סליחה שנפגעתי

מכונית ובה שוטרת פגעה בילד בן שבע וחצי בשדרות יצחק רבין בעיר מודיעין. אחרי שהשוטרת "נזפה" בילד, המכונית נעלמה מהמקום. המשטרה: "תיפתח חקירה".

 

יאיר אלטמן | פורטל העיר מודיעין

23/07/2008

 

בתאונת 'פגע וברח' הותירו נוסעי רכב פוגע, אחת מהן ככל הנראה שוטרת, ילד בן שבע וחצי ללא השגחה ונסעו מהמקום.

ביום שני בערב, סביב השעה 18:30, רכב הילד על אופניו בשדרות יצחק רבין בעיר מודיעין. באזור החיבור עם נחל יגור, כשהוא על המדרכה, הגיח רכב מבלי לעצור בפנייה. הילד לא הספיק לבלום, התנגש ברכב והועף לצדי הכביש. כתוצאה מכך נגרמו לו חבלות בפנים, בגפיים ובחזה.

 

"נוסעי הרכב, אחת מהם שוטרת על מדים, עזרו לבני לקום ושאלו אותו אם הכל בסדר", מספר אביו. "לאחר מכן נתנו לו את נאום הנזיפה שעליו להיות זהיר בנהיגה, למרות שבני נסע על המדרכה ושמר על כל כללי הזהירות. מה שמרגיז אותי במיוחד זה שהם לא טרחו לנסות לאתר את ההורים ופשוט הסתלקו מהמקום מבלי להודיע לאיש. זו אחריות מינימלית של אזרחים, בטח של שוטרת על מדים". הילד טופל במרפאת "טרם" בעיר ולאחר מכן הגיש האב תלונה בתחנת המשטרה במודיעין.

 

מהמשטרה נמסר בתגובה: "עם קבלת התלונה באגף התנועה של מרחב שפלה תיפתח חקירה על ידי גורמי משטרה מומחים בתחום".

שבעת החטאים של התקשורת

השבוע שוב נרצח ילד בן 4 בידי הורה במסגרת גל רציחות ילדים ששטף אותנו לאחרונה. מנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים איכילוב טוען כי שני מקרי הרצח האחרונים נובעים בגלל הצפה של דיווחי התקשורת על פרשת רוז פיזאם שבוודאי לא היתה הפרשה המזעזעת מקום המדינה, אך התקשורת יודעת שלציבור זכרון קצר והמשטרה מיהרה להכריז כי "מדובר במקרה שהוא אחד מהמזעזעים אי פעם שאירעו…", כדי להצית את הציבור לגלות ענין מיוחד במקרה.

 

לא נלאה אתכם כאן על מקרים הרבה יותר מזעזעים שארעו בעבר שלא לדבר על מקרים מזעזעים סדרתיים שאירעו מטעם הממסד כמו פרשת ילדי תימן ופרשות חטיפת תינוקות כמו זו של דודו דאהן.

 

ננסה להבין מה חלקה של התקשורת בעיצוב חיינו ודעותינו בכלל ובמקרים טראגיים כאלו בפרט.

 

פרופסור גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה מסביר על שבעת החטאים של התקשורת בסיקור הפשיעה הישראלית

 

1. חטא "השיפוט המהיר"

 

חטא בו התקשורת ומשטרת ישראל ממהרים לשפוט ולחרוץ את גורלו של החשוד. השופט שלי טימן אף ציין כי החלטות שופטים מבוססות בחלקן על מה שנכתב בתקשורת ועל דעת הקהל.

 

זוכרים את פרשת האם שהבריחה את ילדיה לבריטניה מפחד שירותי הרווחה של עירית תל אביב. משטרת ישראל תעתעה בציבור ופרסמה חשד הגובל בהוצאת לשון הרע כי "האם ניסתה למכור את ילדיה". פרשה זו הסתיימה בקול ענות חלושה כשהכל התגלה כעורבא פרח, אבל התקשורת והמשטרה לא טרחו להתנצל על פרסום הדיבה הזה.

 

זוכרים את פרשת סם האונס בפרדס חנה באוקטובר 2007, בו פורסם כי בת 12 נאנסה באכזריות ע"י נערים בני 13 כנראה בעזרת סם אונס?

ומה קרה בפועל? לא אונס ולא נעליים. דוח רפואי קבע כי ה"נאנסת" כלל לא נאנסה.

עוד כשלון חקירתי של משטרת ישראל: המשטרה בטרם השלימה את החקירה "רצה לספר לחברה" ובישרה לתקשורת כי שני הנערים באו עם הילדה לביתו של אחד מהם, שם אנסו אותה לאחר שנתנו לה חומר החשוד כ"סם אונס"…

 

2. חטא "המקורות האינטרסנטים"

 

שאלתם עצמכם לפעמים:

למה יש תמונה קטנה של עורך הדין בכתבה על עבריין?

למה המשטרה מדליפה פרטי חקירה?

מדוע מעסיקים עבריינים יועצי תקשורת, יחצנים ודוברים?

מהם יחסי הגומלים בין עיתונאים למקורות המידע שלהם בתחום הפשיעה?

מה הם יחסי הגומלין למשל בין העיתונאים רותי סיני ויעל ברנובסקי לבין משרד הרווחה? מדוע לעולם אינם מפרסמים כתבות המציגות את משרד הרווחה באור שלילי?

מדוע עיתונאים מתחמקים מלסקר מחדלים של עובדים סוציאלים ועובדי רווחה בפרט?

 

3. חטא "הגלוריפיקציה של העבריינים"

 

עבריינים אמיתיים לעולם לא ישלמו מחיר כבד. במקום זאת יאדירו את שמם על חשבון העבריינים הקטנים.

 

את הכשל המערכתי של משרד הרווחה במקרי הרצח של הילדים האומללים הללו מתרגמת התקשורת להצלחה כבירה. במקום להעמיד לדין עובדים סוציאלים שהתרשלו בפרשות הללו עובדי הרווחה שוב מצטיירים בתקשורת כ"עושי עבודת קודש" וככאלה שיש לתמוך בהם כאשר הם מענישים הורים אחרים וחפים מפשע ומוציאים רבבות ילדים מביתם ללא סיבה למכלאות משרד הרווחה כעונש בגין פשעם של עשרות ספורות של הורים רוצחים.

 

4. חטא "האינדוקציה"

 

חטא זה מתאר את הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן למצוא הכללות בדיווח תקשורתי על פשיעה, המעבר הקל מהמקרה הפרטי להכללה גורפת:

 

  • "בעלים ממוצא אתיופי רוצחים את נשותיהם…"
  • "במשפחות חרדיות רבות יש סודות אפלים על התעללות בילדים…"
  • "חד הוריות מועדות יותר לפורענות והזנחה של ילדים…" (האמא מבית שמש, האם המתעללת מירושלים והאמא שהטביעה את בנה בים, כולן נשואות)
  • "יוצאי מדינות חבר העמים הם ספקיה העיקריים של תעשית הזנות בישראל…"

 

ולגמרי לא במקרה "אינדוקציות" אלו הן סטריאוטיפיות ומופעלות על האחר בחברה הישראלית.

 

5. חטא "העיתונות החוקרת"

 

מתאר עיתונות שמתיימרת להיות שרלוק הולמס על מנת לייצר ספינים עוד לפני שהמשטרה הכריזה על חקירה.

האם הפוליגרף דובר אמת או שקר?

רק היום פורסמו שתי ידיעות הסותרות אחת את השניה בנוגע לחקירתו של רוני רון בפוליגרף.

עיתון הארץ מציין כי רוני רון שיקר בבדיקת הפוליגרף.

ואילו ידיעות אחרונות טוען כי דיבר אמת בבדיקת הפוליגרף.

 

6. חטא "הסטטיסטיקות הכוזבות"

 

"עליה בהתעללות בילדים.. עליה תלולה בהזנחת ילדים…."

אמירות כגון אלו תשמעו בסיטונאות בתקשורת והן תופסות תאוצה בשנים האחרונות.

האומנם עליה בהתעללות או שמא קיים לובי חזק במשרד הרווחה בעל אינטרסים מובהקים להוציא ילדים מן הבית למוסדות סגורים על מנת להמשיך לקבל תקציבים שמנים?

היום כל הרמת קול על ילד או העלבה או אפילו כעס נתפסים כהתעללות. היום ילד שהולך לבד לבית הספר ייתפס בעיני רבים כילד "מוזנח" בעוד שבדורנו היה נתפס כילד "עצמאי". התקשורת בשילוב יד ביד עם פקידי הסעד זורעת פאניקה בציבור על מנת לקדם אינטרסים ממוקדים של משרד הרווחה.

 

הנה עדות של אישה שחוותה היום שני מקרים בהם התנכל המון זועם להורים וכינה אותם "מתעללים":

 

"…הכל פה השתגע, התחרפנו כולם! הילד של השכנה שלי רץ לכביש אחרי שעזב לה את היד בכוח וכמעט כמעט נדרס. היא צרחה עליו ונתנה לו פליק כדי שלא יעז לרוץ שוב לכביש.

אנשים התחילו לצרוח עליה שהיא מתעללת בילד שלה וניסו להתקשר למשטרה.

 

חברה אחרת שלי הייתה בקניון ונדנדה את העגלה של התינוק שלה שיירדם. שתי נשים הזעיקו את כל הביטחון של הקניון כדי לעצור אותה אחרי שמכל החנויות יצאו אנשים דחפו אותה צרחו עליה והשפילו אותה נורא!

 

בשני המקרים הייתי נוכחת וזה פשוט נורא שהיום אי אפשר לעשות כלום בלי שיתנפלו עליך אנשים ויצרחו ברחוב- תפסנו אמא מתעללת! (מה שקרה בקניון כששתי הנשים דווחו לביטחון הם היו מזה מרוצות מעצמן שתפסו את המטורפת הבאה במקום לשים לב שרצחו אישה לפני כל הקניון. אישה שבסך הכל נדנדה את העגלה של התינוק שלה דבר די מקובל כשתינוק לא נרדם!…"

 

7. חטא "הפינות האפלות"

 

"אור השמש הינו המחטא הטוב ביותר"

השופט לואיס ברנדייס, בית המשפט העליון, ארה"ב.

 

חטא המתייחס לתקשורת העוסקת ב"תחקירים לייט", תקשורת שהופכת עבריינים (גם שופטים עבריינים) לסלבריטיס, תקשורת המתמסרת בקלות רבה מדי לגורמים אינטרסנטיים (משרד הרווחה והעובדים הסוציאלים) – מותירה בחושך, במעמקים אפלים באמת את הפשיעה האמיתית.

 

דוגמא לפינה אפלה שהתקשורת מתעלמת ממנה: הפשע המאורגן של הממסד בילדים – אלפי ילדים עוברים מדי יום התעללויות קשות כולל אונס בפנימיות משרד הרווחה, אינספור ילדים נרצחו בדם קר במחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטרים, אם ע"י מתן סמים פסיכיאטרים, אם ע"י מכות כולל מכות חשמל ואם ע"י ביצוע מעשי התאבדות).

 

דוגמא לאור שמש מחטא שיוצרת התקשורת באופן מעוות – עדות מפי אם דאגנית שהושפעה אף היא מפני רדיפה של התקשורת את ההורים כאויבי הילדים:

 

"…לפני כמה ימים הבטחתי לבת שלי, בת 9, ללכת לסרט. בבוקר היא התנהגה ממש לא יפה: הציקה לאחיה סתם, התחצפה, כל דבר "לא בא לי" ו"לא רוצה", פשוט היתה בלתי נסבלת ללא סיבה. אמרנו לה שהסרט מבוטל לאותו היום. בלי להגזים, הילדה בכתה בסלון שעה וחצי על שהיא לא הולכת לסרט. בכי וצעקות. הייתי בטוחה שהרווחה בדרך. נורא פחדתי…"

 

תקשורת בעלת מחויבות לאחריות חברתית – צריכה להתעמק בשורשי הפשיעה וסיבותיה ולחשוף את הפינות האפלות האמיתיות.

האם שנחשדה במכירת ילדיה: "הכל בישראל נורא"

חשודה בהברחת ילדיה ללונדוןכחודש לאחר שנעצרה ונוקתה מהחשד שמכרה את הילדים היא אומרת: "ברגע שיהיה לי כסף, אני עוזבת את המדינה"

 

נתיב נחמני | ואללה

 

"מאז שנעצרתי הכל פשוט נורא", סיפרה היום (שני) האם שנעצרה ביולי השנה בחשד להזנחת ילדיה, כששלחה את בנה בן ה-9 ובתה בת ה-12 ללונדון לבדם. האישה, תושבת תל אביב בת 38, הגיעה הבוקר לבית המשפט בתל אביב להסדיר את חשבונותיה, כשבנה השלישי בן ה-4 איתה. בשיחה עם וואלה! חדשות היא מספרת שלא נטשה את ילדיה ומאז המעצר היא רק מחכה לעזוב את ישראל ולהצטרף לבנה ובתה.

 

הפרשה נחשפה כשהשלטונות הבריטיים דיווחו למשרד החוץ הישראלי כי בתה בת ה-12 של האישה, שנחתה לבדה בשדה התעופה בלונדון, מוחזקת על ידי רשויות ההגירה. בישראל האם נחשדה כי הבריחה את בתה, וחוקרי המשטרה אף העלו את החשד שהיא ניסתה למכור אותה בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה.

 

בחקירתה במשרדי תחנת שכונות של מחוז תל אביב סיפרה האם החשודה לחוקרים כי לא רק בתה נמצאת באנגליה, אלא גם בנה בן ה-9, שנשלח על ידה לחברתה המתגוררת באנגליה, מספר חודשים לפני כן. לדבריה, כשהשלטונות הבריטיים יצרו איתה קשר, היא סיפרה זאת גם להם, אך לטענתם הם לא איתרו את החברה בכתובת שנמסרה – דבר שחיזק את חשדות החוקרים בארץ כי הילדים נמכרו.

 

יום לאחר חשיפת הפרשה בישראל, אותר הבן האובד בבית החברה המדוברת והחשדות למכירת הילדים נשללו. למרות זאת, היא הובאה לבית משפט השלום בתל אביב, שם הוארך מעצרה בחשד להזנחת ילדיה. שבוע לאחר מכן היא שוחררה. בדיון להארכת מעצרה השופט אף הורה על שליחתה לבדיקה פסיכיאטרית כיוון שראה בכך "צורך חיוני לאור הנסיבות".

 

כחודש לאחר שחרורה, נראה שכל הגורמים המטפלים בתיק מיהרו להסיק מסקנות לגביה. את בנה בן ה-4 היא לא עוזבת לרגע ומתעקשת שיחזיק את ידה בכל עת. לדבריה, כל שרצתה הוא בטובת ילדיה כיוון שבארץ אין באפשרותה, מבחינה כלכלית, לספק את צרכיהם. לדבריה, יש בה כעס רב על כך שבמקום שרשויות הרווחה, מהם פחדה שיקחו את הילדים, יתמכו בה וינסו יחד איתה לפתור את המצב, הם מיהרו, יחד עם המשטרה לחפש אשמים בתיק. "אין לי כסף", היא אומרת, "אבל ברגע שיהיה קצת, אני עוזבת את הארץ ומצטרפת לילדים".

הרשלנות הפושעת של עובדי הרווחה בישראל

אז מתי יחלו בהליכי עונשין נגד עובדים סוציאלים שסרחו כדי שאלו יבינו סוף סוף את משמעות המילה אחריות?

או לחילופין מתי יבטלו את משטרת הרווחה ויעבירו את הטיפול למשטרת ישראל?

עד מתי ימשיכו הכלבים לנבוח והשיירה תמשיך לעבור?

 

שירותי הרווחה התרשלו באיתור מצוקת האם

 

השבוע גילתה לנו התקשורת כי האמא שרצחה את בנה בים היתה מוכרת לשירותי הרווחה. שירותי הרווחה ערכו אצלה ביקור בית בעקבות דיווח של בית החולים וולפסון וקבעו כי מדובר במשפחה "נורמטיבית". (אז תיזהרו לספר על המצוקות שלכם לרופאים, אתם עלולים למצוא עצמכם הורים שכולים ללא ילדים)

 

שירותי הרווחה התרשלו באבחנתם וקבעו על בסיס "התרשמות" בלבד שהכל בסדר. בנוסף לכך, מוסיפים שירותי הרווחה פשע על פשע בכך שבמקום להוציא ממנה את הילד הם מוציאים במקביל רבבות ילדים ממשפחות חפות מפשע ומעבירים אותם למוסדות סגורים, שוב רק על סמך "התרשמות".

 

מדוע שירותי הרווחה מתרשלים באופן תדיר באבחנתם כאשר ילדים שיש צורך להוציאם מהבית אינם מוצאים וילדים שאין צורך להוציאם מהבית כן מוצאים. (אלו הם מרבית הילדים).

 

התשובה לשאלה זו טמונה במילה אחריות.

 

פקיד סעד הוא אדם שאינו אחראי למעשיו

 

חוסר לקיחת אחריות הוא פתח לצרות גדולות

 

פקידי הסעד בפועל חסינים מפני אחריות למעשיהם ובתור שכאלה אין להם בעיה להשתולל עם האבחנות השגויות שלהם משום שהם יודעים שאף אחד לא יתבע אותם בנזיקין על רשלנות. אף אחד לא יתבע אותם על גרימת מוות בעקיפין של ילד ואף אחד לא יתבע אותם על גרימת נזקים קשים לילדים השוהים במוסדות אליהם שלחו אותם.

 

במקרה זה האמירה "אדם זה אינו אחראי למעשיו" מאפיינת באופן מובהק את עובדי הרווחה. אסונות ממשיכים לקרות והם ממשיכים לטעות ללא אפשרות שיתנו על כך את הדין.

 

כמעט כל מקצוע בחיים דורש אחריות, קופאית בסופרמרקט צריכה לתת דין וחשבון על קופה לא מאוזנת, עובדת נקיון תפוטר על כך שלא ניקתה את הבית כמו שצריך, אבל עובדת סוציאלית אשר אמורה להכריע בדיני נפשות שזה התחום הרחב ביותר מבחינת אחריות משום מה מוגנת מפני השלכות מעשיה הנלוזים.

 

איך יתכן שמנכ"ל של חברה מפוטר אם החברה נקלעה להפסדים כספיים ופקיד סעד ראשי שגרם לרשלנות פושעת ממשיך לכהן בתפקידו כאילו לא קרה דבר?

 

ברגע שמטילים עליך אחריות, אתה יודע מראש שאם לא תהיה מחושב בעבודה אז תפוטר ואולי תיתבע לפיצויים, כאשר נופלת עליך מלוא כובד האחריות אתה תעשה את העבודה בשיקול דעת נכון תוך מחשבה בריאה ומעמיקה. כאשר אתה פטור מאחריות הכל פרוץ ואיש הישר בעיני יעשה.

 

ליקויים חמורים במדדים לקביעת ילדים בסיכון

 

מקרה האמא הרוצחת הוא עוד מקרה אחד מיני רבים בו עובדים סוציאלים קובעים חוות דעת על סמך "התרשמות". תארו לכם שבית המשפט ישלח אדם חף מפשע לכלא על סמך "התרשמות"? (וזה קורה לצערי יותר מדי בבתי הדין לעניני משפחה) ברור בעליל כי אין לעובדים סוציאלים כלים ומדדים אמיתיים ואובייקטיביים לקביעת חוות דעת מאוזנת, כמו במקרה הזה של חוות דעת שהתבססה על סמך "התרשמות" סובייקטיבית של עובד סוציאלי כזה או אחר. וכמו במקרים רבים אחרים בהם הופכים טפל לעיקר ועיקר לטפל.

 

הטענה מצד עובדים סוציאלים כי אינם יכולים לצפות מראש טרגדיות כאלו או לחילופין לא  יכולים להפריך או לאשש חשד כלפי משפחה כזו או אחרת ולכן לא מוכנים לקחת סיכונים ובשל כך קורעים באופן מיותר רבבות ילדים מהוריהם. טענה זו טומנת בחובה את המסקנה כי מקצוע העבודה הסוציאלית במתכונתו הנוכחית קרי משטרת הרווחה הינו מקצוע מיותר משום שהוא משולל כל תהליך קבלת החלטות מובנה ולכן יש לבטלו ולהעביר לאלתר את האחריות לידי משטרת ישראל ומערכת בתי המשפט.

 

העובדה כי מרבית העובדים הסוציאלים אינם לוקחים סיכונים ומטרטרים משפחות רק בשל חשד כזה או אחר ללא שום ראיות מוצקות ובדיקה מעמיקה מוכיחה כי לא קיים אצלם כושר שיפוט כלל שאם היה קיים כזה הם לא היו מוציאים ילדים מהבית בסיטונאות אלא בודקים כל מקרה לגופו ומגיעים למסקנה כי רבבות ילדים הוצאו מביתם שלא לצורך, ומנגד מאות ילדים בסכנת חיים פוספסו על ידם בשל בדיקות מרוחות שלהם.

 

תארו לכם שבשכונה מסויימת בעיר דרומית, 30% מבני הנוער מבצעים פשע כזה או אחר, כלומר ישנה הסתברות של 30% שילד שגדל באותה שכונה יהיה עבריין בעתיד. אם עובדים סוציאלים היו שוטרים הגישה שלהם היתה, "בואו לא ניקח סיכון ונכניס מראש את כל הילדים לבתי כלא כי 30% מהם ממילא יהיו עבריינים, אז כדי לנטרל את העבריינות נסגור את כולם מראש במקום סגור". זוהי בדיוק הגישה של פקידי הסעד כלפי משפחות במצוקה, מפתחים חשד שהינו בד"כ חסר כל ביסוס ומוציאים במהירות את הילדים מהבית על סמך ניבוי עתידות תמוה.

 

עומס עבודה, האמנם?

 

עובדי רווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה בלבד, ובמקביל מייצרים תכולת עבודה מלאכותית כדי להגדיל באופן פיקטיבי את עומס העבודה שלהם.

 

מרבית הילדים המוגדרים בסיכון אינם ילדים בסיכון כלל, אך על מנת להצדיק את המחדלים שלהם ואת הרשלנות הפושעת בגין אי איתור ילדים בסכנת חיים הם טוענים כי טרגדיות קורות משום שהם "כורעים תחת העומס".

 

לא משנה כמה תקנים תוסיפו להם זה לא יעזור, הם חולים במחלה סופנית, שמה "תרצת נפוצה" ואחד הסימפטומים שלה הוא "אנו כורעים תחת העומס".

 

תארו לכם מנכ"ל חברה שנקלעה להפסדים כספיים שמתרץ בפני דירקטוריון המנהלים שההפסד נובע מ"עומס עבודה…"? לא רק שישלחו אותו מייד הביתה גם יחשבו שמשהו משובש אצלו בראש.

 

תראו לי פקיד סעד אחד שפוטר בגלל רשלנות מקצועית.

 

מי מפקח על המפקח?

 

בשנת 2006 הושעתה עובדת סוציאלית בריטית למשך שנתיים בשל עבודה צדדית שלה כנערת ליווי.

עובדי רווחה, עוסקים בדיני נפשות ואינם נדרשים לעבור מבדקי אישיות, אמינות ויושרה. הכיצד?

 

בניגוד למנהל תקין לא קיימת כיום בקורת חיצונית על פעילות עובדי הרווחה. פקידי הסעד מנהלים את עצמם ומחלקים שבחים ובקורות לעצמם בחדרי חדרים וחס וחלילה שתצא פיסת לכלוך החוצה, אל התקשורת.

 

נציב פניות הציבור במשרד הרווחה הוא גם דובר משרד הרווחה ומצב זה יוצר ניגוד אינטרסים, מיותר לציין כי נציב פניות הציבור במשרד הרווחה אף הוא עובד סוציאלי…

 

לא קיימים למעשה קריטריונים ברורים על פיהם מחליטים להוציא ילד כזה או אחר מהבית ומצד שני להשאיר ילד בסכנת חיים בבית. הכל נעשה עפ"י כללי אצבע: "אינטואיציות", "התרשמויות", "תחושות בטן"…

מה שכן טוענים רבים מן האנשים שעובדים מול משרד הרווחה הוא שקיימות מכסות להוצאת ילדים מהבית ויש למלא אותן.

 

בחו"ל פקידי סעד שהתרשלו עומדים למשפט

 

להבדיל מישראל, באנגליה וארה"ב עובדים סוציאליים שהתרשלו עומדים למשפט.

 

עובדים סוציאלים שהתרשלו בפרשת דניאל בת 14 מארה"ב שהוזנחה למוות עומדים עתה למשפט. כמה אירוני שאותם עובדים סוציאלים הפעילו שוב כושר שיפוט לקוי בכך שהוציאו קודם את ילדי האם שהינם עצמאים ומתפקדים למשפחה אומנת ודווקא ילדה משותקת בעלת צרכים מיוחדים השאירו אצלה בבית. (האם בגלל שקל להם לקבל יותר תגמולים על ילדים בריאים מאשר על ילדים חולים משום שלילדים בריאים יש יותר ביקוש במשפחות אומנה מאשר ילדים חולים?)

 

מן העובדת סוציאלית הבריטית ליסה ארתורוורי נשללה האפשרות לעבוד בעתיד עם ילדים בשל הזנחתה את מקרה הילדה ויקטוריה שנרצחה בידי קרובי משפחה.

 

הכשל החמור של השופטת פרוקצ'יה

בשורה התחתונה, בית המשפט העליון קובע כי גם מי שבאמת חושף שחיתות, ומפרסם החשיפה, על הוכחותיה, בכלי התקשורת – הוא עבריין פלילי.

 

עו"ד יוסי דר | NFC

 

לכל אורך פסק הדין הארוך והמנומק של השופטת אילה פרוקצ'יה בעניין אונגרפלד, בולט הקושי של השופטת להתמודד עם אמת אחת: מה דינו של מי שחושף שחיתות אמיתית של עובד ציבור. כלומר, מה דינו של מי שחושף לעין השמש הוכחות לכך שעובד ציבור מסוים הוא אדם מושחת שסרח ומעל בתפקידו.

 

השופטת פרוקצ'יה משלמת בפסק הדין מס שפתיים ארוך וכבד לחופש הביטוי והביקורת: כך למשל היא מדברת על כך ש"הזכות לחופש ביטוי משרתת את תכלית גילוי האמת בחיים החברתיים".

 

והיא מוסיפה ומדברת על כך ש"הביטוי החופשי מהווה אמצעי בקרה ופיקוח טבעי ויעיל על רמתם המוסרית והמקצועית של נושאי משרות ציבוריות".

 

והיא גם קובעת ש"החשיפה לביקורת והחשש מפניה יוצרים מנגנונים טבעיים ובריאים של זהירות עובדי ציבור מפני סטייה מן השורה, והקפדה על כללי מינהל תקין".

 

והשופטת פרוקצ'יה אפילו קובעת שלחופש הביטוי והביקורת כלפי עובדי ציבור "עשוי להיות ערך ממרק ומחטא", והיא ללא ספק מתכוונת בדברים אלה לדבריו של השופט ברנדייס על אור השמש כמכשיר החיטוי היעיל ביותר.

 

אלא שכאמור, כל הדברים הנשגבים הללו הם לא יותר ממס שפתיים עקר, שהשופטת משלמת לתדמית הליברלית והנאורה, כביכול, שהיא מבקשת לייחס לעצמה ולעמיתיה.

 

כי בשורה התחתונה השופטת פרוקצ'יה מאלצת את חושף השחיתות לזחול, ביחד עם השחיתות שחשף, בתוך המחילות האפלות שיועדו לכך על-ידי השלטון, ולהביא בשקט בשקט את דבר השחיתות אל הרשות המוסמכת כדי שזו תטפל בדבר.

 

במילים אחרות, עם כל הכבוד לאור השמש המחטא, אתה האזרח תכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו במרפסת האחורית החשוכה המיועדת לכך, ואם תעז לחשוף את הכביסה המלוכלכת הזו לעין השמש, כלומר בתקשורת, אתה עובר בכך עבירה פלילית – ללא קשר לאמיתות דבריך.

 

כי השופטת פרוקצ'יה קובעת שהשאלה אם האזרח משקר, או שהוא דובר אמת ומביא הוכחות לשחיתות של עובד הציבור, שאלה זו אינה רלוונטית לעניין העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. וכעולה מדברי השופטת, אחת היא לעניין העבירה הפלילית "בין אם יש בביקורת המוטחת ממשות לגופה, ובין אם לאו".

 

ומה שיותר מביך: השופטת פרוקצ'יה קובעת כי הדרך היחידה לטפל בשחיתות שנחשפה היא אך ורק בהגשת תלונה אל הגורמים המוסמכים, וכדברי השופטת (ציטוט): "שאלת האמת או השקר (של השחיתות הנטענת) אמורה להתברר לא בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה המוגשת כדין לרשויות מוסמכות, כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה".

 

במילים אחרות, השופטת פרוקצ'יה קובעת, שכאשר האזרח חושף שחיתות, הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא להגיש תלונה לרשויות המוסמכות, ואם הוא יקדים ויפרסם הפרטים – גם אם הם נכונים – בכלי התקשורת, או אז הוא עובר בכך עבירה פלילית.  

 

אור השמש המחטא 

 

תשעים וארבע שנים תמימות נאלצנו להמתין מאז דבריו האלמותיים של השופט ברנדייס על אור השמש המחטא, ועד שזכינו לפסק הדין הזה של בית המשפט העליון שלנו, שלמרות פסקי הדין הנאורים שלו – רואה באור השמש אוייב מסוכן מאין כמותו.

 

אומרת השופטת פרוקצ'יה: "האשמת שוטר בשיתוף פעולה עם עבריינים, בדומה להאשמת שופט בשחיתות או בלקיחת שוחד, הם מעשי העלבה כלפי עובדי ציבור הפוגעים בגרעין הקשה של תפקידם, והמערערים את מקור סמכותם המוסרית כלפי הציבור".

 

ואנחנו שואלים: נניח שבכל זאת יש שופט פלוני שלוקח שוחד וקיימות הוכחות חותכות לכך. ובכן, מה בדיוק מערער כאן את מקור סמכותו המוסרית של השופט? חשיפת מעשה השוחד, או העובדה החותכת שהשופט לוקח שוחד? הייתכן, ששופט הלוקח שוחד הוא בעל סמכות מוסרית לשפוט, ורק חשיפת המעשה היא זו שנוטלת ממנו את הסמכות המוסרית? כנראה שבבית המשפט העליון שלנו – הנאמן לעמדתו שהאמת אינה רלוונטית – הכל יתכן.

 

וממשיכה השופטת פרוקצ'יה וקובעת: "באמירה כלפי שוטר שהוא משתף פעולה עם עבריינים יש כדי לפגוע בליבה העמוקה ביותר של כבודו במילוי תפקידו. יש בכך כדי לערער על טוהר מידותיו של השוטר, לפגוע במידת הגינותו במילוי תפקידו, ולהציגו כמי שמנצל את מעמדו הציבורי ואת סמכויותיו כדי לעשות יד אחת עם גורמים עברייניים, שכלפיהם פועלת המשטרה ושוטריה ללא לאות".

 

עינינו הרואות: השופטת פרוקצ'יה יוצאת מנקודת הנחה, כמעט אקסיומטית, שהשוטר הוא אדם טהור מידות והגון, ושהמשטרה פועלת כלפי גורמים עברייניים ללא לאות. כל זה טוב ויפה, אבל זה לא עונה לשאלה מה דינו של שוטר ששובר את האקסיומה הזו, ובמקום להיות הגון וטהור מידות, יש לגביו הוכחות שהוא משתף פעולה עם גורמים עברייניים? האם, אליבא דשופטת פרוקצ'יה, גם שוטר כזה זכאי להגנה על ה"ליבה העמוקה ביותר של כבודו"?

 

ועוד קובעת השופטת פרוקצ'יה: "האשמת עובד ציבור בשחיתות מידות, ובשיתוף פעולה עם גורמים פליליים שכנגדם הוא אמור לפעול במסגרת תפקידו, אינה מצויה בגדר רף הסיבולת שעובד ציבור נדרש להפעיל בגדרי תפקידו".

 

ואנחנו שוב מנדנדים: מה על מצב שבו יש בידי האזרח הוכחות לכך שלא רק שעובד הציבור אינו פועל נגד גורמים פליליים, אלא שהוא אף משתף עימם פעולה?

 

ובכן, למה בית המשפט העליון – הנאמן לעמדתו שהאמת אינה רלוונטית – מתעקש להגן על רף הסיבולת של עובד ציבור – גם במקרה שיש לגביו הוכחות חותכות, שהוא משתף פעולה עם גורמים עברייניים?

 

השופטת פרוקצ'יה עורכת בפסק דינה משפט משווה – דבר מבורך כשלעצמו – ומביאה, בין היתר, אסמכתאות מפסקי דין של בית הדין של האיחוד האירופאי לזכויות האדם הנוגעים לסוגייה של העלבת עובד ציבור. השופטת מביאה את פרשנותו של בית הדין לסעיף 10(2) של האמנה האירופית לזכויות אדם.

 

כך למשל, באחד מפסקי הדין, שהשופטת מביאה כאסמכתא, קובע בית הדין האירופאי כי: "תובעים ציבוריים הינם חלק ממערכת שלטון החוק, וככאלה עליהם ליהנות מאמון הציבור. משכך, יש להגן עליהם מפני האשמות בלתי מבוססות".

 

ובפסק דין נוסף שהשופטת פרוקצ'יה מביאה כאסמכתא קובע בית הדין האירופאי כי: "בתי המשפט זקוקים לאמון הציבור, ועל כן מוצדק להגן עליהם מפני מתקפות בלתי מבוססות".

 

עינינו הרואות שחור על גבי לבן: בית הדין האירופאי קובע שיש להגן על עובדי הציבור מפני האשמות "בלתי מבוססות".

 

במילים אחרות, בשום מקום בית הדין האירופאי לא אמר – ואף לא רמז – שיש להגן גם על עובדי הציבור שיש לגביהם האשמות שהן כן מבוססות, והדברים ברורים ומדברים בעד עצמם.

 

ובהקשר לאסמכתאות האירופיות חשוב להדגיש, שהשופטת פרוקצ'יה קובעת כי: "יש דמיון בגישת משפט האיחוד האירופאי לגישת המשפט בישראל בסוגיה שלפנינו".

 

הנה כי כן, למרות הכל בית המשפט העליון – כעולה מפסק הדין בעניין אונגרפלד – אינו מבחין בין מי שמעליל שקר על עובד ציבור, לבין מי שברשותו הוכחות חותכות לכך שעובד ציבור הוא מושחת שסרח ומעל בתפקידו.

 

כי בשורה התחתונה, בית המשפט העליון קובע כי גם מי שבאמת חושף שחיתות, ומפרסם החשיפה, על הוכחותיה, בכלי התקשורת – הוא עבריין פלילי.

 

טוב הייתה עושה עובדת הציבור אילה פרוקצ'יה אילו נחלצה לרגע מתוך עולמם הצר של עובדי הציבור, ומפנימה באמת את הרעיון הגלום באור השמש המחטא של השופט ברנדייס.

 

אילו עשתה כן, הייתה השופטת מבחינה על נקלה – בהקשר לפרסום מעשי שחיתות – בין עובדי ציבור צחים כבדולח וישרי לב הממלאים את תפקידם ביושר ובנאמנות, לבין עובדי ציבור הראויים להוקעה ציבורית ומיידית – בהיותם מושחתים שיש לגביהם הוכחות שסרחו ומעלו בתפקידם.

פעוטה תפוצה ע"י אמה ובי"ס שהתרשלו במשמרתם

המקרה אירע במהלך יריד חנוכה בבית ספר ולאחר שאמה של הפעוטה התרשלה בהשגחה עליה. בית המשפט חייב את הנתבעות בתשלום פיצוי ואת האם בשיפוי

 

איריס פרחי | NFC

 

י.פ. (קטינה) ילידת 22/2/02 עברה תאונה מצמררת, בחודש דצמבר 2003, בהיותה כבת שנתיים. הקטינה הגיעה ליריד חנוכה בבית הספר "אורה ושמחה" עם אמה, אחיה התאום ושתי אחיותיה הבוגרות והחמישה ישבו לאכול. כשהאם הגישה לאחים אוכל, קמה הקטינה ממקומה והסתובבה בכיתה שעוצבה כמסעדה לרגל היריד. האם הורתה לבת הגדולה להשגיח על הקטינה אלא שבטרם הספיקה לעשות כן, נתקלה הקטינה, תוך שניות, בפלטה עליה הונח סיר עם מרק רותח ונפלה לתוכו. מומחה מטעמה קבע שנגרמו לה כוויות ב-7% משטח גופה. בכתב תביעה שהגישה הקטינה לבית משפט השלום בירושלים נגד בית הספר "אורה ושמחה" (נתבע 1) וחברת הביטוח איילון בע"מ (נתבעת 2) טענה שהנתבעים התרשלו כשהשאירו סיר מרק רותח, ללא השגחה, במקום נגיש לקהל וגרמו לה לנזקים ממוניים ולא ממוניים במחדלם.

 

בכתב ההגנה טענו הנתבעות שאמה של הקטינה אשמה בתאונה כשלא השגיחה על בתה ולא הרחיקה אותה ממקור סכנה. הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה והגישו הודעת צד ג' נגד אמה של הקטינה. האם השיבה להגנתה שלא ניתן היה למנוע את התאונה שכן מרגע שהקטינה קמה מהשולחן ועד לרגע שנפלה לסיר המרק הרותח, חלפו שניות בודדות.

 

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, קבע השופט רם וינוגרד, שנתבעת 1 התרשלה והוא חייב את הנתבעות לשלם לקטינה 44,000 שקל בגין נזק לא ממוני הכולל עוגמת נפש בתוספת 2,000 שקל בגין הוצאות. אמה של התובעת, צד ג', חויבה לשפות את הנתבעות בסכום השווה לסך 10% מהחיוב שהוטל עליהן. סכום הפיצוי יופקד בחשבון על שם הקטינה ויימסר לה בהגיעה לגיל 18. "בעצם נפילתה של הקטינה לתוך סיר המרק יש כדי להקים את יסודות הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו, שהרי אין ספק שהיה על בית הספר לדאוג לכך שמרק רותח לא יימצא בהישג ידם של המבקרים במקום".

 

השופט וינוגרד, קיבל את עדות האחות, שהאירוע נמשך שניות ספורות והקטינה ניגשה לכיוון הסיר ונפלה לתוכו לאחר שהתנגשה בו. השופט קבע שעדות זו אמינה ומהימנה ונתמכה בעובדות חיצוניות.

 

השופט הוסיף שיש לקבוע אשם חלקי על האם: "מאחר וזו הבחינה בסיר עם כניסתה לחדר, וידעה שהיא מטופלת בארבעה ילדים, מהם שניים שגילם כשנתיים, היה עליה להימנע מלשבת בשולחן המרוחק מטרים ספורים ממקור סכנה גלוי. למצער, היה עליה לנקוט בזהירות רבה לאחר קבלת ההחלטה לשבת בחדר, ולמנוע כל קימה מהשולחן בפרט של ילד שטרם מלאו לו שנתיים שסקרנותו עולה לאין שיעור על זהירותו. האם הבהירה כי שעה שהיא מטופלת בארבעה ילדים עליה לחלק את תשומת לבה בין כולם. ממילא ברי שאין באפשרותה להשגיח על ילדיה מהסכנה הגלויה לעין הנשקפת מסיר ובו נוזל רותח, והיא משליכה יהבה על הצוות במקום כי ימנע את הסכנה. נראה כי העדר השגחה קשור בטבורו גם לעצם ההיוותרות במקום… את עיקר המשקל יש לתת לעובדה שעל אף הימצאות במקום בו קיימת סכנה, לא נקטה האם צעדים מספיקים להבטיח כי הילדים, הרכים בשנים, לא יקומו ממקומם וישוטטו בסמוך לסיר בו הבחינה".

 

יחד עם זאת קבע השופט שרשלנותו של בית הספר חמורה יותר: "אשמתו המוסרית של בית הספר, שיצר את המפגע ולא טרח לסלקו אף כי הזמין למקום הורים וטף, עולה לאין שיעור על זו של האם שהחליטה להישאר במקום ולא השכילה לאחוז בתובעת מיד עם קומה מהשולחן. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה שיש לייחס לאם אחריות כ'מעוולת במשותף' בשיעור של 10%".

Newer entries »