על מעצרים מנהליים של ילדים במרכזי חרום של משרד הרווחה

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

 

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

 

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

 

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

 

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

 

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

 

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.

 

עדות מדריך שעבד במרכז חרום אל"י על התעללות בילדים במקום

“מקום בלב” הינו מרכז חירום של משרד הרווחה ברח’ זמנהוף 12 ת”א ומתופעל ע”י אגודת אל”י בראשותה של חניתה צימרין. אל מכלאה זו מובלים בכפיה ילדים שנותקו מהוריהם רובם ללא סיבה מוצדקת, ובתואנות שווא של עובדים סוציאלים כי הוריהם לכאורה “מסכנים” אותם…

 

המקום מסורג ואטום לבל ישמעו השכנים מבחוץ את המתחולל בו. למרות שיש נוכחות משטרתית במקום, אנשי המשטרה אינם מודעים או שהינם מתעלמים מהנעשה בין כותלי המבנה הזה.

 

הילדים, בנוסף לכך שאינם לומדים באופן סדיר ובניגוד לחוק חינוך חובה נמצאים למעשה בסוג של מעצר מנהלי על לא עוול בכפם.

 

מזה שנים רבות ידוע כי מרכזי חירום של משרד הרווחה מייצרים ילדים עם צלקות נפשיות רבות. משרד הרווחה מתעלם, מבקר המדינה מתעלם ומשטרת ישראל מתעלמת. אף אחד לא טורח לחקור את הזוועות המתחוללות מאחורי כתלי המבנים הללו.

 

להלן עדותו של מתנדב שעבד במרכז החירום של אל”י אשר חושפת התעללות בילדים חסרי ישע ע”י צוות המקום.

 

מרכז חירום אל"י בתל אביב

מרכז חירום אלי בתל אביב

מרכז חירום אל"י בתל אביב

מרכז חירום אלי בתל אביב

 

מרכז חירום אלי בתל אביב"י בתל אביב

מרכז חירום אל

 

בשנת 200X עבדתי כמתנדב במרכז החרום לילדים במצבי סיכון “מקום בלב”, ברח’ זמנהוף 12 ת”א אשר מתופעל ע”י אגודת אל”י. אני מהנדס מחשבים במקצועי, והתנדבתי גם לסייע בהשגת מחשבים חדשים למשחקיה במקום.

 

לי, כאדם מבוגר ומנוסה, נגרמה טראומה די רצינית משהותי במקום, צא וחשוב איזו טראומה נגרמה מכך לילדים המסכנים שנאלצו לשהות שם, והם עוד קוראים לעצמם “מקום בלב”…

 

במקום יש ילדים שהוריהם ממש הזניחו אותם פיזית, או התעללו בהם פיזית או מינית, אך ממה שראיתי ילדים אלו היו בפירוש מיעוט קטן שם, בעוד שרבים אחרים הוצאו מביתם בכפיה ולא מבינים למה. היחידות שהיו ממש נחמדות שם, היו בנות השרות הלאומי.

 

מעשנים בנוכחות הילדים

 

כ- 80% מהצוות היו מעשנים ועישנו בנוכחות הילדים. הבניין סגור הרמטית, מסורג, היציאה לגג נעולה, הדלת הראשית נעולה וכך גם המעבר בין הקומות.

 

כיום, כשהחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים כבר קיבל שיניים מעניין לדעת כיצד אוכפים שם את החוק? הרי הילדים לא יכולים להתלונן…

 

אני פשוט לא מאמין שאנשי הצוות יוצאים לעשן בחוץ… שווה לבדוק את זה. פקח מטעם העירייה, למשל, יכול ואף חייב לקבל תלונה בנדון, ובסמכותו לקנוס אותם.

 

משטר של טרור

 

מהרגע הראשון נתקלתי במערכת משמעת קפדנית ביותר במקום, כשעל כל  “פיפס” הכי קטן, גם על מילה מיותרת, הילדים מקבלים עונש:

 

לא להשתתף בפעילויות עם שאר הילדים.

להישאר סגור בחדר בבידוד. אסור לילד לדבר עם איש, ואסור  לאיש לדבר איתו.

בידוד הילד ב “חדר רגיעה”, כך מכונה חדר המיועד לבידוד, ולאו דווקא של  ילדים מתפרעים  – הנמצא המקום .

שלילת ארוחת הערב – וכיו”ב.

אם הילד מסרב לעלות לחדר או להישאר בבידוד – הוא נגרר לשם בכוח.

 

משטר טרור כזה אני לא זוכר גם בטירונות הצבאית שעברתי, ולדעתי מדובר מבחינת התדירות והאינטנסיביות, באמצעים שהם הרבה מעבר למה שמוגדר כ”אמצעים חינוכיים”, גם ובעצם בייחוד, אם לוקחים בחשבון, שהילדים במקום חוו טראומות שונות – ומראש אינם אמורים להיות “ילדים שהתנהגותם למופת”.

 

הטחות ראש בקיר

 

בתאריך XX/XX/XX, כשהייתי במרכז, סיפר לי הילד ב’, שהייתי איש הצוות החביב עליו, בבכי, כי המדריך לירון, לאחר שהכניס אותו בכח למעלית ותוך כדי כך הטיח את ראשו בקיר המעלית.

 

את הכנסתו למעלית בכח ראיתי, וירדתי לקומה התחתונה ברגל – אך את הטחת הראש לא ראיתי שכן המדריך היה עימו לבד. מה שכן ראיתי ואף מיששתי היתה החבורה שעל ראשו של הילד, מה שגרם לי להאמין לטענתו.  

 

אציין, כי מהיום שנקלט במקום, נכרך ב’ אחרי והסתדר עימי מצוין, כמו גם עם שאר הילדים.

לעומת זאת, אותו מדריך, לירון, התנכל לו במספר הזדמנות ( סיבותיו עימו ) גם ללא כל סיבה נראית לעין.

 

עוד אוסיף, כי בימים הראשונים לשהייתו במקלט, נראה ב’ מאושר ומחוייך, אך נעשה כעוס מסוגר ומלא כעסים על המקום ועל חלק מהמדריכים, לנוכח ההתנכלויות שהייתי עד רק לחלקן מצד הצוות.

 

למשל: לב’ היה חבר טוב אחד בחייו, בשם ע’, שהיה שכן שלו ממקום מגוריו האחרון, ושאף הוא שהה במקלט. למרות שניסו להיות יחד בכל עת וביקשו לשהות זה בחדרו  של זה, ואף ביקשו לישון ביחד באותו חדר, המדריכים עשו כל שביכולתם להפריד ביניהם – בחינת “הפרד ומשול”, ושניהם היו מאוד מתוסכלים מכך.

 

כן אעיד, שבהשוואה לשאר הילדים במקום, ב’ היה הילד הכי שקט וממושמע שראיתי, והתנהגותו היתה למופת.

 

אלימות, הכאות וכליאה

 

בתאריך XX/XX/XX, הגעתי למרכז בשעות אחה”צ ע”מ להשלים עבודה על המחשבים שהכנתי, והילדים ב’  וע’ הורשו להישאר עימי בקומת הקרקע, לסייע ולהתבונן.

 

דיברנו כשעה, כשבייחוד שימשתי להם אוזן קשבת לחוויות ולתחושות אישיות קשות שהיו להם במקום. שני הילדים היו רגועים ביותר לאחר השיחה וחפצו להמשיך בה, ואז הם נקראו למעלה ע”י המדריכים, כששאר הילדים נקראו לצאת החוצה ולהתכונן ל”יום הפוך” כהגדרת המדריכים, קרי יום שבו הופכים לילדים את השגרה ויוצאים לפעילות בלילה – טיול לחוף הים.

 

המשכתי לעבוד על המחשב, וכעבור זמן שמעתי קולות נוראים מלמעלה: צעקות, זעקות, בכי, קולות דלתות נטרקות בעוצמה ורעשים של חפצים מושלכים.

 

כל זה , אינו יוצא דופן במקום אך הדבר התארך מעבר לרגיל, ואז עליתי למעלה בריצה, ומצאתי מהומת אלוהים:

 

מדריך בודד, רון שמו, נשאר במרכז עם מספר ילדים: האחים א’ וי’, ע’  וב’.

 

רון החליט שע’ וב’ לא יוצאים עם כולם ושעליהם לעלות לחדריהם.

 

הם סרבו ואז אילץ אותם להישאר בחדר הבידוד. בתחילה שהה איתם, ולאחר שהתקוטט  איתם פיזית, החליט לצאת מהחדר ולסגור אותם שם.

 

י’ סירב לצאת ואף סירב להישאר בבידוד, ניסה להתחבא ומשנשאר שם נרגע מעט.

ובעקבותיו גם אחיו א’, שלבסוף אולץ לצאת, בכח ונלווה למדריכה שעלתה לקחתו.

בשלב מסוים רון הרים אותו באוויר והשליך אותו מספר מטרים – עד קצה המסדרון.

 

רון ביקש ממני לסייע לו עם הילדים. תחילה עליתי עם יאיר למעלה, כשהוא נותר עם ע’ וב’, אח”כ, שוב החלה מהומה למטה, ע’ וב’ צעקו שמכים אותם ורצתי לשם: המדריך כלא את ע’ בחדר הרגיעה, בעוד ב’ הצליח לחמוק משם, התקשר לאימו ודווח לה כי מכים אותם, שהוא לא מוכן להיות שם וביקש שתבוא לקחת אותו משם.

 

האמא התקשרה למקום , אך רון לא ענה לה, ובינתיים הזעיק למקום מדריך נוסף, שמו גיא כ’ לאחר זמן מה הגיעה האם עם סבתו של ב’ למקום, וביקשה להיפגש עם בנה, אך לא נתנו לה להיכנס.

 

ב’, ראה את אימו בחוץ, והיה נסער מאוד. הוא עלה לחדר בקומה העליונה, וניסה לדבר איתה מבעד לחלון, כשהמדריך רון מנסה בכח למנוע זאת ממנו, וגם ע’ עלה איתו. הם ביקשו להשאירם לבד, ובשלב זה יצאתי אל האם וניסיתי להרגיעה.

 

הסברתי לה שאני רק מתנדב במקום, ושאין לי סמכות להכניס אותה פנימה.

 

בעודנו משוחחים, שבו שאר הילדים עם המדריכים מהטיול, כולם עצבנים וצועקים, החלה מהומה גדולה, ילדים החלו לצעוק:” מרביצים לנו פה – לא רוצים להיות כאן יותר רוצים הביתה ” וכיו”ב, ואז עמדתי להיכנס פנימה לסייע בהרגעת המצב, וב’ ניצל את ההזדמנות ויצא החוצה כדי לדבר עם אימו, אך הוא נתפש בכח ע”י 3 מדריכים, שגררו אותו פנימה.

 

עלינו למעלה, ואז ראיתי את שלושת המדריכים, למיטב זכרוני רון, גיא ומדריך נוסף, שאינני זוכר את שמו אוחזים בב’, וגוררים אותו אל תוך המקלחת, שם הטיחו אותו ברצפה, ומנעו ממנו לצאת במשך שעה ארוכה, כשחלקם גם היכו אותו במכות יבשות.

 

הסתרת האירועים וטיוח דוחות

 

כשהתקוממתי ואמרתי להם “מדוע בכזה כוח , מה הוא עשה ? ” השיבו לי שלא אתערב, ושהם יודעים מה הם עושים. בהמשך הערב ביקשו שאשאר במקום לתחקיר על האירוע החריג שנוהל ע”י גיא , ונשארנו כל הצוות עד 02 אחר חצות.

 

הדוח שנכתב, נועד לכסות על המשתתפים והאחראים לאירוע שהיו המדריכים שהתנהגו בצורה ילדותית, מבוהלת ולא אחראית לכל אורכו – ולא הילדים !

 

הושמטו ממנו קטעי אירועים ועדויות כדי שהמדריכים לא יסתבכו.

 

לגבי עדות מסוימת של מדריך, כי היכה ילד, זכור לי היטב כי כותב הדוח אמר לו באוזני כולנו: “השתגעת ? מילא לעשות את זה, אבל לספר ? לטובתך אני לא מכניס את זה… “

 

עוד הוסבר לי כי העניין נחוץ, כי וודאי תהיה תלונה למשטרה בנושא, ואולי גם יגיע חוקר נוער,

 

ולכן חשוב “להיות מכוסים ולתאם הכל”, ואז, יקרה  מה שתמיד קרה: התלונה תיגנז, והכל יהיה בסדר. כמו כן נאמר לי כי כבר הוגשו תלונות בעבר, ושהם לא מתרגשים מזה.

 

הפעלת סחיטה ואיומים

 

כשאמו של ב’ התקשרה למקום ואמרה שבכוונתה להלחם בהם ושברצונה להשיב את בנה הביתה, ושיש לה עדויות מבפנים על מה שקורה שם, התחלתי לקבל מהם שיחות טלפון, שבהן איימו עלי, לבל אדבר עם איש על המקום על איזשהו פרט מידע ולו הקטן ביותר.

 

השיחות היו הן ממדריכה בשם נירית, הן מעודד המדריך הראשי במקום, הן ממנהלת המרכז – טובה והן מהעובדת הסוציאלית במקום רחל (היא לא איימה – רק הודיעה לי על הפסקת פעילותי שם לאלתר)

 

הם רמזו ובייחוד אותה נירית, שאם “אלכלך” עליהם הם יוכלו בקלות “ללכלך” עלי ו”לתפור לי תיק”, למשל שבעצמי התעללתי בילדים ושבשל כך “זרקו” אותי משם…

 

לא ממש חששתי, כי הייתי משוכנע שזה איום סרק, ושגם אם ידרדרו לזה, הרי להד”מ, משום שאף ילד לא ימציא משהו סתם כך, מה גם שהילדים שם אהבו אותי מאוד, ודי שנאו את רוב המדריכים.

 

כמו כן הם איימו שיש להם קשרים במשטרה, ושאם אצור קשר עם מי ממשפחות הילדים ששהו / שוהים שם – יגישו נגדי תלונה במשטרה על עבירה לכאורה על חוק הנוער…

 

אחד המדריכים במקום, רון, היה גם שוטר.

 

קראתי את חוק הנוער לעומק, והבנתי שהם סתם מנסים להפחיד אותי, כך שהמשכתי לסייע לאמו של ב’ לחלצו מהמקום, ולאחר מספר חודשים, הוא שב לביתו.