הרהורים על משפחה וילדים

ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.

על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.

אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.

נעמה כרמי, ד"ר לפילוסופיה, אפריל 2008

כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע"י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.

בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.

המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.

אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.

מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.

זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו  ביהמ"ש: "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת".

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

נועם שרביט   | גלובס  16/11/2008

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.

השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל "ההידרדרות" לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ"ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי "בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ". השופט עמית ציין כי את המילים "יתחשב בדעתם" יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.

נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא "ההורה הפסיכולוגי" או "ההורה למעשה" של הקטין. "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים", נימק עמית.

הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, "עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך".

(בר"ע 3221/08).

מעשי אונס בפנימיות, ובפרט פנימיות של משרד הרווחה אינם דבר חריג. אך בעוד מעשי אונס בפנימיות של משרד החינוך נחשפים ביתר קלות משום שההורים שנמצאים בקשר עם הילדים מהווים גורם פיקוח משמעותי על הנעשה בילדיהם בפנימיות, הרי שהורים לילדים בפנימיות משרד הרווחה אינם יכולים לפקח ולדעת אם התעללו בילדיהם משום שבמקרים רבים משרד הרווחה מנתק אותם מילדיהם. כך יוצא שמעשי התעללות בפנימיות משרד הרווחה מוסתרים בהצלחה רבה מפני הציבור והתקשורת משום המידור והנתק מההורים ובהעדר גורמים פיקוח נאותים.

לפני 10 שנים הותקף מינית ילד בן 14 בידי שלושה מחבריו בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה ליד זכרון יעקב. התוקפים קיבלו עונשים מגוחכים – קנסות של אלפיים שקל. עשר שנים אחר כך הילד החליט לתבוע מיליונים מהנערים מהפנימייה וממשרד החינוך. השבוע הוא פגש את אחד המעורבים בתקיפה. סליחה לא היתה שם.

גם במלחמת לבנון השניה בוצע בפנימיה זו מעשה אונס שהובא לידיעת התקשורת.

אהרון יהודה, בן 28 מקרית שמונה הורשע בשנת 2007 בביצוע עבירות מין רבות בשלושה קטינים בני 6, 11 ו 12, בעת ששהו כולם בזמן מלחמת לבנון השנייה בכפר הנוער מאיר שפיה. יהודה טען כי הוא עצמו עבר התעללות מינית בעת ששהה כילד בפנימיה.

צפו בתחקיר של יפעת גליק אתמול באולפן ששי על מעשה האונס שבוצע בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה:

בעקבות לחצם של הורים רבים שילדיהם נלקחו מהם ע"י רשויות הרווחה ללא הצדקה הוחלט לפתוח את בתי המשפט לעניני משפחה ונוער בבריטניה לפיקוח ציבורי החל מהחודש הזה, חודש נובמבר.

בקרוב אצלנו.

כמו במדינת ישראל, גם בבריטניה מתקיימים הדיונים בבתי משפט אלו בחשאיות רבה ללא אפשרות לבקורת ציבורית. החודש הזה, חודש נובמבר, אמור שר המשפטים הבריטי, ג'ק סטרואו להכריז על המהפך במסגרתו תתקיים שקיפות על המתרחש בבתי המשפט, והתקשורת תוכל לסקר את הדיונים המשפטיים.

מרבית השופטים בבריטניה תומכים בצעד זה, ואולם העובדים הסוציאלים העותרים לבית המשפט בכדי להוציא ילדים מהבית, כצפוי, מתנגדים.

קונספירצית הדממה

בתחילת השנה החל קמפיין של התקשורת הבריטית נגד משרד הרווחה ושחיתות פקידי הסעד. הקמפיין כונה בשם "קונספירציית הדממה" ומשמעו ביצוע שחיתויות של עובדים סוציאלים בבתי משפט אלו במעטה של חשאיות וסודיות תוך הטלת חסיון מוחלט על הדיונים המשפטיים מפני התקשורת באמתלה של "טובת הילד" על מנת שהמדיה לא תוכל לחשוף את הפשעים והמחדלים המתחוללים בין כתלי בתי הדין הללו.

השופט הבכיר ביותר לעניני משפחה תומך ברפורמה

אופן יישום הרפורמה עדיין מתגבש בימים אלו.

נשיא בתי המשפט לעניני משפחה בבריטניה שהינו השופט הבכיר ביותר בתחום זה, השופט סר מארק פוטר תומך ומגבה את הרפורמה. מר פוטר בדומה למרבית השופטים ושרי הממשלה, תומך בפתיחת בתי המשפט לתקשורת רק בתחום של הוצאת ילדים לאומנה ופנימיות.

בתחום האימוץ הוא מתנגד לפתיחות משום הרגישות הרבה של הנושא. כמו כן, בתחום סכסוך גירושין בין בני זוג בנוגע לכסף או משמורת על ילדים, שיקול הדעת אם להוציא את המקרה לתקשורת יהיה נתון להחלטתו של השופט הדן בתיק.

להמשך הכתבה, כאן:

More open justice for families in the courts | Times Online, October 2008

כך גורסת דר' לין ורנל, סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית. ורנל טוענת שבתי המשפט לעניני משפחה חייבים להסיר מעליהם את מעטה החשאיות ולהיות פתוחים לבקורת ציבורית בדומה לבתי המשפט לענינים פליליים או כל בית משפט אחר. רק כך ניתן יהיה לוודא שלא מתבצעת רשלנות של שופטים בתהליכי קבלת החלטות להוצאת ילדים מהבית ע"י עובדי רווחה.

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. הוא אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

יחד עם זאת יש נציין כי קיימת בעיה חוקית לקבל את חומר החקירה במידה ועדיין לא הוגש כתב אישום, מאחר והחקירה עדיין לא הסתיימה בשלב זה, וכן קיימת מניעה לקבל את חומר החקירה (אפילו הוריו של הקטין לא יקבלו אותו) במידה והתיק נסגר מסיבות שונות , בנימוק שמדובר בקטין.

חוקרים מטעם אל”י למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

חוקרי אל"י, תפיסתם המקצועית עדיין תקועה אי-שם בשנות ה-80 , בהן ההיסטריה של פגיעות מיניות בילדים הייתה בשיאה, ותפיסתם כי "יש תמיד להאמין לילד" אינה תואמת , לדוגמה, מצבי קונפליקט בגירושין, שם כ-50% מהתלונות על התעללות מינית הן תלונות שווא (על פי מחקרים אחדים שנערכו בארה"ב).

תפיסה זו עשויה להוביל אותם לטפל בילד בריא לחלוטין כמי שעבר התעללות מינית, לשתול זכרונות שווא במוחו, ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. למרות זאת ממשיך הממסד להסתיר את מחדלי החקירות על מנת למנוע מן ההורים לתבוע את חוקרי ילדים בגין רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילד.

יתירה מזאת, גם באותם מקרים בהם חוקרי אל"י עולים על תלונת שווא, הם לעיתים מגמדים את חשיבות העניין, רואים בכך חלק מהקונפליקט המשפחתי, ומתעלמים מהנזק האדיר שנגרם לילד.
 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

“דלית, האם מישהו נגע בך”?

“האם אבא נגע בך”?

“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?

“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?

“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?

שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”

החוקר אף הדביק  “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר בחייהם.

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

אתר מקור

צפו בתחקיר כלבוטק: הפסיכיאטרית אירנה חייטוביץ', מספר רישוי 34793 מאבדת שליטה ומאיימת על אם חד הורית: "שלמי לי את הכסף המגיע לי או שאדווח שאת מתעללת בבתך למשטרה או לפקידת הסעד"

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

"מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

אביבה לורי | עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם"

נשמע הזוי אך זו המציאות.

החימוש הקדוש

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – "החימוש הקדוש". הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ' גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: "קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר".

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

"נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה".

והמבחנים האחרים?

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם".

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

לדברי מאיירס: "יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה".

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ' שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: "הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. "אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים".

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: "מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה".

למה?

"כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק".

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. "היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית", טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע".

ד"ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו "המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: 'מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית'. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה"

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

אז מה קורה בשכבות החלשות?

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.