופטים.

 

השופט אלרון, שכתב את הכרעת הדין, קבע כי לא מצא פגם במידת האמון שניתן לייחס לעדותו של הנאשם.