מבחני מסוגלות הורית, מי צריך אותם בכלל?

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

 

"מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

 

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

 

אביבה לורי | עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007

 

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם"

נשמע הזוי אך זו המציאות.

 

החימוש הקדוש

 

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – "החימוש הקדוש". הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ' גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: "קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר".

 

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

 

"נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה".

 

והמבחנים האחרים?

 

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

 

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

 

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם".

 

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

 

לדברי מאיירס: "יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה".

 

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ' שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: "הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

 

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. "אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים".

 

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: "מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה".

 

למה?

"כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק".

 

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

 

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

 

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. "היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית", טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע".

 

ד"ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו "המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

 

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: 'מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית'. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה"

כך יוצרים תלות נצחית בין הילד שלכם למוסדות הפסיכיאטרים

לאחרונה הגיעה לידי הזמנה (בתחתית המובאה) שנשלחה להורים מאמצים להשתתפות בערב שענינו חשיבות ה"טיפול" בנושא התקשרות הילד המאומץ להוריו המאמצים.

 

בערב "רב חשיבות" זה ישתתפו הפסיכיאטרית ה"דגולה" מירי קרן מנהלת המרפאה לגיל הרך במרכז לבריאות הנפש בגהה וגרי דיאמנט "מומחה" לרפואת ילדים והתפתחות הילד בבית החולים שניידר.

 

ההזמנה נשלחה מטעם פסיפס, מעין מיזם תמוה ולא ברור בנושא ליווי הורים מאמצים ובתחתית ההזמנה מצוין כי פסיפס "מספקים שירות חדשני וכוללני למשפחות, משלב האימוץ ולאורך כל החיים…"

"שירות חדשני" – נשמע כמו טכנולוגיה מהפכנית שתשנה את פני העולם.

"לאורך כל החיים" – נשמע כמו חתונה קתולית מעיקה וחונקת בשילוב מחלה כרונית סופנית ובלתי ניתנת לריפוי.

 

אז מי את מירי קרן?

 

שאלתם את עצמכם פעם מדוע פסיכיאטרית צריכה להיות מעורבת בחייהם של ילדים רכים בשנים? ילדים ביולוגים בכלל ומאומצים בפרט? מדוע ילד מאומץ מקוטלג אוטומטית כילד שצריך ליווי פסיכיאטרי צמוד?

התשובה פשוטה: כסף.

בילדותכם, כמה ילדים באמת עברו טיפול פסיכיאטרי? נכון שמעט? האם יצאנו דור מחורבן? לא.

תעשית הפסיכיאטריה לילדים משגשגת היום יותר מאי פעם אך פתרונות – אין.

מירי קרן היא פסיכיאטרית שמתייגת ילדים, תפקידה לאתר ילדים "חריגים" כביכול ולתת להם "טיפול". מירי קרן לא משפרת את תפקודם של הילדים היא רק "מטפלת" בהם. וטיפולי סרק כאלו כידוע עולים כסף…

 

בכתבה בעיתון הארץ משנת 2007 מצויין כי מירי קרן עובדת בשיתוף פעולה מלא עם פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי. סלוצקי שולחת אליה פעוטות "בעייתיים", כן פעוטות בגיל שנה ושנתיים מגיעים אליה על מנת לקבל "טיפול" פסיכיאטרי בשל בעיות התנהגות לכאורה.

לכל מי שאינו בענינים, העובדת הסוציאלית חנה סלוצקי אחראית להוצאתם של כ-4,000 ילדים מידי שנה מהבית למוסדות משרד הרווחה.

 

ומי אתה גרי דיאמנט?

 

המכונים להתפתחות הילד בקופות החולים עתירים בילדים מאומצים שמסתובבים במסדרונות הלבנים שלהם ועוברים טיפולים שונים ומשונים כגון טיפולים דיאדיים עקרים. לכל הטיפולים הללו אין כל ביסוס מדעי אך תעשית האבחונים והטיפולים ממשיכה לשגשג ואת ההורים ממשיכים להונות ולטרטר במשך שנים בין טיפול לטיפול ובתירוץ הנפוץ כי "יש לטפל בילד כבר מינקות אחרת התופעה תחמיר…"

 

במאמר משנת 2003 מציינים דיאמנט ועמיתיו בסוף המאמר כי "רוב האימוצים מסתיימים בהצלחה מלאה: הורים מאושרים לילדים בריאים בגופם ובנפשם" אך בתחקיר משנת 2006 של אריאלה אילון ב-7 ימים בידיעות אחרונות (קישורים בתחתית המובאה) בו מצוטטים דבריו של דיאמנט מצטיירת תמונה הפוכה לגמרי מהמצוין במאמר משנת 2003, תמונה עגומה של הורים עצובים לילדים עצובים.

 

מבולבלים מגרי דיאמנט? גם אנחנו.

האם גרי דיאמנט הצליח להביא מחקר מבוסס מובהקות סטטיסטית על אפקטיביות הטיפולים שלו ושל חבריו? אנו בספק אם קיים מחקר כזה. האם יש צורך בטיפולים עבור הילדים הללו? לא בטוח, אבל מה שבטוח ש"טיפולים" אצלו יש למכביר, אך פתרונות אין.

 

אריאלה אילון – תחקיר עמ' 1

אריאלה אילון – תחקיר עמ' 2

אריאלה אילון – תחקיר עמ' 3

 

האתוס המזויף של אנשי ה"טיפול"

 

השבוע שוב ארעה טרגדיה כאשר פורסם בכותרות העיתונים על המקרה הנורא של אמא שהטביעה את בנה בן ה-4 בים. בתקשורת מצוין כי האם "היתה שרויה בדכאון ולא יכלה לשאת בנטל גידול הילד…" אבל חדי העין מביניכם היו מבחינים כי מצוין אף שהילד האומלל אובחן כ"בעל הפרעות נפשיות וטופל בבית החולים גהה".

 

אז הנה לכם, ילד שובב בן 4, ילד נורמאלי לחלוטין שבקושי התחיל צעדיו בחיים כבר מקוטלג ע"י פסיכיאטרים כילד מופרע.

 

האם יתכן שמירי קרן מגהה טיפלה בילד וקטלגה אותו כחולה נפש?

האם יתכן שמירי קרן או קולגה שלה אמרה לאם כי בנה יצטרך "טיפול" כל ימי חייו?

האם יתכן כי האם נכנסה לדיכאון בעקבות האבחנות הקשות של מירי קרן וחברותיה?

האם יתכן שהאם הבינה כי ילד שמקוטלג כמופרע הוא ילד שיהיה חסום בפני שרות בצבא, בפני גידול ילדים, בפני מקומות עבודה רבים ויסבול כתוצאה מזה?

האם יתכן כי האם החליטה לשים קץ לחיי הילד משום שהמערכת הפסיכיאטרית נתנה לה להבין כי אין עתיד לילד והוא "יטופל" כל ימי חייו ולכן היא החליטה (שלא בצדק כמובן) לשים קץ לייסוריו?

האם יתכן כי המערכת הפסיכיאטרית היתה שותפה סמויה לפשע הנורא הזה והאמא היתה רק השליח?

האם יתכן כי ילד רך בשנים, מחונן ונורמאלי לחלוטין איבד את חייו בצורה טראגית וכואבת משום שסומן על לא עוול בכפו ע"י המערכת המפלצתית הזו כילד "פגום"? 

 

סתם נקודה למחשבה.