איפה הילד? עוד מקרה של משפחה טוניסאית ממנה נחטף ילד

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון תעלומת חטיפת ילדי תימן טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?

 

ציפי לידר | NFC

 

teiman_kids.jpg

 

השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.

 

בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.

 

מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.

 

ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.

 

התעלומה

 

הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.

 

ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.

 

הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.

 

בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.

 

באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.

 

המת החי

 

למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 – באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.

 

עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.

 

למי הפתרונים?

 

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?

 

שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.

לעצור את כליאת בני הנוער

כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים".

 

אסתר הרצוג | YNET

 

סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.

 

שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?

 

מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת

 

הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.

 

במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?

 

לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?

 

זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל,

סיפורה של שירן סוטירין

שירן סוטירין איבדה את משפחתה בגיל 14. כפרס על כך שנתיימתה מהוריה ואחיה העניש אותה משרד הרווחה ושלח אותה למוסד הסגור מסילה. שירן אף נותקה מסבתה ע"י העובדים הסוציאלים שסברו כי טובתה של הנערה היא כליאתה במקום הידוע לשמצה הזה – מסילה.

שירן ברחה מן התופת של מסילה ובכך הצליחה להציל את נפשה ועתידה מפני גורל מר ואכזר. 4 שנים היא חיתה בחוץ, התפרנסה בכבוד ורכשה השכלה ועתה היא מספרת את סיפורה.

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

 

מאמר של מיכאיל זרצקי

 

המאמר הזה נכתב בעקבות  מקרה שארע בשנת 1999 בבית משפט לענייני משפחה בירושלים.

 

וכך היה הדבר: איש קשיש, עולה חדש מרוסיה, בן 85, שהיה במשך 50 שנה חבר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, פנה לעובדת סוציאלית להתלונן שבנו שותה אלכוהול. האב ביקש רק להשפיע במקצת על היורש שישתה פחות. לדאבונו, לעובדת הסוציאלית לא היתה מסוגלות חשיבתית. היא חיפשה קיצורי דרך, הקטינה ראש כהרגלה, ומסרה את התיק לבית המשפט.

 

השופט, אדון נכבד בכיפה שחורה, גם הוא רצה להקטין ראש, וגלגל את הכדור אל ה"מומחים". לפסיכיאטר, גם הוא עולה חדש מרוסיה, היה ברור, שהבחור סובל רק מאלכוהוליזם בשלבים התחלתיים. אבל מאחר והפסיכיאטרים הישראליים כמעט ואינם מכירים את תופעת האלכוהוליזם עד לפני העליה הגדולה, הם העדיפו לקבוע את האבחנה האהובה עליהם, שמה בישראל ייקרא "סכיזופרניה פרנואידית".

 

אגב, האבחנה הזאת כל-כך פופולארית בישראל, שזה הפך ממש לאופנה, אם אתה לא מאובחן כסכיזופרן-פרנואיד אז אתה לא בענינים.

העובדת סוציאלית, נציגת כבוד של הביורוקרטיה והממסד הישראלי אשר פיתח אנטגוניזם אובססיבי כלפי העליה הרוסית תפסה טרמפ על חוות הדעת של הפסיכיאטר המלומד והמליצה להרחיק את הבחור מהבית.

 

בדיון המשפטי טענו הקשישים כי אינם מעוניינים בהרחקה של הבן מהבית, שהרי הם זקוקים לעזרתו עקב מצבם הבריאותי הקשה. אבל השופט הנכבד לא הציע למסכנים כלום חוץ מללכת לבית אבות. לטענתו, לפי חוק משנת 1991 "טיפול בחולי נפש", אזרחים חסרי נכסים ומקום מגורים שולחים לחיות בבתי חולים פסיכיאטריים.

 

פסק-דין סדיסטי לכל הדעות, שבעקבותו נזרקו ההורים במוסד זקנים והבן בבית חולים לחולי נפש.

 

כמו שנאמר בקהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".

 

(קטעים ממאמר "אחורה להתקדמות!" – שנת 1999 – עם תרגום מרוסית של סרן ג'ילה בלוך ותיקוני עברית שלי, רונית)

למאמר המקור

לא ראינו-לא שמענו-לא אמרנו

המקרה הטראגי של רצח הילדים רוז פיזאם, אלון יהודה ומיכאל קרוצ'קוב מייצג באופן מובהק את מידת חוסר האחריות של העובדים הסוציאלים.

 

יחס הפוך בין אחריות לסמכות

 

במקום לבצע עריפת ראשים בגין הרשלנות שלהם בכל שלושת מקרי הרציחות, פקידי הסעד מקבלים סוכריית סמכות נוספת – לפלוש מדי תקופה לבתים של משפחות בהן שוהה ילד שגילו פחות מ-5 ולבדוק אם הילד עדיין חי… (מהלך זה נקרא ביקור בית בטרמינולוגיה של עובדי ה"רווחה").

 

ובמילים אחרות רמת סמכויות פקידות הסעד נמצאת ביחס הפוך לרמת האחריות שלהן: ככל שהאירוע טראגי יותר ומשמעו מחדל גדול יותר של עובדות הרווחה כך קטנה רמת האחריות של העובדות הסוציאליות ובמקום זאת מתרחבות הסמכויות שלהן. נכון, זה מוזר מאד ובניגוד לכל הגיון בריא, אך זהו המצב בשטח.

 

 

שלושת הקופים במיתולוגיה ההודית

 

גישת עובדי משרד הרווחה, לפיה עובד סוציאלי שהתרשל בתפקידו פטור מאחריות היא עדות חיה לאידיאה אותה מייצגים שלושת הקופים במיתולוגיה ההודית המשקפים את פני השחיתות האנושית: לא ראינו, לא שמענו, לא אמרנו.

 

 

ההסטוריה מוכיחה כי ככל שמורחבות סמכויותיהם של פקידי הסעד כך קטנה מידת האחריות שלהם, וזאת בתירוצים של עומס עבודה, חוסר בטכניקות מתאימות לאיתור ילדים בסיכון ושאר ירקות. חוסר אחריות זו היא אחת הסיבות העיקריות להתעללות בילדים הן של הורים כנגד ילדים והן של עובדי מוסדות משרד הרווחה כנגד ילדים השוהים בפנימיות ובתי אומנה, מוסדות אליהם נשלחו הילדים הללו בפקודת אותם עובדים סוציאלים.

 

הגדלת סמכויותיהם של פקידי סעד מעבר לכל פרופורציות הגיוניות ובמקביל התעלמות מוחלטת של הרשות השופטת והציבור מאחריותם הישירה של פקידי הסעד לטרגדיות הללו, כולל אחריות אישית יוצרת תמורות מסוכנות בחברה הישראלית.

 

פטור מאחריות = עבודה מחופפת

 

חוסר קבלת אחריות בגין רשלנות גורם בהכרח למריחת עבודה ולחוסר מקצועיות שהרי במילא אף אחד לא יתן על כך את הדין, אז מחפפים.

 

מצד אחד פטור זה גורם לירידה עקבית באיכות עבודתם של העובדים הסוציאלים אשר מתבטא בחוסר מסוגלותם למנוע הידרדרות במצבן של משפחות במצוקה ולאתר ילדים בסכנת חיים, ומאידך סמכויותיהם הנרחבות מאפשרות להם לאמץ גישה דורסנית של הוצאת ילדים מביתם באין מפריע וללא פיקוח תוך הפרה בוטה של זכויות אדם וזכויות הילדים אותם הם קורעים ממשפחתם, כאשר חלקם של הילדים הללו נמצאים ממש בסכנת חיים בין כתלי המוסדות עצמם. התהליך המסוכן הזה מתבטא במעגל הקסמים התרשים הבא:

 

האם שנחשדה במכירת ילדיה: "הכל בישראל נורא"

חשודה בהברחת ילדיה ללונדוןכחודש לאחר שנעצרה ונוקתה מהחשד שמכרה את הילדים היא אומרת: "ברגע שיהיה לי כסף, אני עוזבת את המדינה"

 

נתיב נחמני | ואללה

 

"מאז שנעצרתי הכל פשוט נורא", סיפרה היום (שני) האם שנעצרה ביולי השנה בחשד להזנחת ילדיה, כששלחה את בנה בן ה-9 ובתה בת ה-12 ללונדון לבדם. האישה, תושבת תל אביב בת 38, הגיעה הבוקר לבית המשפט בתל אביב להסדיר את חשבונותיה, כשבנה השלישי בן ה-4 איתה. בשיחה עם וואלה! חדשות היא מספרת שלא נטשה את ילדיה ומאז המעצר היא רק מחכה לעזוב את ישראל ולהצטרף לבנה ובתה.

 

הפרשה נחשפה כשהשלטונות הבריטיים דיווחו למשרד החוץ הישראלי כי בתה בת ה-12 של האישה, שנחתה לבדה בשדה התעופה בלונדון, מוחזקת על ידי רשויות ההגירה. בישראל האם נחשדה כי הבריחה את בתה, וחוקרי המשטרה אף העלו את החשד שהיא ניסתה למכור אותה בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה.

 

בחקירתה במשרדי תחנת שכונות של מחוז תל אביב סיפרה האם החשודה לחוקרים כי לא רק בתה נמצאת באנגליה, אלא גם בנה בן ה-9, שנשלח על ידה לחברתה המתגוררת באנגליה, מספר חודשים לפני כן. לדבריה, כשהשלטונות הבריטיים יצרו איתה קשר, היא סיפרה זאת גם להם, אך לטענתם הם לא איתרו את החברה בכתובת שנמסרה – דבר שחיזק את חשדות החוקרים בארץ כי הילדים נמכרו.

 

יום לאחר חשיפת הפרשה בישראל, אותר הבן האובד בבית החברה המדוברת והחשדות למכירת הילדים נשללו. למרות זאת, היא הובאה לבית משפט השלום בתל אביב, שם הוארך מעצרה בחשד להזנחת ילדיה. שבוע לאחר מכן היא שוחררה. בדיון להארכת מעצרה השופט אף הורה על שליחתה לבדיקה פסיכיאטרית כיוון שראה בכך "צורך חיוני לאור הנסיבות".

 

כחודש לאחר שחרורה, נראה שכל הגורמים המטפלים בתיק מיהרו להסיק מסקנות לגביה. את בנה בן ה-4 היא לא עוזבת לרגע ומתעקשת שיחזיק את ידה בכל עת. לדבריה, כל שרצתה הוא בטובת ילדיה כיוון שבארץ אין באפשרותה, מבחינה כלכלית, לספק את צרכיהם. לדבריה, יש בה כעס רב על כך שבמקום שרשויות הרווחה, מהם פחדה שיקחו את הילדים, יתמכו בה וינסו יחד איתה לפתור את המצב, הם מיהרו, יחד עם המשטרה לחפש אשמים בתיק. "אין לי כסף", היא אומרת, "אבל ברגע שיהיה קצת, אני עוזבת את הארץ ומצטרפת לילדים".

הרשלנות הפושעת של עובדי הרווחה בישראל

אז מתי יחלו בהליכי עונשין נגד עובדים סוציאלים שסרחו כדי שאלו יבינו סוף סוף את משמעות המילה אחריות?

או לחילופין מתי יבטלו את משטרת הרווחה ויעבירו את הטיפול למשטרת ישראל?

עד מתי ימשיכו הכלבים לנבוח והשיירה תמשיך לעבור?

 

שירותי הרווחה התרשלו באיתור מצוקת האם

 

השבוע גילתה לנו התקשורת כי האמא שרצחה את בנה בים היתה מוכרת לשירותי הרווחה. שירותי הרווחה ערכו אצלה ביקור בית בעקבות דיווח של בית החולים וולפסון וקבעו כי מדובר במשפחה "נורמטיבית". (אז תיזהרו לספר על המצוקות שלכם לרופאים, אתם עלולים למצוא עצמכם הורים שכולים ללא ילדים)

 

שירותי הרווחה התרשלו באבחנתם וקבעו על בסיס "התרשמות" בלבד שהכל בסדר. בנוסף לכך, מוסיפים שירותי הרווחה פשע על פשע בכך שבמקום להוציא ממנה את הילד הם מוציאים במקביל רבבות ילדים ממשפחות חפות מפשע ומעבירים אותם למוסדות סגורים, שוב רק על סמך "התרשמות".

 

מדוע שירותי הרווחה מתרשלים באופן תדיר באבחנתם כאשר ילדים שיש צורך להוציאם מהבית אינם מוצאים וילדים שאין צורך להוציאם מהבית כן מוצאים. (אלו הם מרבית הילדים).

 

התשובה לשאלה זו טמונה במילה אחריות.

 

פקיד סעד הוא אדם שאינו אחראי למעשיו

 

חוסר לקיחת אחריות הוא פתח לצרות גדולות

 

פקידי הסעד בפועל חסינים מפני אחריות למעשיהם ובתור שכאלה אין להם בעיה להשתולל עם האבחנות השגויות שלהם משום שהם יודעים שאף אחד לא יתבע אותם בנזיקין על רשלנות. אף אחד לא יתבע אותם על גרימת מוות בעקיפין של ילד ואף אחד לא יתבע אותם על גרימת נזקים קשים לילדים השוהים במוסדות אליהם שלחו אותם.

 

במקרה זה האמירה "אדם זה אינו אחראי למעשיו" מאפיינת באופן מובהק את עובדי הרווחה. אסונות ממשיכים לקרות והם ממשיכים לטעות ללא אפשרות שיתנו על כך את הדין.

 

כמעט כל מקצוע בחיים דורש אחריות, קופאית בסופרמרקט צריכה לתת דין וחשבון על קופה לא מאוזנת, עובדת נקיון תפוטר על כך שלא ניקתה את הבית כמו שצריך, אבל עובדת סוציאלית אשר אמורה להכריע בדיני נפשות שזה התחום הרחב ביותר מבחינת אחריות משום מה מוגנת מפני השלכות מעשיה הנלוזים.

 

איך יתכן שמנכ"ל של חברה מפוטר אם החברה נקלעה להפסדים כספיים ופקיד סעד ראשי שגרם לרשלנות פושעת ממשיך לכהן בתפקידו כאילו לא קרה דבר?

 

ברגע שמטילים עליך אחריות, אתה יודע מראש שאם לא תהיה מחושב בעבודה אז תפוטר ואולי תיתבע לפיצויים, כאשר נופלת עליך מלוא כובד האחריות אתה תעשה את העבודה בשיקול דעת נכון תוך מחשבה בריאה ומעמיקה. כאשר אתה פטור מאחריות הכל פרוץ ואיש הישר בעיני יעשה.

 

ליקויים חמורים במדדים לקביעת ילדים בסיכון

 

מקרה האמא הרוצחת הוא עוד מקרה אחד מיני רבים בו עובדים סוציאלים קובעים חוות דעת על סמך "התרשמות". תארו לכם שבית המשפט ישלח אדם חף מפשע לכלא על סמך "התרשמות"? (וזה קורה לצערי יותר מדי בבתי הדין לעניני משפחה) ברור בעליל כי אין לעובדים סוציאלים כלים ומדדים אמיתיים ואובייקטיביים לקביעת חוות דעת מאוזנת, כמו במקרה הזה של חוות דעת שהתבססה על סמך "התרשמות" סובייקטיבית של עובד סוציאלי כזה או אחר. וכמו במקרים רבים אחרים בהם הופכים טפל לעיקר ועיקר לטפל.

 

הטענה מצד עובדים סוציאלים כי אינם יכולים לצפות מראש טרגדיות כאלו או לחילופין לא  יכולים להפריך או לאשש חשד כלפי משפחה כזו או אחרת ולכן לא מוכנים לקחת סיכונים ובשל כך קורעים באופן מיותר רבבות ילדים מהוריהם. טענה זו טומנת בחובה את המסקנה כי מקצוע העבודה הסוציאלית במתכונתו הנוכחית קרי משטרת הרווחה הינו מקצוע מיותר משום שהוא משולל כל תהליך קבלת החלטות מובנה ולכן יש לבטלו ולהעביר לאלתר את האחריות לידי משטרת ישראל ומערכת בתי המשפט.

 

העובדה כי מרבית העובדים הסוציאלים אינם לוקחים סיכונים ומטרטרים משפחות רק בשל חשד כזה או אחר ללא שום ראיות מוצקות ובדיקה מעמיקה מוכיחה כי לא קיים אצלם כושר שיפוט כלל שאם היה קיים כזה הם לא היו מוציאים ילדים מהבית בסיטונאות אלא בודקים כל מקרה לגופו ומגיעים למסקנה כי רבבות ילדים הוצאו מביתם שלא לצורך, ומנגד מאות ילדים בסכנת חיים פוספסו על ידם בשל בדיקות מרוחות שלהם.

 

תארו לכם שבשכונה מסויימת בעיר דרומית, 30% מבני הנוער מבצעים פשע כזה או אחר, כלומר ישנה הסתברות של 30% שילד שגדל באותה שכונה יהיה עבריין בעתיד. אם עובדים סוציאלים היו שוטרים הגישה שלהם היתה, "בואו לא ניקח סיכון ונכניס מראש את כל הילדים לבתי כלא כי 30% מהם ממילא יהיו עבריינים, אז כדי לנטרל את העבריינות נסגור את כולם מראש במקום סגור". זוהי בדיוק הגישה של פקידי הסעד כלפי משפחות במצוקה, מפתחים חשד שהינו בד"כ חסר כל ביסוס ומוציאים במהירות את הילדים מהבית על סמך ניבוי עתידות תמוה.

 

עומס עבודה, האמנם?

 

עובדי רווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה בלבד, ובמקביל מייצרים תכולת עבודה מלאכותית כדי להגדיל באופן פיקטיבי את עומס העבודה שלהם.

 

מרבית הילדים המוגדרים בסיכון אינם ילדים בסיכון כלל, אך על מנת להצדיק את המחדלים שלהם ואת הרשלנות הפושעת בגין אי איתור ילדים בסכנת חיים הם טוענים כי טרגדיות קורות משום שהם "כורעים תחת העומס".

 

לא משנה כמה תקנים תוסיפו להם זה לא יעזור, הם חולים במחלה סופנית, שמה "תרצת נפוצה" ואחד הסימפטומים שלה הוא "אנו כורעים תחת העומס".

 

תארו לכם מנכ"ל חברה שנקלעה להפסדים כספיים שמתרץ בפני דירקטוריון המנהלים שההפסד נובע מ"עומס עבודה…"? לא רק שישלחו אותו מייד הביתה גם יחשבו שמשהו משובש אצלו בראש.

 

תראו לי פקיד סעד אחד שפוטר בגלל רשלנות מקצועית.

 

מי מפקח על המפקח?

 

בשנת 2006 הושעתה עובדת סוציאלית בריטית למשך שנתיים בשל עבודה צדדית שלה כנערת ליווי.

עובדי רווחה, עוסקים בדיני נפשות ואינם נדרשים לעבור מבדקי אישיות, אמינות ויושרה. הכיצד?

 

בניגוד למנהל תקין לא קיימת כיום בקורת חיצונית על פעילות עובדי הרווחה. פקידי הסעד מנהלים את עצמם ומחלקים שבחים ובקורות לעצמם בחדרי חדרים וחס וחלילה שתצא פיסת לכלוך החוצה, אל התקשורת.

 

נציב פניות הציבור במשרד הרווחה הוא גם דובר משרד הרווחה ומצב זה יוצר ניגוד אינטרסים, מיותר לציין כי נציב פניות הציבור במשרד הרווחה אף הוא עובד סוציאלי…

 

לא קיימים למעשה קריטריונים ברורים על פיהם מחליטים להוציא ילד כזה או אחר מהבית ומצד שני להשאיר ילד בסכנת חיים בבית. הכל נעשה עפ"י כללי אצבע: "אינטואיציות", "התרשמויות", "תחושות בטן"…

מה שכן טוענים רבים מן האנשים שעובדים מול משרד הרווחה הוא שקיימות מכסות להוצאת ילדים מהבית ויש למלא אותן.

 

בחו"ל פקידי סעד שהתרשלו עומדים למשפט

 

להבדיל מישראל, באנגליה וארה"ב עובדים סוציאליים שהתרשלו עומדים למשפט.

 

עובדים סוציאלים שהתרשלו בפרשת דניאל בת 14 מארה"ב שהוזנחה למוות עומדים עתה למשפט. כמה אירוני שאותם עובדים סוציאלים הפעילו שוב כושר שיפוט לקוי בכך שהוציאו קודם את ילדי האם שהינם עצמאים ומתפקדים למשפחה אומנת ודווקא ילדה משותקת בעלת צרכים מיוחדים השאירו אצלה בבית. (האם בגלל שקל להם לקבל יותר תגמולים על ילדים בריאים מאשר על ילדים חולים משום שלילדים בריאים יש יותר ביקוש במשפחות אומנה מאשר ילדים חולים?)

 

מן העובדת סוציאלית הבריטית ליסה ארתורוורי נשללה האפשרות לעבוד בעתיד עם ילדים בשל הזנחתה את מקרה הילדה ויקטוריה שנרצחה בידי קרובי משפחה.

 

על התאבדות בקרב בני נוער החוסים בפנימיות

מסמך ועדת החינוך של הכנסת משנת 2007 מציין כי קיים ריבוי יחסי של מקרי אובדנות בקרב תלמידי פנימיות. אל סם מדווחת כי שיעור השימוש בסמים בקרב ילדי פנימיות ומוסדות גבוה פי 3 משיעורם בקרב תלמידי תיכון רגילים.

 

האם חברות הביטוח לא מכסות מקרי התאבדות בקרב ילדי פנימיות משום שילדים אלו נמצאים בסיכון גבוה לאובדנות?

 

נער התאבד בפנימיה אך הוריו לא זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה לא כיסה התאבדות.

 

נער אתיופי בן 14 בשם אגננין סהלו היה חניך בפנימית הנוער של משרד החינוך, ויצ"ו ניר העמק-העפולה. הנער נענש על ידי רכז השכבה בפנימייה ונשלח לחדרו. זמן קצר לאחר מכן הוזעק רכז השכבה אל חדרו של המנוח מאחר ודלת החדר הייתה נעולה. משלא עלה בידי הרכז לפתוח את הדלת או ליצור קשר עם המנוח הוזעקו למקום מנהל ומנכ"ל הפנימייה, הוצב סולם בפתח חלון חדרו של המנוח ובמקביל נשלחו אנשי צוות לחפש את המנוח במקום אחר. מדריך שעלה על הסולם ופרץ את חלון חדרו של המנוח, כשעתיים לאחר שנשלח לשם, מצא אותו תלויי באמצעות צעיף מעל מיטתו. למקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ, נעשה ניסיון להחיות את המנוח והוא הובהל לבית חולים העמק בעפולה, אך בשלב מאוחר יותר נמסרה הודעת בית החולים, כי המנוח נפטר.

 

הנער סבל מקשיי הסתגלות והתנהגות דיכאונית ואובדנית ועובדי הפנימיה שלא העניקו למנוח, תשומת לב מיוחדת, מעקב פסיכולוגי וסוציאלי כנדרש וכיוצ"ב בנסיבות העניין, התרשלו כלפיו באופן שהביא למותו.

 

בפסק דין מאפריל 2008 קבעה שופטת בית משפט השלום בנצרת, עירית הוד כי בני משפחת הנער אינם זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה מכסה תאונות ולא מקרי התאבדות.

 

ביטוחי חיים שנעשים למשל במסגרת ביטוח מנהלים במקומות עבודה מכסים מקרי התאבדות ובלבד שההתאבדות אירעה מעל שנה מאז יצירת הפוליסה. ביטוח הפנימיה לא כיסה תסריט כזה ולמעשה לא כיסה שום תסריט בו קיים מעשה אובדנות. האם חברות הביטוח במתכוון אינן מכסות מקרי התאבדות משום שהן יודעות כי שיעור מעשי ההתאבדות בקרב ילדי פנימיות גבוה במיוחד?

מי באמת מוכר ילדים במדינת ישראל?

על האמא שהבריחה ילדיה בריטניה כדי להצילם מצפרני רשויות הרווחה בתל אביב טפלו האשמות שווא כי ניסתה כביכול למכור את ילדיה…

צפו בסרטון הבא, המסביר מי באמת מוכר ילדים במדינת ישראל.