עדות ממתקן העינויים בנס ציונה

ילדים רכים ובריאים בנפשם ובגופם מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

 

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית. פקידי סעד אלו מנצלים את הפרצות בחוק הנוער על מנת לשלוט בהורים ובילדים.

 

הפסיכיאטרית שולמית בלנק אמרה לפני מספר שנים כי: "פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים". אם הם לא מרפאים, קרי לא מסוגלים לתת פתרונות אז לשם מה צריכים אותם בעצם?

 

 

 

להלן עדות מסדרת עדויות על מתקן העינויים בנס ציונה אשר הובאו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 

עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 

אם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

 

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאשפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

 

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

 

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

 

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

 

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

 

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

 

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.