מבחני מסוגלות הורית, מי צריך אותם בכלל?

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

 

"מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

 

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

 

אביבה לורי | עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007

 

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם"

נשמע הזוי אך זו המציאות.

 

החימוש הקדוש

 

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – "החימוש הקדוש". הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ' גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: "קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר".

 

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

 

"נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה".

 

והמבחנים האחרים?

 

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

 

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

 

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם".

 

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

 

לדברי מאיירס: "יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה".

 

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ' שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: "הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

 

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. "אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים".

 

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: "מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה".

 

למה?

"כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק".

 

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

 

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

 

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. "היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית", טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע".

 

ד"ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו "המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

 

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: 'מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית'. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה"

האם ההורים היהודים פחות טובים מן ההורים הערבים?

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

 

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

 

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

 

אז מה קורה בשכבות החלשות?

 

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

 

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

 

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

 

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

 

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

 

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

 

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

 

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

 

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

 

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.

סיפור חטיפת נכדו של איציק מאליק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור

סרטון הפגנה משנת 2002 נגד הוצאת ילדים מהבית ע"י משרד הרווחה עם הזמרת מירי אלוני וסבתא שזועקת לעזרה על חטיפת נכדתה ע"י עובדים סוציאלים.

כמו כן, סרטון חטיפה פושעת של תינוק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור ע"י פקידת הסעד נורית לבנון שאף מצולמת בסרט עומדת ליד הדלת עם שוטרים ומחכה לסיום הטקס על מנת לחטוף את התינוק אל הלא נודע. פקידת הסעד חנה בן ארי היתה אף היא שותפה לפשע הזה.

מעשים מגונים בבית משפחה אומנת

Follow Up

לפני כ-7 חדשים הוגש כתב אישום נגד אב במשפחה אומנת אשר ביצע מעשים מגונים לנגד עיניה של נערה שגרה בביתו במסגרת אומנה. הנערה צילמה את המעשים הללו בטלפון סלולארי.

האם מישהו יודע מה עלה בגורל כתב האישום?

ממצאי דר' לין ורנל: המדינה אינה הורה ראוי לילדים שהוצאו מביתם

דר' לין ורנל הינה סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית אשר עובדת מזה שנים רבות עם נוער עבריין. לין ורנל טוענת כי אחוז גבוה מקרב בני הנוער שהגיעו לבתי הסוהר גדלו במסגרת אומנה או במסגרות חלופיות של רשויות הרווחה וכי מסגרות אלו לא תרמו לטיפוחם של הילדים, נהפוך הוא, הן דרדרו את מצבם.

לאתר של דר' לין ורנל באוניברסיטת ליברפול

השקרים של איציק פרי יו"ר איגוד העובדים הסוציאלים

איציק פרי, עובד סוציאלי שבעברו שימש פקיד סעד במחוז חיפה והצפון מופיע בתכנית המושבעים ומשקר במצח נחושה בנוגע לנתוני הוצאת ילדים מהבית כמו גם בנתוני משמורת של אבות:

עץ המשאלות של ילד חטוף רווחה

אני רוצה לחזור הביתה.

עץ משאלות שצייר ילד שנחטף ע"י משרד הרווחה לפנימיה.

תביעת נזיקין נגד פרקליטות מחוז צפון בגין התעללות בחשודה שזוכתה

הוגשה תביעה תקדימית נגד הפרקליטות המתארת כיצד נרדפה באופן מחפיר, גליה שוורץ אם חפה מכל פשע על ידי פרקליטות חיפה. המשטרה והפרקליטות מחזיקים בכוח אדיר היכול להתבטא בהרס חיי משפחה שלמה כאשר הם מחליטים להתלבש על חף מפשע ולהביא להרשעתו בכל מחיר ממניעים פסולים.

הדבר מדגיש את הצורך להפעיל ביקורת ראויה על גורמי האכיפה, דבר שלצערינו אינו קיים כיום.  תלונות שווא הן מכת מדינה.

 

מקור: נקים ישראל

 

כאן תמצות הדברים ובהמשך כתב התביעה כפי שהועברו על ידי ב"כ של גליה שוורץ.

נקווה שהתביעה דנא תשנה במקצת את גישתה של המדינה להפעלת פיקוח ראוי על גופי התביעה.

 

לבית משפט השלום בחיפה הוגשה ביום 10.7.08 תביעה של גליה שוורץ נגד פרקליטות המדינה בטענה כי פרקליטות המדינה ניהלה נגדה במשך שנים הליך פלילי רשלני וזדוני שבסופו של דבר הסתיים בזיכויה.

 

בכתב האישום הואשמה גליה שוורץ כי תקפה את בנו של בן זוגה מנישואיו הראשונים. התלונה למשטרה נגד גליה שוורץ הוגשה ע"י אמו הביולוגית של הילד (בנו של בן זוגה של גליה שוורץ).

 

בית משפט השלום בטבריה אשר זיכה את גליה שוורץ קבע כי אין לתת אמון במתלונן וכי עדות הילד בבית המשפט סותרת את עדותו בפני חוקרת הילדים, סותרת את עדות אמו וסבתו ונגד שאר העדים

 

גליה שוורץ טוענת בכתב תביעתה כי פרקליטות מחוז הצפון המשיכה בהליך האישום הפלילי למרות שהגיעה למסקנה כי אין סיכוי להרשעה.

 

גליה שוורץ טוענת בכתב תביעתה כי במהלך הדיון באישום כאשר התברר כי אין סיכוי למנוע את עדות הילד הגישה עו"ד שלוה לוין מפרקליטות מחוז הצפון תלונה שקרית ומפרכת למח"ש בגין הטרדת עד נגד בן זוגה של גליה שוורץ, שהוא שוטר על מנת להרתיעו מלהעיד בתיק לטובת התובעת.

 

התובעת טוענת כי עו"ד שלווה לוין הטעתה את מח"ש בתלונתה נגד בן זוגה במכוון והסתירה בתלונתה ממח"ש מידע וחומר חקירה שהיה בידיה בעת שמסרה את תלונתה, אשר אם היו בידי מח"ש טרם פתיחת החקירה, מח"ש כלל לא הייתה פותחת בחקירה.

 

התובעת טוענת כי הפרקליטה עו"ד שירי שחף אופק הדיחה את הילד לתת עדות שקר בבית המשפט.

 

התובעת טוענת כי פרקליטות מחוז הצפון חצתה את הגבולות כדי להרשיע תובעת חפה מפשע.

 

התובעת טוענת כי התובעת בתיק האישום, עו"ד שירי שחף שתקה ומילאה פיה מים שעה שהילד העיד בבית המשפט ושיקר במצח נחושה לשאלות בית המשפט בעוד שהיא עצמה ידעה שעד זה משקר במצח נחושה.

 

התובעת טוענת כי חוקרת הילדים התרשלה התרשלות חמורה שעה שקבעה כי הילד דובר אמת בעוד שבית המשפט קבע כי מדובר בילד "אשר עשה רושם של אדם צעיר בגילו, אולם הוא בעל ניסיון רב בכל הקשור במאבקים המשפטים שמנהלים הוריו. המתלונן הותיר בי רושם של אדם מניפולטיבי שאין לבסס הרשעה על דבריו."

 

התביעה הוגשה גם נגד אמו וסבתו של הילד (שלום בחיפה- ת"א 4720-07-0 בשל שקרים.)

 

לכתב התביעה

על אור שלום ותעשיית האומנה

קמפיין אור שלום

 

לאחרונה אנו מוצפים ב YNET בסיפורים "קורעי לב" ו"סוחטי דמעות" על ילדים עזובים ומוכי גורל אשר עברו את מקצת חייהם הקצרים במחיצתן של אמהות מרשעות או אבות אלכוהוליסטים. כולם עטורים בתיאורים מסמרי שיער אודות ילד מוזנח שנעל שתי נעליים שונות או ילד מוזנח אחר שנעל את הנעליים הפוך, או ילד שאימו שפכה אקונומיקה על כפפות השוער שלו. פשוט מזעזע….

 

את אשר אירע באמת בביתה של אותה משפחה ממנה נחטפו הילדים ע"י שירותי הרווחה לעולם לא נדע. למשפחה הזו אין נציג תקשורת שיוכל להביא לתודעת הציבור את הדרמה האמיתית שהתחוללה בבית עת באו קלגסי העובדים הסוציאליים וקרעו את הילדים מחיק משפחתם.

 

לסיפורי ה"זוועה" הללו יש תמיד צד תקשורתי אחד הוא הצד של משרד הרווחה, וקולן של המשפחות האומללות לעולם לא נשמע. הפעם משרד הרווחה יוצא בקמפיין בדמותו של ארגון אור שלום, אותו ארגון המגייס משפחות זרות שתשמשנה כמשפחות אומנה לאותם אלפי ילדים שנגזלו באכזריות ממורשתם, מסביבתם וממשפחותיהם.

תעשיית האומנה היא תעשיה מכניסה מאד שמגלגלת הרבה כסף ומפרנסת אינספור אנשים על חשבון מצוקתם של משפחות חלשות וילדים.

 

אור שלום – מלכ"ר ולא עמותה

 

בכתבה מצויין כי אור שלום הינה עמותה, אך לא ולא, אור שלום אינה עמותה. הנה תבדקו ברשם העמותות.

כמו גם באתר של אור שלום עצמה.

 

האם הינכם יודעים מה ההבדל בין עמותה ובין מלכ"ר? עמותה אינה יכולה לשלם שכר לחברי הועד, והיא מבוקרת על ידי רשם העמותות.

לעומת זאת, מלכ"ר עשוי לשלם משכורות גבוהות לעובדים, וזוהי דרך טובה לבנות עסק קטן, שבו הארגון הוא ללא כוונת רווח, אבל המקימים של הארגון, והעובדים בו הם בוודאי רוצים להרוויח.

 

משרד הרווחה מוציא מכרזים לנושאים שונים, למעונות למפגרים, לחולי נפש, וגם לאומנה.

הזוכים במכרזים, זוכים למימון נדיב. אם הזוכה היא עמותה, (למשל אקי"ם) אז יש פיקוח ציבורי על הכסף.

אם הזוכה הוא מלכ"ר (יש הרבה ארגונים פרטיים שנותנים שירותים למפגרים), אז אין פיקוח ציבורי על ניהול הכספים, אלא על ניהול השירותים בלבד.

בכל אופן, לא נראה סביר שעיתונות תיתן שירותי יח"צנות לארגון פרטי ולכן, כפי הנראה, מצויין בכתבות בYNET כי אור שלום הינה עמותה…

 

כמה כסף מכספו של משלם המיסים מבוזבז על אומנה?

 

מפקחת האומנה הארצית שלווה ליבוביץ' הצהירה כי עלות ממוצעת של אחזקת ילד באומנה היא 45,000 ₪ בשנה, כלומר 3,750 ₪ בחודש. 2500 ילדים שוהים ברגע זה באומנה, קרי עלות כוללת של כ-112 מליון ש"ח מוזרמים מדי שנה לתעשית האומנה.

 

עלות זו כוללת אף את משכורתם של עובדי אור שלום, את משכורתם של העובדים הסוציאלים אשר מנחים את המשפחה האומנת וכן החזרי הוצאות שונות למשפחות האומנה. החזרי הוצאות אלו כוללים: תשלום לפסיכולוגים (פסיכולוגים מתפרנסים מאד יפה מילדי האומנה, לעיתים רק עלות זו מגיעה לכדי 4,000 ₪ לחודש לילד), תשלום לצהרונים, תשלום לקייטנות ועוד.

 

מיותר לציין כי כאשר הילדים נמצאים בחזקת הוריהם הביולוגים העניים, משרד הרווחה לא מממן להם קייטנות, פסיכולוגים ועוד. אם הילד יגיע למשפחה אומנת עשירה היא תזכה למימון נדיב מצד משרד הרווחה.

במסמך זה של משרד הרווחה מצויינים תעריפים שונים של אחזקת ילד במשפחת אומנה. שימו לב בעמוד 2 איך משרד הרווחה מתאר ילדים חריגים כילדים מופרעים.

 

הרבה סמים פסיכיאטרים מתגלגלים בתעשית האומנה

 

תעשית התרופות הפסיכיאטריות היא תעשיה שמגלגלת הרבה כסף. בעוד שאנטיביוטיקה נוטלים כשבועיים בשנה הרי שסמים פסיכיאטרים נוטלים מדי יום, כל השנה ולכן הרווח של יצרני התרופות מהן הוא עצום.

 

על מרבית הילדים במשפחות האומנה כופים עובדי הרווחה ליטול סמים פסיכיאטרים כגון ריטלין, קונצרטה, ריספרדל ועוד. במקרים רבים נותרים ההורים הביולוגים חסרי אונים נוכח הפקעת זכויותיהם להתנגדות למתן סמים פסיכיאטרים לילדם השוהה באומנה.

 

הנה כתבה על עובדים סוציאליים שחטפו ילד בן 8 למשפחה אומנת ממבשרת ציון שסיממה אותו בסמים פסיכיאטרים כדי שיהיה לה שקט בבית. הילד התנגד למתן הסם ובסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים חזר הביתה לחיק משפחתו הביולוגית.

 

סיפורה של שירן סוטירין

שירן סוטירין איבדה את משפחתה בגיל 14. כפרס על כך שנתיימתה מהוריה ואחיה העניש אותה משרד הרווחה ושלח אותה למוסד הסגור מסילה. שירן אף נותקה מסבתה ע"י העובדים הסוציאלים שסברו כי טובתה של הנערה היא כליאתה במקום הידוע לשמצה הזה – מסילה.

שירן ברחה מן התופת של מסילה ובכך הצליחה להציל את נפשה ועתידה מפני גורל מר ואכזר. 4 שנים היא חיתה בחוץ, התפרנסה בכבוד ורכשה השכלה ועתה היא מספרת את סיפורה.

« Older entries Newer entries »