הורים: אם למורה בבית הספר אין סבלנות לילד שלכם, משרד הרווחה יגדיר אותו כילד בסיכון וירדוף אותו

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

 

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

 

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

 

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

 

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

 

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

 

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

 

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

 

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

 

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

 

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

 

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

 

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

 

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

 

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

 

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

 

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

 

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

 

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

 

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

 

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

 

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

 

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

 

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

 

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

 

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

 

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

 

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

 

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

 

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

 

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

פגמים חמורים במערך האבחון לילדים לקויי למידה

דו"ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.

 

אור קשתי | הארץ

 

מערך האבחון, המדידה וההערכה בגני הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי פגום מיסודו. לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים, הם אינם רגישים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כך עולה מדו"ח של "האקדמיה הלאומית למדעים", אשר התפרסם אתמול ושנמסר באחרונה למשרד החינוך.

 

לפי הערכות חוקרים ואנשי משרד החינוך, כ-15% מהתלמידים במערכת החינוך סובלים מלקויות למידה שונות ועוברים אבחונים. הדו"ח התמקד בבחינתם של האבחונים, המדידות וההערכות בגיל הרך (מגן הילדים עד כיתה ב') בתחום החברתי והרגשי, וכן בתחום רכישת כישורי שפה, אוריינות לשונית ומתמטיקה.

 

במסגרת זו נבדקה שורה ארוכה של מבחנים פסיכולוגיים, קוגניטיוויים, מבחני אישיות, תפישה, מוטוריקה וקואורדינציה, הנחשבים כמנבאים של יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד.

 

התמונה העולה מהדו"ח עגומה. כך למשל נמצא כי "ארגונים שונים, ממלכתיים ופרטיים, פעילים בתחומים אלה, כשכל אחד מהם נוקט שיטות שונות המשרתות את מטרותיו הייחודיות. ברוב המקרים נעשה שימוש בכלים החסרים נורמות ארציות, ולכן היכולת להפיק מהם מידע מהימן ותקף מוטלת בספק".

 

למסקנות הדו"ח השלכות רחבות היקף: היעדר נורמות ארציות עלול להביא למצב בו תלמיד אחד מקבל אבחונים שונים ממאבחנים שונים (או ששני תלמידים, בעלי אותה לקות, יזכו לאבחון שונה); תלמידים אשר נשלחו למסגרות חינוך מיוחד בהסתמך על אבחונים, שייכים למעשה לחינוך הרגיל (ולהפך – מקומו של תלמיד שנשאר בחינוך הרגיל עשוי להיות דווקא בחינוך המיוחד); איתור ילדים בסיכון איננו מדויק; הערכה של תוכניות לימודים ועבודת הגננת או המורה נעשית למעשה בחלל הריק – כמו גם תוכניות התערבות ותיקון לקויות למידה.

 

הדו"ח, שכתבה ועדת מומחים בראשות הפרופ' צביה ברזניץ, ראש החוג לליקויי למידה באוניברסיטת חיפה, במסגרת "היוזמה למחקר יישומי בחינוך" של "האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים". עוד השתתפו בוועדה כעשרה חוקרים מובילים מאוניברסיטאות שונות בארץ.

 

"חסרים במדינת ישראל כלים לאיתור, סינון, אבחון, מדידה והערכה נורמטיוויים מתאימים, המאפשרים בחינה שיטתית ומושכלת של ההתפתחות בגיל הרך ברוב התחומים שנבדקו", כתבו חברי הוועדה, "בשימושה של מערכת החינוך מצויים כיום כלים רבים שהרציונל העומד בבסיסם אינו ברור והם אינם עומדים בסטנדרטים של תוקף ומהימנות". יתרה מזאת, לפי הדו"ח, היעדר נורמות וסטנדרטים מביא "פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים לחוש כי עבודתם שרלטנית וכי דיווחיהם על תוצאות המבחנים אינם משקפים את יכולות הילדים ואינם מספקים תמונה אמיתית של קשיים ובעיות".

 

עוד נכתב בדו"ח כי "מבחני המשכל המשמשים כיום לקבלת החלטות חורצות גורל ב'ועדות ההשמה' (בהן נקבע אם התלמיד יופנה למסגרת של חינוך מיוחד, א"ק) הם בעלי נורמות מיושנות ונדרש תקנון עכשווי", וכי מבחנים הבודקים את הפן ההתנהגותי והרגשי-חברתי של הילדים "אינם תקפים".

 

 

"כל אחד מהמבחנים צריך להיות בעל נורמות כלל-ארציות, אבל אין כלום", מסבירה הפרופ' ברזניץ, "חלק מהמבחנים בכלל תורגמו מאנגלית, כיוון שהחוקרים שהביאו אותם לארץ למדו פעם בארצות הברית. כיום יש מודעות לצורך לאבחן תלמידים כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לטפל בקשייהם. עכשיו צריך לעשות סדר בכל התחום הזה".

 

הדו"ח מקדיש תשומת לב מיוחדת לאבחון ולמדידה של תלמידים מ"אוכלוסיות מיוחדות". כך, למשל, קבעו חברי הוועדה כי בחינוך החרדי לא מתבצעת הערכת הישגים ראשונית של יכולות קריאה וכתיבה גם בקרב קבוצת התלמידים הנורמטיווית; במגזר הערבי קיים "מחסור ניכר באנשי מקצוע (פסיכולוגים) הרשאים לאבחן ילדים ולהעריכם. כלי האבחון הקיימים לא תורגמו לערבית ואף אינם מותאמים מבחינה תרבותית לילדי המגזר הערבי"; ואילו בטיפול בעולים החדשים "חסרים כלים המתאימים מבחינה לשונית או תרבותית".

 

הדו"ח ממליץ, בין השאר, להעביר את האבחונים השונים סטנדרטיזציה כלל-ארצית, תוך פיתוח כלי מדידה ייחודיים, מותאמי תרבות, למגזר החרדי, הערבי ולעולים החדשים; לקבוע מדיניות ממלכתית בנושא מוכנות ילדים לכניסה לכיתה א; להקים מערך להכשרת המשתמשים בכלים השונים כגון גננות ופסיכולוגים, ועוד.

 

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי הוא זה אשר הזמין את הדו"ח "מתוך ידיעה שחסרים במערכת החינוך כלי אבחון והערכה. יש לנו עניין רב ללמוד את ההמלצות וליישם את המתאימות". עוד נמסר כי בשנתיים האחרונות השלים המשרד פיתוח כלי אבחון ייחודי לבדיקת רכישת השפה הערבית בגיל הרך, שהשימוש בו יתחיל בשנת הלימודים הקרובה. פיתוח כלי נוסף, הבוחן את מידת שליטתם של תלמידים עולים בשפה העברית, עומד לפני סיום.

לקויות למידה – תעשיה של הונאה

יולי תמיר בראיון לעיתון צפון TLV על ההונאה של תעשיית האבחונים בלקויות למידה בילדים:

 

יש לך הסבר לתופעה שכ-40% מתלמידי שכונות צפון תל אביב מאובחנים כלקויי למידה?

 

זה לא המצב באמת. זה יותר הקלות שבה הורים קונים את האבחונים בכסף.

 

יש בעיה קשה של אבחון יתר ואנו מנסים להתמודד איתה. כאשר בא ילד ומציג אבחון חתום ע”י מאבחן, לא תמיד יש דרך לדעת מתי זה אמיתי ומתי לא, ואנו מחויבים לתת סיוע לכולם כדי שלא נפספס את אלה שכן צריכים.

 

זו אמירה מאד חמורה

 

אין ספק, התופעה של אבחון יתר מדאיגה אותנו ואנו מחפשים דרך לטפל בה מבלי לפגוע באלה שכן זקוקים לסיוע. יש לנו התדיינות גם עם המאבחנים ועם גורמים מקצועיים אחרים כדי לראות איך אפשר לגרום למאבחנים להיות יותר אחראים ולא לתת אבחונים כל כך בקלות.

 

לטענתך, יש זיוף אבחונים כדי להקל עם הורים ותלמידים?

 

בצפון תל אביב יש 40% לקויי למידה וברהט 3.5% לקויי למידה. לכאורה, זה מאד משונה. אם לאמר את האמת זה לא דבר פשוט, היות ומדובר גם בעסק כלכלי. הרי המאבחן מקבל שכר תמורת האבחון, ויש בעיה של קנית אבחונים בכסף. מצד שני, אנו רואים מגזרים –חרדי וערבי – שבהם יש תת-אבחון ושם אנו מכניסים יותר מאבחנים.

 

אז מה בכוונתך לעשות?

 

זאת בעיה, כגורם חיצוני, מבחינה משפטית, אני לא יכולה להגיד שהילד הזה הוא אבחנת שווא ולכן אני פוסלת את האבחון שלו. אנו מגיעים למצב שילדים יודעים שאם להורים יש כסף – לא צריך להשתדל.

 

במי את תולה את האשם?

 

הבעיה היא שכל כך הרבה הורים פונים לאבחון, שזו נהייתה נורמה. אנו לא עומדים בקצב. לפי החוק, לצערי, אני לא יכולה שלא לקבל חוות דעתו של מאבחן חיצוני הרשום במשרד החינוך. חלק גדול מהמאבחנים עובדים בשעות היום במערכת ואחר הצהרים באבחון פרטי.

הקשר בין דוקטורט בחינוך לבורות באינטליגנציה רגשית

באינטרנט מפורסמת עבודה שנושאה "המטרות בחינוכם של ילדים מופרעים". את העבודה הזו חיבר דוקטורנט בחינוך שמחמיא לעצמו וטוען כי הוא ניחן בשפה עשירה, סגנון קולח ומעניין.

 

בשפתו ה"עשירה והקולחת" קובע המחבר במשוא פנים כי ילדים הלומדים במסגרת החינוך המיוחד הינם ילדים "מופרעים". אין ספק שעדינות ואינטליגנציה רגשית היא לא הצד החזק של המחבר.

 

הורה, בפעם הבאה שמורה בבית ספר יציין בפניך כי ילדך שובב, ישנה סבירות גבוהה כי בפני עמיתיו בחדר המורים הוא יתייג את ילדך כילד "מופרע".

 

גזענות באצטלה של אבחון – אסתר הרצוג

איך למרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג?

 

אסתר הרצוג | YNET

 

דו"ח שמסרה האקדמיה הלאומית למדעים למשרד החינוך, מצא פגמים חמורים ב"מערך האבחון לילדים לקויי למידה". הוא חושף את העובדה שמערך האבחון בגני הילדים ובכיתות א'-ב' פגום מיסודו.

 

כפי שדווח בתקשורת, לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים. הם לא רגישים דיים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כלומר, הציפייה שכלי האבחון של ילדים מנבאים יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד, הם חסרי יסוד.

 

מה נוכל ללמוד מהדו"ח על כישלונם המוחלט של מבדקי אבחון לילדים בגיל הרך? אפשר, כנראה, להסיק שיותר ממה שאבחונים פסיכולוגיים משרתים את הילדים שאותם הם מתיימרים לשרת, הם מקדמים את ענייניהם של מערכות החינוך ומערכי המיון והאבחון. זוהי, כמובן, ממש לא מסקנתם של החוקרים. הם מצפים, כך משתמע, שמשרד החינוך יחליט על פיתוח מערך אבחוני חדש אשר יספק מענה לכל הליקויים והכשלים שנמצאו. לא מופרך יהיה לטעון שהם מצפים להיות הגורם שיוזמן (ויתוקצב) לפתח את אותו מודל "מוצלח" חדש.

 

וכעת אנחנו למדים שבמשך שנים רבות השתמשו בכלים אשר חרצו את גורלם של תלמידים ללא כל בסיס של מהימנות. האם מוגזם יהיה לטעון שיתכן שבעוד 20, 10 או חמש שנים יבוא מחקר חדש אשר יצביע על כשליו של מערך אבחונים "משופר / מתוקן / מהימן" שיפתחו המומחים? כך יוכלו שוב מוסדות מחקר ומוסדות אבחון רבים לקום ולשגשג בזכות מבחני אבחון חדשים וכמובן שאף אחד יידרש לתת את הדין על אבחונים מזיקים שבוצעו בעשרות אלפי ילדים במשך שנים.

 

אך הסוגיה האמיתית היא האם בכלל ניתן לפתח כלי הערכה ומדידה לניבוי יכולות וכשרים של ילדים ובני אדם. נזקיהם המרובים של אבחונים פסיכולוגיים בהיסטוריה של המאה ה-20 מוכרים גם מההקשר העולמי וגם מההקשר המקומי.

 

אבחונים קולקטיביים של ילדים שחורים, ילדי מהגרים ועוד כבעלי מסוגלות נחותה, הוקעו מזמן ככלי במדיניות גזענית. גם בארץ כלי אבחון פסיכולוגיים למיניהם נמצאו כמשרתים מדיניות עדתית מפלה, גם כאשר השתמשו במושגים "מכובסים" כמו "טעוני טיפוח", "ילדים מסביבה נחשלת או מוגבלת", "ילדים (מזרחים) בעלי דמיון מפותח לעומת ילדים (אשכנזים) בעלי יכולת אנליטית".

 

פיתוח של כלי אבחון "מיוחדים" לילדי העולים מאתיופיה לא הביא לשילוב שלהם אלא אדרבא, הקל על הרחקתם מהמסגרות הרגילות. היום כבר ברור, לכאורה, לכל, שמדובר בכלים וארגונים המשרתים מדיניות של פערים ואפליה.

 

אז איך קורה שלמרות שהדברים מוכרים היטב ולמרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג? למה ממשיכות ממשלות ישראל, המתפארות בהיותה דמוקרטית ובמערכת חינוך השוחרת שוויון חברתי-מעמדי, לפתח "מערכי אבחון"?

   

 

הסיבה היא כמו תמיד פרוזאית: אינטרסים אישיים וארגוניים. לקדם מערכת חינוך שוויונית עולה כסף רב ומחייב כיתות קטנות, תשומת לב אישית לתלמידים, מגוון רחב של פעילויות ספורט והעשרה, השקעה במורים וכיוב'. במציאות שבה את הכסף שומרים לחברים של אולמרט / נתניהו / ברק ושאר "מנהיגי" ישראל, אין כסף אמיתי לילדים.

 

אז מה עושים עם ילדים שמשתעממים, שמפריעים, שלא מוכנים לשבת בשקט במשך שעות ארוכות בתנאים של כמעט כליאה ודיכוי? מאבחנים אותם כבעלי בעיות חברתיות / נפשיות / לימודיות ומעבירים אותם למסגרות מיוחדות. זה הרי כסף קטן לעומת ההשקעה הענקית הנחוצה. מהתנהלות זו יוצאים נשכרים בגדול מכוני אבחון, ומאבחני "ליקויים" למיניהם ולסוגיהם.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

ועדת השמה – כיצד להתמודד מול לחץ בית הספר? שאלות ותשובות

 

שאלה: מה לעשות אם מורה או מנהלת או יועצת לוחצות עלי לעשות אבחון או לתת לילד שלי ריטלין- ואני לא רוצה?

 

תשובה: זכותך החוקית המלאה לסרב! לבית הספר אין זכות חוקית לחייב את ההורים לאבחן או להחליט על טיפול תרופתי לילדך ללא הסכמתך המלאה.

 

לפי חוק יסוד ‘כבוד האדם וחירותו’ אסור לחייב שום אדם בטיפול או אבחון אלא אם כן חייו של אדם בסכנה וגם במקרה זה נדרש צו של בית משפט.

 

אם ילדך אינו בסכנת חיים, כל מה שעליך לעשות, הוא לבקש מהגורם הלוחץ: מורה, יועצת, מנהל/ת ביה”ס למסור לך את ההוראה בכתב ובחתימת ידו.

 

רוב הסיכויים שהם לא יתנו שום הוראה כזו בכתב, כיוון שזוהי עבירה על החוק, וזה ישתיק אותם.

 

אם הם יתנו את הבקשה בכתב, ניצחת!. פנה ל ‘עמותת מגן לזכויות אנוש’ שתייעץ לך כיצד להתלונן או להיאבק בגורם המאיים.

 

שאלה: האם כדאי לערוך אבחון פסיכולוגי או חינוכי לילד?

 

תשובה: לא בהכרח! קשה להאמין, אבל האבחונים הפכו בשנים האחרונות לכלי שנועד לפתור את קשיי המערכת, ובאופן עקבי, לעיתים קרובות הם דווקא פוגעים בשמו הטוב של הילד, בהערכה העצמית שלו ובעתידו. בפועל, יש מעט מדי תקציב לבתי הספר מכדי לתת לילדים את האמצעים שבאמת ישפרו את יכולותיהם.

 

ברגע שנעשה אבחון, יש לבית הספר אסמכתא רפואית או פסיכולוגית שמאפשרת לו ללחוץ עליך לתת לילד תרופות פסיכיאטריות  (תרופות לכל החיים) כדוגמת הריטלין. הניסיון מלמד שסמים משפיעים רק בטווח הקצר על ההישגים הלימודיים. לעומת זאת, היכולות העצמיות מידרדרות, ונוצר צורך להגדיל את מינון התרופה שוב ושוב כאשר יעילותה הולכת ופוחתת.

 

פעמים רבות אבחונים אלה משמשים את בתי הספר דווקא כדי להתנער מאחריות לגבי הילד, להסתמך רק על הכדור שהוא לוקח, להרע את תנאי החינוך ולתרץ כל כשל חינוכי בכך שהילד סובל מ ‘הפרעה’, שלמעשה, האבחון הדביק לו.

 

שום איש חינוך, כמובן, לא יכול לחייב אותך לערוך אבחון. זקוק לעזרה? התקשר לעמותה.

 

שאלה: אם אני כבר עורך אבחון – האם לתת עותק לביה”ס ?

 

תשובה: בשום אופן לא. ידע פרטי בכלל וידע רפואי או פסיכולוגי בפרט הניתן לארגונים גדולים יכול לשמש בעתיד את הארגון כדי להרע בתנאיך או במעמדך ובמקרה הזה בתנאי החינוך של ילדך. היו דברים מעולם; ילד שאובחן בגן על מנת לתת לו סיוע של גננת שיח נעזר בכך בעודו בגן . אולם בכיתה ב’ עם מורה אחרת ומנהלת אחרת שימש האבחון את בית הספר כדי להחליט על העברתו למסגרת של חינוך מיוחד. אל תפקיד שום מסמך כזה בידי בית הספר ואל תחתום על שום וויתור סודיות.

 

שאלה: הם מאיימים שיעבירו את הדיון בנושא לוועדת השמה. מה אני יכול לעשות?

 

תשובה: קודם כל אל תיבהל!

וועדות השמה יכולות בהחלט לשרת את הרצונות והעדפות של ההורים. וועדות השמה יכולות לחייב את בית הספר לתת לילדך את אותה המסגרת שאתה רוצה ואת אותו החינוך שאתה רוצה.

 

וועדות השמה הן וועדות טרום משפטיות. נירשם בהן פרוטוקול מדויק. כל הסכמה שלך נרשמת. על כל החלטה של וועדת השמה אפשר לערער. אחרי וועדת השמה אפשר לערער בוועדת ערר שמתקיימת במשרד החינוך במשרדי הפיקוח. אחרי וועדת ערער אפשר לערער בבית המשפט המחוזי.

 

וועדת השמה תפקידה להורות לבית הספר ולעירייה איזה חינוך יקבל בנך. היא מאשרת להעביר את ילדך לבתי ספר מיוחדים, לכיתות קטנות או לחינוך הרגיל. וועדת השמה מתקיימת בדרך כלל בעירייה, ומורכבת מנציגים של העירייה, משרד החינוך, המורה, המנהלת הפסיכולוג של העירייה, יועצת בית הספר, עובד סוציאלי, עובד רווחה, נציגי ארגון המורים וההורים עצמם.

 

בית ספר נוטה להדגיש שוועדת ההשמה מחליטה ללא קשר לרצון ההורים. בפועל זה שקר מוחלט. מכיוון שמשרד החינוך הפסיד בהרבה מאוד ערעורים, קיימת הוראה חד משמעית ליו”ר וועדות השמה להחליט רק לפי רצון ההורים. לא אומרים את זה להורים.

 

בישיבה עצמה מופעל, לכן, לחץ גדול מאוד על ההורים מצד כל הגורמים החינוכיים והטיפוליים להיענות לרצון בית הספר, ולהעביר את הילד לבית ספר אחר או למסגרת לימודית אחרת.

 

הם פשוט “משכנעים” אותך, וכך בסופו של דבר אתה זה שהסכמת, והם עושים בהתאם לרצונך.

 

הוועדה תשתמש ברכילות וביקורת על הילד, באיומים, סחיטה רגשית והפעלת לחץ פסיכולוגי באמצעות הדגשה של כמה “את/ה הורה גרוע”. החוכמה היא לא להיבהל, ולבוא מוכנים מראש עם החלטה מגובשת ונחושה. כדאי גם לדעת שכל אי הסכמה בין שני ההורים תנוצל בוועדה כדי להשיג חוסר הסכמה מובהק בין ההורים ולקבל הסכמה רק מהורה אחד.

 

בואו מוכנים עם רצונכם. ניקבו בשם בית הספר, הכיתה והמורה שאתם רוצים שהילד ילמד בה. וחיזרו על המשפט הזה שוב ושוב. לגבי השאר תגידו “לא מוכנים”, “לא מוכנים”, “לא,  לא,  לא !”.

 

במקרים רבים וועדת ההשמה תדרוש מכם לאבחן את הילד. כמובן, כדי להטיב את “הטיפול”

 

והחינוך של הילד. עימדו על זכותכם לא להסכים. בפועל האבחונים הללו משמשים את הוועדה כדי לכפות עליכם להעביר את הילד למסגרת החינוכית שהם היו מעדיפים.

 

בסופו של דבר יחליטו בוועדת ההשמה את מה שאתם דרשתם, למרות שיציגו זאת באופן אחר. כך תוכלו לנצל את וועדת ההשמה לטובתכם. בית הספר חייב להיכנע להחלטת וועדת ההשמה.

 

אם במקרה וועדת ההשמה תחליט בניגוד לרצונכם פנו מייד לוועדת ערר. וועדה זו מחויבת עוד יותר להוראת משרד החינוך לפעול רק על פי רצון ההורים.

 

שאלה: הילד שלי בעבר נטל ריטלין (או כל תרופה פסיכיאטרית אחרת). ראיתי שהילד סובל ממנה, לכן הפסקתי לתת לו את התרופה והחלטתי להעבירו לבית ספר אחר, אך בבית הספר החדש לא מוכנים לקבל אותו ללא ריטלין, מה לעשות? 

 

תשובה:  זה בניגוד לחוק. אסור על פי חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”, אסור לחייב אתכם לשום טיפול או אבחון. דרשו מהעירייה לקבל אותו לבית ספר שאתם רוצים. אם העירייה תסרב דרשו לקיים  וועדת השמה בעניין, ונצלו את הוועדה כדי להשיג את מה שאתם רוצים. גם אם קיימת דרישה שילדכם ילמד לא באזור מגוריכם, אם תתעקשו על דעתכם, וועדת ההשמה תחליט בסופו של דבר לפי רצונכם. (”ראו לעיל”).

 

שאלה:  פקיד סעד בוועדת השמה איים עליי שייקח אותי לבית משפט אם לא אסכים להחלטת וועדת ההשמה מה לעשות?

 

תשובה: אל תיבהל! במילא וועדת ההשמה תחליט מה שאתה רוצה. עמוד על דעתך במהלך הדיון, ודרוש ועדת ערר במקרה שהועדה לא קיבלה את דעתך. פנה לעמותה להגשת תלונה.