הורים: אם למורה בבית הספר אין סבלנות לילד שלכם, משרד הרווחה יגדיר אותו כילד בסיכון וירדוף אותו

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

 

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

 

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

 

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

 

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

 

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

 

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

 

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

 

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

 

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

 

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

 

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

 

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

 

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

 

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

 

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

 

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

 

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

 

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

 

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

 

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

 

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

 

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

 

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

 

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

 

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

 

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

 

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

 

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

 

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

 

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

עדות ממתקן העינויים בנס ציונה

ילדים רכים ובריאים בנפשם ובגופם מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

 

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית. פקידי סעד אלו מנצלים את הפרצות בחוק הנוער על מנת לשלוט בהורים ובילדים.

 

הפסיכיאטרית שולמית בלנק אמרה לפני מספר שנים כי: "פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים". אם הם לא מרפאים, קרי לא מסוגלים לתת פתרונות אז לשם מה צריכים אותם בעצם?

 

 

 

להלן עדות מסדרת עדויות על מתקן העינויים בנס ציונה אשר הובאו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 

עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 

אם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

 

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאשפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

 

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

 

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

 

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

 

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

 

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

 

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.

ריטאלין – תעשיה של הרבה מאד כסף

צפו בסרטון המסביר מדוע דוחפים לילדים ריטאלין בכמויות סיטונאיות. בסופו של דבר הכל מתכנס לתעשיה של כסף.