עדות ממתקן העינויים בנס ציונה

ילדים רכים ובריאים בנפשם ובגופם מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

 

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית. פקידי סעד אלו מנצלים את הפרצות בחוק הנוער על מנת לשלוט בהורים ובילדים.

 

הפסיכיאטרית שולמית בלנק אמרה לפני מספר שנים כי: "פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים". אם הם לא מרפאים, קרי לא מסוגלים לתת פתרונות אז לשם מה צריכים אותם בעצם?

 

 

 

להלן עדות מסדרת עדויות על מתקן העינויים בנס ציונה אשר הובאו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 

עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 

אם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

 

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאשפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

 

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

 

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

 

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

 

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

 

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

 

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.

אונס נפשי בילדים במהלך חקירות ילדים

בישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה של הילד מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת. לכן נביא כאן דוגמאות של חקירות ילדים מארה"ב.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

 

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. “מצילי הילדים” טוענים כי “ילדים לעולם לא משקרים…”, בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים “משקרים לעיתים רחוקות…”

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד”כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

 

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

 

דוגמא:

 

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: “אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…”

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים רבים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

 

במחקר שנערך בארה”ב ב1991 (1)  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא “פני פוקר”.

 

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה(2)  , הילד הנחקר התעקש על כך שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

 

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים(3)  בג’ורדן מינסוטה, נאמר לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא?

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע”י בכירי הפסיכולוגים בארה”ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

 

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק(4) סיכם את ממצאיו כי:

 

“ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים.”

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים. חלקם ניתנים בהנחייתה של פקידת הסעד רונית צור, המפקחת הראשית על חקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה(5)

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע”י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

 

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי “מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…”. במקרה זה אותם “מצילי ילדים” לא האמינו לאליסיה.

 

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה “להודות” כי היא נמצאת במצב של “הכחשה”, ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם “טופלה” פעמיים בשבוע ע”י ה”מטפלים”, שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות “מטופל” בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של “הכחשה”.

 

“מצילי הילדים” חגגו את ה”גילוי” כנצחון, סוף כל סוף אליסיה “חשפה” את הסוד הנורא…

 

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

 

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

 

“מצילי הילדים” אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע”י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

 

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע”י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר חדשים נאנסה ילדה בת 9 ע”י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל”י בזמנהוף 12 ת”א.

 

הילדה שהיתה במצב נפשי קשה עקב האונס וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת עברה אונס נפשי נוסף ע”י חוקרי אל”י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שהתבצע.

 

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בעיר מגוריה החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

 

שיתוף הפעולה השנוי במחלוקת בין אל”י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ”י החוק רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה מעבירים חקירות ילדים לעמותות שונות כגון האגודה להגנה על הילד.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים רשלניות שבוצעו מטעם חוקרי אל”י. חקירות אלו זוהמו ע”י החוקרים הלא מקצועיים של אל”י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

חוקרי אל”י הצהירו לא אחת כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל”י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

 

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל”י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא האדם שהילד נקב בשמו.

 

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בניסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשלות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל”י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל”י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע”י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע”י לבנה חלילי מאל”י:

 

“אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל”י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל”י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב’ חלילי, כמו יתר העובדים באל”י (כמו גם פרופ’ זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים.“

 

בבליוגרפיה:

 

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

 

2. Tom Charlier and Shirley Downing, “Justice Abused: A 1980s Witch Hunt,” The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

 

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

 

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

 

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, “Tragedy, Errors Shatter a Family,” The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1

מעשים מגונים בבית משפחה אומנת

Follow Up

לפני כ-7 חדשים הוגש כתב אישום נגד אב במשפחה אומנת אשר ביצע מעשים מגונים לנגד עיניה של נערה שגרה בביתו במסגרת אומנה. הנערה צילמה את המעשים הללו בטלפון סלולארי.

האם מישהו יודע מה עלה בגורל כתב האישום?

ממצאי דר' לין ורנל: המדינה אינה הורה ראוי לילדים שהוצאו מביתם

דר' לין ורנל הינה סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית אשר עובדת מזה שנים רבות עם נוער עבריין. לין ורנל טוענת כי אחוז גבוה מקרב בני הנוער שהגיעו לבתי הסוהר גדלו במסגרת אומנה או במסגרות חלופיות של רשויות הרווחה וכי מסגרות אלו לא תרמו לטיפוחם של הילדים, נהפוך הוא, הן דרדרו את מצבם.

לאתר של דר' לין ורנל באוניברסיטת ליברפול

אירוע תקשורת בנושא: ילדים בסיכון, לאן?

השקרים של איציק פרי יו"ר איגוד העובדים הסוציאלים

איציק פרי, עובד סוציאלי שבעברו שימש פקיד סעד במחוז חיפה והצפון מופיע בתכנית המושבעים ומשקר במצח נחושה בנוגע לנתוני הוצאת ילדים מהבית כמו גם בנתוני משמורת של אבות:

נתוני הוצאת ילדים מהבית בשנים 2002 – 2006

דוח זה מנתח את התפלגות מספר הילדים שהוצאו מהבית ע"י משרד הרווחה בצו בית משפט עפ"י ישובים, בשנים 2002-2006 , בישובים יהודים ומעורבים המונים מעל 15,000 תושבים.

 

בשנת 2006 הוצאו כ-4,000 ילדים מביתם באמצעות צו בית משפט. מספר הילדים שהוצאו בפועל גבוה הרבה יותר משום שחלקם הוצאו מביתם שלא במסגרת הליך משפטי אלא ע"י חתימה מהסכמה כביכול של ההורים. "הסכמה" זו מלווה לעיתים בלחץ אינטנסיבי ואיומים מצד פקידי הסעד המאלצים את המשפחה לחתום על מסמכי הסכמה להשמה חוץ ביתית.

 

שימו לב כי הנתונים הללו אינם כוללים ילדים שהוצאו מהבית למתקני "חירום", משום שכדי להוציא ילד רך מביתו למתקן כליאה כזה אין צורך בצו שופט אלא רק בדעתו של עובד סוציאלי, בעוד שכדי להאריך מעצר של עבריין כן יש צורך בצו שופט.

 

הדוח מתבסס על המקורות הבאים:

  • דוח נתונים גולמיים שנמסר ע"י שר הרווחה יצחק הרצוג. 
  • דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על התפלגות מספר התושבים לפי ישובים לסוף שנת 2003.
  • דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בשנת 2004 הכולל שיוך לאשכולות מדירוג 1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה ביותר משויכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הנמוכה ביותר משויכים לאשכול 1. אשכול מציין במידה רבה את הכנסות המשפחה. 

עץ המשאלות של ילד חטוף רווחה

אני רוצה לחזור הביתה.

עץ משאלות שצייר ילד שנחטף ע"י משרד הרווחה לפנימיה.

על אור שלום ותעשיית האומנה

קמפיין אור שלום

 

לאחרונה אנו מוצפים ב YNET בסיפורים "קורעי לב" ו"סוחטי דמעות" על ילדים עזובים ומוכי גורל אשר עברו את מקצת חייהם הקצרים במחיצתן של אמהות מרשעות או אבות אלכוהוליסטים. כולם עטורים בתיאורים מסמרי שיער אודות ילד מוזנח שנעל שתי נעליים שונות או ילד מוזנח אחר שנעל את הנעליים הפוך, או ילד שאימו שפכה אקונומיקה על כפפות השוער שלו. פשוט מזעזע….

 

את אשר אירע באמת בביתה של אותה משפחה ממנה נחטפו הילדים ע"י שירותי הרווחה לעולם לא נדע. למשפחה הזו אין נציג תקשורת שיוכל להביא לתודעת הציבור את הדרמה האמיתית שהתחוללה בבית עת באו קלגסי העובדים הסוציאליים וקרעו את הילדים מחיק משפחתם.

 

לסיפורי ה"זוועה" הללו יש תמיד צד תקשורתי אחד הוא הצד של משרד הרווחה, וקולן של המשפחות האומללות לעולם לא נשמע. הפעם משרד הרווחה יוצא בקמפיין בדמותו של ארגון אור שלום, אותו ארגון המגייס משפחות זרות שתשמשנה כמשפחות אומנה לאותם אלפי ילדים שנגזלו באכזריות ממורשתם, מסביבתם וממשפחותיהם.

תעשיית האומנה היא תעשיה מכניסה מאד שמגלגלת הרבה כסף ומפרנסת אינספור אנשים על חשבון מצוקתם של משפחות חלשות וילדים.

 

אור שלום – מלכ"ר ולא עמותה

 

בכתבה מצויין כי אור שלום הינה עמותה, אך לא ולא, אור שלום אינה עמותה. הנה תבדקו ברשם העמותות.

כמו גם באתר של אור שלום עצמה.

 

האם הינכם יודעים מה ההבדל בין עמותה ובין מלכ"ר? עמותה אינה יכולה לשלם שכר לחברי הועד, והיא מבוקרת על ידי רשם העמותות.

לעומת זאת, מלכ"ר עשוי לשלם משכורות גבוהות לעובדים, וזוהי דרך טובה לבנות עסק קטן, שבו הארגון הוא ללא כוונת רווח, אבל המקימים של הארגון, והעובדים בו הם בוודאי רוצים להרוויח.

 

משרד הרווחה מוציא מכרזים לנושאים שונים, למעונות למפגרים, לחולי נפש, וגם לאומנה.

הזוכים במכרזים, זוכים למימון נדיב. אם הזוכה היא עמותה, (למשל אקי"ם) אז יש פיקוח ציבורי על הכסף.

אם הזוכה הוא מלכ"ר (יש הרבה ארגונים פרטיים שנותנים שירותים למפגרים), אז אין פיקוח ציבורי על ניהול הכספים, אלא על ניהול השירותים בלבד.

בכל אופן, לא נראה סביר שעיתונות תיתן שירותי יח"צנות לארגון פרטי ולכן, כפי הנראה, מצויין בכתבות בYNET כי אור שלום הינה עמותה…

 

כמה כסף מכספו של משלם המיסים מבוזבז על אומנה?

 

מפקחת האומנה הארצית שלווה ליבוביץ' הצהירה כי עלות ממוצעת של אחזקת ילד באומנה היא 45,000 ₪ בשנה, כלומר 3,750 ₪ בחודש. 2500 ילדים שוהים ברגע זה באומנה, קרי עלות כוללת של כ-112 מליון ש"ח מוזרמים מדי שנה לתעשית האומנה.

 

עלות זו כוללת אף את משכורתם של עובדי אור שלום, את משכורתם של העובדים הסוציאלים אשר מנחים את המשפחה האומנת וכן החזרי הוצאות שונות למשפחות האומנה. החזרי הוצאות אלו כוללים: תשלום לפסיכולוגים (פסיכולוגים מתפרנסים מאד יפה מילדי האומנה, לעיתים רק עלות זו מגיעה לכדי 4,000 ₪ לחודש לילד), תשלום לצהרונים, תשלום לקייטנות ועוד.

 

מיותר לציין כי כאשר הילדים נמצאים בחזקת הוריהם הביולוגים העניים, משרד הרווחה לא מממן להם קייטנות, פסיכולוגים ועוד. אם הילד יגיע למשפחה אומנת עשירה היא תזכה למימון נדיב מצד משרד הרווחה.

במסמך זה של משרד הרווחה מצויינים תעריפים שונים של אחזקת ילד במשפחת אומנה. שימו לב בעמוד 2 איך משרד הרווחה מתאר ילדים חריגים כילדים מופרעים.

 

הרבה סמים פסיכיאטרים מתגלגלים בתעשית האומנה

 

תעשית התרופות הפסיכיאטריות היא תעשיה שמגלגלת הרבה כסף. בעוד שאנטיביוטיקה נוטלים כשבועיים בשנה הרי שסמים פסיכיאטרים נוטלים מדי יום, כל השנה ולכן הרווח של יצרני התרופות מהן הוא עצום.

 

על מרבית הילדים במשפחות האומנה כופים עובדי הרווחה ליטול סמים פסיכיאטרים כגון ריטלין, קונצרטה, ריספרדל ועוד. במקרים רבים נותרים ההורים הביולוגים חסרי אונים נוכח הפקעת זכויותיהם להתנגדות למתן סמים פסיכיאטרים לילדם השוהה באומנה.

 

הנה כתבה על עובדים סוציאליים שחטפו ילד בן 8 למשפחה אומנת ממבשרת ציון שסיממה אותו בסמים פסיכיאטרים כדי שיהיה לה שקט בבית. הילד התנגד למתן הסם ובסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים חזר הביתה לחיק משפחתו הביולוגית.

 

סיפורה של שירן סוטירין

שירן סוטירין איבדה את משפחתה בגיל 14. כפרס על כך שנתיימתה מהוריה ואחיה העניש אותה משרד הרווחה ושלח אותה למוסד הסגור מסילה. שירן אף נותקה מסבתה ע"י העובדים הסוציאלים שסברו כי טובתה של הנערה היא כליאתה במקום הידוע לשמצה הזה – מסילה.

שירן ברחה מן התופת של מסילה ובכך הצליחה להציל את נפשה ועתידה מפני גורל מר ואכזר. 4 שנים היא חיתה בחוץ, התפרנסה בכבוד ורכשה השכלה ועתה היא מספרת את סיפורה.

« Older entries Newer entries »