האם ההורים היהודים פחות טובים מן ההורים הערבים?

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

 

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

 

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

 

אז מה קורה בשכבות החלשות?

 

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

 

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

 

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

 

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

 

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

 

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

 

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

 

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

 

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

 

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.

איפה הילד? עוד מקרה של משפחה טוניסאית ממנה נחטף ילד

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון תעלומת חטיפת ילדי תימן טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?

 

ציפי לידר | NFC

 

teiman_kids.jpg

 

השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.

 

בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.

 

מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.

 

ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.

 

התעלומה

 

הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.

 

ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.

 

הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.

 

בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.

 

באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.

 

המת החי

 

למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 – באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.

 

עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.

 

למי הפתרונים?

 

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?

 

שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.

הג'רוזלם פוסט: פעילים חברתיים טוענים כי ידם של עובדי רווחה קלה על ההדק בהוצאת ילדים מהבית

ידם של עובדים סוציאלים קלה על ההדק בהוצאת ילדים מהבית, כך טוענים מאות הורים ופעילים חברתיים אשר התכנסו אמש בתל אביב באירוע תקשורת אשר עסק בנושא היד הקלה של פקידי סעד בהוצאת ילדים מהבית.

 

תרגום מכתבתה של רות אגלש | ג'רוזלם פוסט

 

באירוע הועלו הצעות לשינויים בחוק הקיים, חוק אשר מאפשר לפקיד סעד להתנהל באופן בלתי מרוסן ולקבל החלטות שרירותיות על גורלם של אלפי ילדים במדינת ישראל.

 

"חוק הנוער פועל לטובתם של העובדים הסוציאלים", כך אומרת איילה שטגמן פעילה חברתית בפתחו של הערב. "החוק מגבה את העובדים הסוציאלים ולא קיים כיום שום מנגנון המאפשר להורים לערער על ההחלטות הסופיות של פקידי הסעד. פקידי הסעד הם שקובעים מיהו ילד בסיכון, הם שקובעים אילו ילדים יוצאו מהבית והם שקובעים האם ניתן לערער על החלטותיהם שלהם עצמם".

 

לדברי שטגמן, שהינה אשת חינוך במקצועה, מדינת ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית באופן יחסי לגודל האוכלוסיה. מן הנתונים הרשמיים עולה כי כ-6,500 ילדים מוצאים מדי שנה מהבית לאומנה ופנימיות.

 

"כאשר קיימים מקרים במשפחות בהם קיים סיכון ממשי וחמור לשלומם של הילדים, העובדים הסוציאלים לעולם אינם שם כדי לפתור את הבעיה" אומרת שטגמן בהתייחסה לסדרת רציחות הילדים שאירעו לאחרונה בידי הוריהם. "ומנגד, הם משקיעים משאבים באיתור משפחות חלשות המהוות מטרה נוחה עבורם כדי שיוכלו להפעיל עליהן יד קשה".

 

שטגמן אף העבירה בקורת על רשויות הרווחה אשר מוציאות ילדים מביתם בקלות יתר בשל גירושי הורים. כ-50% מן הילדים מגיעים ממשפחות עניות ומשפחות בעלות קשיים אחרים.

 

"הבעיות המתעוררות במשפחות ניתנות לפתרון באמצעים חלופיים. במקרי גירושין יש להפעיל אמצעי גישור שונים לפתרון הסכסוך ולמשפחות עניות יש לתת תמיכה כלכלית". אומרת שטגמן.

 

בתגובה לדבריה של שטגמן, אמרה חנה סלוצקי, פקידת סעד ראשית לחוק הנוער כי "כאשר איננו מוציאים ילד בסיכון בזמן מעבירים עלינו בקורת, ומצד שני, כאשר אנו מוציאים ילדים מן הבית מאשימים אותנו כי אנו פועלים ביד קשה".

 

"צר לי שערב כגון זה מתקיים. קל להם להעביר עלינו בקורת אך במקביל הם אינם מסוגלים להציע לנו פתרונות חלופיים לטיפול בילדים בסיכון". אומרת חנה סלוצקי.

 

"האם אנו אמורים להתעלם מילדים שעוברים התעללות בידיהם הוריהם הנרקומנים או האלכוהוליסטים, או כתוצאה מתהליך קשה של גירושין?" שואלת סלוצקי.

 

סלוצקי טוענת כי תהליך הוצאת ילד מהבית הינו תהליך מורכב ומשתמשים בו רק כמוצא אחרון…

 

"עלינו להוכיח לשופט בבית המשפט כי עשינו כל שביכולתנו על מנת לעזור לילד במסגרת החיים במשפחה וכי הוצאתו מהבית נקבעה כאופציה האחרונה לפתרון…" אומרת סלוצקי.

 

דבריה של סלוצקי לא שכנעו רבים. את יעל שביתה בת ה-8 נלקחה בכפיה לאומנה לפני שנה וחצי זה בוודאי לא שכנע. יעל טוענת כי הוצאת בתה מהבית היתה לא הוגנת והתבססה על החלטה בה נקבע כי יש לפעול נגד הורים אשר מתנגדים לאופן התנהלותם של עובדי הרווחה.

 

"אויימתי מספר פעמים ע"י עובדים סוציאלים כי אם לא אשתף עימם פעולה הם יקחו ממני את בתי" אומרת יעל, גננת במקצועה אשר ביקשה להישאר בעילום שם.

 

יעל התגרשה מבעלה כתוצאה מהתעללות מינית שבוצעה על ידו בבתה עוד כשהיתה בת 4. יעל התנגדה לכך שהאב יפגש עם הילדה, אך העובדים הסוציאלים עמדו על כך שהילדה כן תיפגש עימו.

 

"העובדת הסוציאלית אמרה לבתי כי עליה להיפגש עם אביה וכי עליה לסלוח ולשכוח". אומרת יעל.

כאשר יעל ובתה סירבו להיפגש עם האב "פקידת הסעד הגיעה לבית הספר וחטפה את הילדה ללא ידיעתי" אומרת יעל.

 

בתה של יעל שוהה כיום במשפחה אומנת. "זו משפחה עם מעט חום ואהבה. בתי אינה מסתגלת שם ועוברת הזנחה. זהו מצב איום ונורא. הבאתי ילדה לעולם ולא נותנים לי לראות אותה" אומרת יעל.

 

יעל נמצאת כיום במאבקים משפטיים ארוכים ומייגעים להשבת בתה הביתה.

 

איילה שטגמן פועלת כיום עם חבר הכנסת גדעון סער בנושא. יזמה עימו הצעת חוק בנוגע לתיקון חוק שרותי הסעד הקובעת מנגנון מקצועי ומשמעותי יותר לערעור על החלטות פקידי סעד על הוצאת ילדים מהבית.

 

"אני מכנה את התהליך הזה של הוצאת ילדים מהבית בשם מערך הדממה" אומרת שטגמן. "החוק הוא לצידם של העובדים הסוציאלים. על התקשורת נאסר לדווח על מחדלים של עובדי רווחה בנושא הוצאת ילדים מהבית בשל החסיון החל על מידע בנוגע לילדים בסיכון, וכך יוצא כי הציבור אינו מודע כלל לנושא הכל כך כאוב הזה".

לעצור את כליאת בני הנוער

כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים".

 

אסתר הרצוג | YNET

 

סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.

 

שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?

 

מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת

 

הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.

 

במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?

 

לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?

 

זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל,

כללי הזהב למניעת חטיפת ילדיכם ע"י משרד הרווחה

Social Services are SS  – כותרת מתוך אתר בריטי

 

הורים, מחר זה יכול לקרות גם לכם. עובדת סוציאלית תגיע אליכם הביתה ותוציא את ילדיכם לאומנה ופנימיות.

 

בשל אותם מקרים בודדים קשים של הורים מתעללים המהווים אחוזים בודדים מכלל המקרים ואשר אותם לא השכילו פקידי הסעד לאתר, נטפלים פקידי הסעד ממשרד הרווחה לכלל המשפחות החלשות, חפות מפשע אשר מהוות את מרבית המקרים ומוציאים את ילדיהן מהבית.

 

כך הם יוצרים עומס עבודה מלאכותי, מנפחים את מספר הילדים בסיכון ומקבלים תקציבי ענק מכספו של משלם המיסים אשר במקום שיופנה לרווחתן של אותן משפחות במצוקה, הוא מופנה לכספים המשולמים לאחזקת הפנימיות ומשפחות האומנה. כ-800 פנימיות קיימות היום בישראל – תעשיה אדירה של כסף.

 

מובא כאן מדריך כללים לאוכלוסיות חלשות, למתגרשים ולשאר המשפחות הנורמטיביות המתאר כיצד לשרוד ולנצח את עובדי משרד הרווחה. שננו ושימרו מדריך זה במקום נגיש. 

  • לעולם אל תיצרו קשר עם עובדים סוציאלים ממחלקת הרווחה בנוגע לעזרה או עצה כלשהיא בנושא של ילדים או כל נושא אחר בו מעורבת משפחה עם ילדים מתחת לגיל 18, בכלל זה עזרה כלכלית כלשהיא. עובדי רווחה ינצלו את המצב הכלכלי הקשה שלכם על מנת לכתוב לבית המשפט כי המצב הכלכלי הקשה אינו מאפשר לכם לגדל את ילדיכם 
  • אם ישנן בעיות עם בן או בת הזוג, לעולם אל תפנו לשירותי הרווחה בבקשת עזרה. אחד המהלכים הראשונים שעובד הרווחה יעשה הוא להוציא את ילדיכם מן הבית על מנת להרחיק אותם מן ה"סיכון". 
  • אם עובדים סוציאלים הוציאו לכם את הילדים מן הבית לעולם אל תחשפו בפניהם את תכניותיכם להיאבק בהם. זכרו, גם אם ילדיכם באומנה או בפנימיות הם עדיין יכולים להתקשר אליכם בטלפון או לשלוח לכם מייל באינטרנט ולספר לכם אודות העובד עליהם במוסדות הללו. 
  • חובה להקליט כל שיחה שלכם עימם. מכשיר הקלטה צריך תמיד להיות בהישג יד. מרבית ההקלטות מהוות ראיה רבת עוצמה לשקרים שנאמרו על ידם במהלך השיחה. 
  • לעולם אל תאמינו למה שהם אומרים לכם. עימדו על כך שכל הבטחה שלהם תועלה על הכתב. היו מנומסים כלפיהם, אך תמיד זכרו עובדי רווחה הינם האויבים שלכם. 
  • פקידי סעד ינסו בכוונה לגרור אתכם לכדי ויכוח קולני עימם וזאת על מנת שמאוחר יותר הם יכתבו בתסקירים שלהם לבית המשפט כי הינכם אנשים "תוקפנים ואלימים" ואף לא יהססו להגיש נגדכם תלונות במשטרה כטכניקה נוספת להוצאת ילדיכם מהבית. שימו את האגו שלכם בצד, תמיד ענו להם בשקט אך באסרטיביות גם אם הם צועקים עליכם. זכרו שוב להקליט כל שיחה עימם. 
  • עובדים סוציאלים אינם משטרה למרות שהם מתיימרים להיות כאלה במסגרת גוף מפוקפק שהם יצרו בשם "משטרת הרווחה". אי לכך, לעולם אל תפעלו על פי "עצותיהם המועילות". "עצה מועילה"  ידועה שלהם היא במקרה של גירושין, כאשר הם אומרים לכם שהברירה היחידה עבורכם לקבל משמורת על הילד היא להיפרד מבן הזוג. הם ינסו לשסע אתכם אחד בשני בשיטת "הפרד ומשול", ולוודא שהגעתם למצב בו אתם פרודים אחד מהשני, ממודרים ומבולבלים. 
  • לעיתים הם ינסו לארגן עבורכם הסדרי ראיה עם הילדים בשעות לא מקובלות כמו באמצע יום עבודה. כתוצאה מכך תאבדו את מקום עבודתכם ואף את רכושכם, ואז בבית המשפט הם יאמרו כי אינכם מסוגלים לגדל את הילדים משום שאתם מובטלים וללא רכוש. התנגדו להסדרי ראיה דרקוניים כאלה והקליטו את שיחת ההתנגדות על מנת להוכיח כי פקידת הסעד שמה במתכוון מכשולים להסדרי הראיה. 
  • לעולם אל תחתמו על שום מסמך המובא על ידם, גם אם הם אומרים כי "אתם חייבים". אינכם חייבים לחתום על שום מסמך שלהם !! פקידי סעד עובדים על בסיס מניפולציות ושקרים ומתוך ידיעה כי הצד השני אינו מכיר את החוק ולמעשה אין להם שום סמכות להחתים אתכם על שום מסמך. רק צו בית משפט מחייב אתכם. אם הם מאיימים עליכם כי יפנו לבית משפט אל תתרגשו מן האיום. הילחמו בהם באמצעות בית המשפט בלבד. אנו מודעים לאחת הבעיות הקשות בהן לרוב המשפחות העניות אין כסף לשכור עורך דין טוב וגם הם לדאבוננו מודעים לכך. היו בטוחים כי ברגע שאתם חותמים, הם ישברו את המילה שלהם משום שמה שהם אמרו בעל פה אינו מעוגן וחתום בשום מסמך, בעוד שאתם כן חתמתם. 
  • אם לאויבים שלכם נגמרה התחמושת, אל תציידו אותם בתחמושת נוספת, קרי מידע נוסף עליכם. תמיד ענו להם בתשובות לאקוניות כמו "כן, "לא", "אני לא יודע". אם תספקו להם תשובות מפורטות הם תמיד יתנו לתשובות שלכם פרשנויות מעוותות ופרשנויות אלו ישמשו אותם מאוחר יותר בבית המשפט נגדיכם. שיתוף הפעולה שלכם עימם באמצעות מידע נוסף שתספקו להם עליכם ועל ילדיכם עלול לעלות לכם באיבוד משמורת על ילדיכם לצמיתות. 
  • זיכרו!! המטרה של פקיד הסעד אינה טובת ורווחת הילד כי אם עוד ניצחון נוסף שלו בבית המשפט להוצאת ילדים מהבית. התעלמו מכל איום או סחיטה שהם מפעילים עליכם בנוסח "תעשו מה שאנו דורשים מכם ולא תסתבכו". התנגדו להם באופן מנומס כדי שלא יאשימו אתכם אחר כך באנטגוניזם ותוקפנות. 
  • לעולם אל תסכימו שילדיכם יגיע למשפחת אומנה או לכל סידור חוץ ביתי אחר גם אם זה סידור זמני עד שתתאוששו ותקומו על הרגלים. זכרו, מה שזמני הוא קבוע. הסכמה שלכם למשפחת אומנה היא למעשה הודאה מצידכם כי אינכם מסוגלים לטפל בילד והודאה זו תלווה אתכם לכל אורך חיי הילד ותשמש את פקידי הסעד נגדכם. פקידי הסעד ישכנעו את בית המשפט כי הילד צריך להמשיך לשהות בסידור חוץ ביתי עד שתשתקמו וכרגע הם אינם רואים שהשתקמתם. בדרך כלל הם יהיו עקבים בהצהרה הזו נגדכם עד להגעתו של הילד לגיל 18. 
  • התרחקו מעורכי הדין המייעצים לכם להסכים לסידור חוץ ביתי זמני בתואנה כי "אחרת תאבדו את ילדיכם לתמיד". עורכי דין כאלו הם עורכי דין המחפשים לעצמם עבודה קלה. ישנם עורכי דין, ובעיקר עורכי דין מן הסיוע המשפטי הניתן לכם חינם שיאמרו לכם שאין צורך שתעידו בבית המשפט, הם ידברו בשמכם ולפתע אתם מוצאים עצמכם מאבדים את ילדיכם בצו בית המשפט. שימו לב !! מרבית עורכי הדין מן הסיוע המשפטי בבתי המשפט לעניני משפחה ידועים כמפסידנים מקצועיים. התרחקו מהם !! רבים מהם מעמידי פנים כאילו הם בעד הלקוח בעוד שבפועל הם שליחים של הממסד. כל עורך  דין שמונע ממך מלהעיד, פטר אותו. עדיף שתייצגו את עצמכם מאשר שתיוצגו ע"י עורך דין גרוע. 
  • הורים זכרו, פקידי הסעד הם האויבים שלכם. לעולם אל תספרו מיוזמתכם להם או לבית המשפט על מקרים או מעידות שקרו לכם. אימרו את האמת אך אל תנדבו מידע מיותר אלא ענו בבית המשפט רק בתשובות של "כן" ו"לא". צייתו לצו בית המשפט. אל תשלחו את הילד לחו"ל בניגוד לצו בית משפט אבל נשים, אם אתן בהריון שום צו בית משפט אינו יכול לעצור בעדכן לנסוע לחו"ל וללדת שם את הילד. שבדיה או אירלנד הם מקומות טובים עבורכן. 
  • סרבו לכל "טיפול" שעובדי הרווחה דורשים מכם, בכלל זה טיפולי פסיכיאטריה, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה, יעוץ וכו'). ובפרט סרבו לטיפולים הללו לאחר שילדיכם נלקחו מכם, משום שטיפולים כאלו, מכל סוג שהוא אינם אפקטיביים כאשר אתם כהורים נמצאים במצוקה רגשית קשה עקב חטיפת ילדיכם ע"י שירותי הרווחה ומצוקה זו אינה ניתנת לפתרון כל עוד ילדיכם רחוקים מכם. חוות הדעת ב"טיפולים" הללו אף משמשות את פקידי הסעד כנגדכם. הן משמשות כ"ראיה" נוספת נגדכם בבית המשפט. 
  • כאמור, העידו בבית משפט לענייני משפחה בתשובות קצרות בלבד. תשובות כמו "כן", ו-"לא" הן התשובות הטובות ביותר במרבית המקרים. לעולם אל תתלוננו ולעולם אל תסבירו שום דבר. כל הסבר מיותר שלכם יתקל בחומת התנגדות ועלול לשמש כנגדכם. דברו תמיד בטונים רגועים ואל תאיימו במעמד זה בתביעות נזיקין אזרחיות כנגד הגורמים המעורבים. תביעות נזיקין הגישו מאוחר יותר, בתום דיוני בית המשפט לענייני משפחה. 
  • נקטו בגישה של החזרת ילדים הביתה לא בגלל שהפקיעו מכם את זכויותיכם כהורים אלא משום שמשרד הרווחה הפקיע את זכויות הילדים בניגוד לאמנת זכויות הילד ולילדיכם נגרם נזק עקב השהייה במסגרת חוץ ביתית ולכן עליו לחזור הביתה, שם מקומו ושם טובתו האולטימטיבית. הגישה שלכם צריכה להיות ממוקדת בסבלו של הילד כתוצאה מהניתוק ולא בסבל שלכם. 
  • הסכימו לשתף פעולה עם "מומחים מקצועיים" רק אם יצהירו בכתב כי המטרה שלהם היא להשיב את הילדים הביתה ואין להם נגיעה ישירה או עקיפה למשרד הרווחה. הרי ברור שזה לא הוגן לחייב אתכם לעבור "טיפול" אצל "מומחה" אשר מונה מטעם בית המשפט ועובד במקביל עם משרד הרווחה, כאשר מטרתו של משרד הרווחה היא הרחקת הילד מביתו ולא החזרתו הביתה. אינכם יכולים לעבור טיפול אצל מומחה שעובד במקביל עם גוף שפועל נגדכם. יש כאן ניגוד אינטרסים. 
  • מרבית הילדים בבתי האומנה ובפנימיות עוברים שטיפת מח נגד הוריהם. שם נאמר להם יום יום כי "הוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם…", או גרוע מכך כי "הוריהם אינם אוהבים אותם…" ו-"הוריהם נטשו אותם…". מטרת שטיפת המח היא לשכנע את הילד להשתלב במשפחה כי במשפחה החדשה הוא יקבל "בית חם ואוהב". אמירות כגון אלו נאמרות לילד הן מצד עובדים סוציאלים, הן מצד משפחות האומנה והן מצד צוותי הפנימיות. הורים, תמיד תאמרו לילדיכם כי הם נחטפו מכם ע"י חדלי אישים עבור בצע כסף, שלעולם לא תוותרו עליהם ותיאבקו תמיד להשבתם הביתה. תלחשו להם באוזן או אפילו תאמרו להם בשקט על כך למרות נוכחותם של מפקחים סוציאלים בסביבה. גם ילדים בני 3 לעולם יזכרו את מה שאמרתם להם. זהו מסר קשה להם אך הכרחי ביותר על מנת להבטיח כי ידעו תמיד שאמא ואבא נלחמים עבורם וכך ההערכה העצמית שלהם תישאר גבוהה. 
  • אם עובד סוציאלי מבקש להסתכל ברשומות הרפואיות שלכם, מן הסתם כדי למצוא נגדכם "ראיות", אזי כדי למנוע אי הבנות מיותרות, תמיד תמסרו לכל רופא או פסיכיאטר המטפל בכם מסמך המדגיש כי בשם חוק חסיון מטפל/מטופל אסור להם להעביר לאף גורם כל מידע בנוגע אליכם, בכלל זה פקיד סעד ומשטרה אלא בצו בית משפט בלבד.

מחקרים של סטודנטים לעבודה סוציאלית – עוד תעודת עניות למקצוע הכל כך מיותר הזה

במהלך שיטוטי באינטרנט נתקלתי בעבודת "מחקר" של אישה בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית שסיימה בממוצע ציונים מכובד – 90. בל נשכח שהכל יחסי בחיים, וציון 90 בעבודה סוציאלית אינו מקביל כמובן לציון 90 במשפטים.

 

אישה זו ביצעה עבודה המכונה בפיה "עבודת מחקר" על חזרת בני נוער הביתה ממענה חוץ ביתי.

 

במסגרת עבודה "מדעית" זו היא ראיינה "כ-5 נערות", רוצה לאמר, ביצעה מחקר על בערך 5 נערות…

אני יכולה להבין אם כותבים על מחקר שבוצע על כ-500 נערות, אבל תסכימו איתי שה"בערך" ברמת מספר חד ספרתי הוא סר טעם.

 

אז מדגמון של 5 נערות הוא לכל הדעות מדגמון בזיון.

כך נראים המחקרים של סטודנטים לעבודה סוציאלית, ולא בכדי רמת הדרישות למקצוע הזה היא בין הנמוכות באקדמיה.

אונס נפשי בילדים במהלך חקירות ילדים

בישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה של הילד מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת. לכן נביא כאן דוגמאות של חקירות ילדים מארה"ב.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

 

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. “מצילי הילדים” טוענים כי “ילדים לעולם לא משקרים…”, בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים “משקרים לעיתים רחוקות…”

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד”כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

 

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

 

דוגמא:

 

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: “אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…”

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים רבים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

 

במחקר שנערך בארה”ב ב1991 (1)  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא “פני פוקר”.

 

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה(2)  , הילד הנחקר התעקש על כך שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

 

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים(3)  בג’ורדן מינסוטה, נאמר לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא?

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע”י בכירי הפסיכולוגים בארה”ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

 

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק(4) סיכם את ממצאיו כי:

 

“ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים.”

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים. חלקם ניתנים בהנחייתה של פקידת הסעד רונית צור, המפקחת הראשית על חקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה(5)

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע”י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

 

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי “מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…”. במקרה זה אותם “מצילי ילדים” לא האמינו לאליסיה.

 

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה “להודות” כי היא נמצאת במצב של “הכחשה”, ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם “טופלה” פעמיים בשבוע ע”י ה”מטפלים”, שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות “מטופל” בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של “הכחשה”.

 

“מצילי הילדים” חגגו את ה”גילוי” כנצחון, סוף כל סוף אליסיה “חשפה” את הסוד הנורא…

 

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

 

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

 

“מצילי הילדים” אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע”י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

 

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע”י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר חדשים נאנסה ילדה בת 9 ע”י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל”י בזמנהוף 12 ת”א.

 

הילדה שהיתה במצב נפשי קשה עקב האונס וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת עברה אונס נפשי נוסף ע”י חוקרי אל”י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שהתבצע.

 

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בעיר מגוריה החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

 

שיתוף הפעולה השנוי במחלוקת בין אל”י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ”י החוק רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה מעבירים חקירות ילדים לעמותות שונות כגון האגודה להגנה על הילד.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים רשלניות שבוצעו מטעם חוקרי אל”י. חקירות אלו זוהמו ע”י החוקרים הלא מקצועיים של אל”י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

חוקרי אל”י הצהירו לא אחת כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל”י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

 

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל”י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא האדם שהילד נקב בשמו.

 

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בניסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשלות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל”י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל”י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע”י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע”י לבנה חלילי מאל”י:

 

“אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל”י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל”י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב’ חלילי, כמו יתר העובדים באל”י (כמו גם פרופ’ זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים.“

 

בבליוגרפיה:

 

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

 

2. Tom Charlier and Shirley Downing, “Justice Abused: A 1980s Witch Hunt,” The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

 

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

 

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

 

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, “Tragedy, Errors Shatter a Family,” The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1

מעשים מגונים בבית משפחה אומנת

Follow Up

לפני כ-7 חדשים הוגש כתב אישום נגד אב במשפחה אומנת אשר ביצע מעשים מגונים לנגד עיניה של נערה שגרה בביתו במסגרת אומנה. הנערה צילמה את המעשים הללו בטלפון סלולארי.

האם מישהו יודע מה עלה בגורל כתב האישום?

ממצאי דר' לין ורנל: המדינה אינה הורה ראוי לילדים שהוצאו מביתם

דר' לין ורנל הינה סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית אשר עובדת מזה שנים רבות עם נוער עבריין. לין ורנל טוענת כי אחוז גבוה מקרב בני הנוער שהגיעו לבתי הסוהר גדלו במסגרת אומנה או במסגרות חלופיות של רשויות הרווחה וכי מסגרות אלו לא תרמו לטיפוחם של הילדים, נהפוך הוא, הן דרדרו את מצבם.

לאתר של דר' לין ורנל באוניברסיטת ליברפול

אירוע תקשורת בנושא: ילדים בסיכון, לאן?

« Older entries Newer entries »