מחדלים בחקירות ילדים – איך בונים עדות שווא של ילד

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. הוא אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

 

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

 

יחד עם זאת יש נציין כי קיימת בעיה חוקית לקבל את חומר החקירה במידה ועדיין לא הוגש כתב אישום, מאחר והחקירה עדיין לא הסתיימה בשלב זה, וכן קיימת מניעה לקבל את חומר החקירה (אפילו הוריו של הקטין לא יקבלו אותו) במידה והתיק נסגר מסיבות שונות , בנימוק שמדובר בקטין.

  

חוקרים מטעם אל”י למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

 

חוקרי אל"י, תפיסתם המקצועית עדיין תקועה אי-שם בשנות ה-80 , בהן ההיסטריה של פגיעות מיניות בילדים הייתה בשיאה, ותפיסתם כי "יש תמיד להאמין לילד" אינה תואמת , לדוגמה, מצבי קונפליקט בגירושין, שם כ-50% מהתלונות על התעללות מינית הן תלונות שווא (על פי מחקרים אחדים שנערכו בארה"ב).

 

תפיסה זו עשויה להוביל אותם לטפל בילד בריא לחלוטין כמי שעבר התעללות מינית, לשתול זכרונות שווא במוחו, ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. למרות זאת ממשיך הממסד להסתיר את מחדלי החקירות על מנת למנוע מן ההורים לתבוע את חוקרי ילדים בגין רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילד.

 

יתירה מזאת, גם באותם מקרים בהם חוקרי אל"י עולים על תלונת שווא, הם לעיתים מגמדים את חשיבות העניין, רואים בכך חלק מהקונפליקט המשפחתי, ומתעלמים מהנזק האדיר שנגרם לילד.
 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

 

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

 

“דלית, האם מישהו נגע בך”?

“האם אבא נגע בך”?

“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?

“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?

“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?

 

שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

 

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

 

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

 

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”

 

החוקר אף הדביק  “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

 

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.

 

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר בחייהם.

 

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

 

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

 

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

 

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

 

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

 

אתר מקור

אונס נפשי בילדים במהלך חקירות ילדים

בישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה של הילד מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת. לכן נביא כאן דוגמאות של חקירות ילדים מארה"ב.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

 

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. “מצילי הילדים” טוענים כי “ילדים לעולם לא משקרים…”, בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים “משקרים לעיתים רחוקות…”

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד”כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

 

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

 

דוגמא:

 

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: “אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…”

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים רבים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

 

במחקר שנערך בארה”ב ב1991 (1)  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא “פני פוקר”.

 

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה(2)  , הילד הנחקר התעקש על כך שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

 

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים(3)  בג’ורדן מינסוטה, נאמר לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא?

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע”י בכירי הפסיכולוגים בארה”ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

 

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק(4) סיכם את ממצאיו כי:

 

“ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים.”

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים. חלקם ניתנים בהנחייתה של פקידת הסעד רונית צור, המפקחת הראשית על חקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה(5)

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע”י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

 

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי “מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…”. במקרה זה אותם “מצילי ילדים” לא האמינו לאליסיה.

 

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה “להודות” כי היא נמצאת במצב של “הכחשה”, ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם “טופלה” פעמיים בשבוע ע”י ה”מטפלים”, שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות “מטופל” בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של “הכחשה”.

 

“מצילי הילדים” חגגו את ה”גילוי” כנצחון, סוף כל סוף אליסיה “חשפה” את הסוד הנורא…

 

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

 

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

 

“מצילי הילדים” אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע”י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

 

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע”י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר חדשים נאנסה ילדה בת 9 ע”י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל”י בזמנהוף 12 ת”א.

 

הילדה שהיתה במצב נפשי קשה עקב האונס וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת עברה אונס נפשי נוסף ע”י חוקרי אל”י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שהתבצע.

 

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בעיר מגוריה החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

 

שיתוף הפעולה השנוי במחלוקת בין אל”י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ”י החוק רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה מעבירים חקירות ילדים לעמותות שונות כגון האגודה להגנה על הילד.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים רשלניות שבוצעו מטעם חוקרי אל”י. חקירות אלו זוהמו ע”י החוקרים הלא מקצועיים של אל”י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

חוקרי אל”י הצהירו לא אחת כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל”י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

 

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל”י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא האדם שהילד נקב בשמו.

 

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בניסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשלות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל”י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל”י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע”י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע”י לבנה חלילי מאל”י:

 

“אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל”י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל”י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב’ חלילי, כמו יתר העובדים באל”י (כמו גם פרופ’ זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים.“

 

בבליוגרפיה:

 

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

 

2. Tom Charlier and Shirley Downing, “Justice Abused: A 1980s Witch Hunt,” The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

 

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

 

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

 

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, “Tragedy, Errors Shatter a Family,” The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1

על מעצרים מנהליים של ילדים במרכזי חרום של משרד הרווחה

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

 

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

 

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

 

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

 

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

 

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

 

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.

 

עדות מדריך שעבד במרכז חרום אל"י על התעללות בילדים במקום

“מקום בלב” הינו מרכז חירום של משרד הרווחה ברח’ זמנהוף 12 ת”א ומתופעל ע”י אגודת אל”י בראשותה של חניתה צימרין. אל מכלאה זו מובלים בכפיה ילדים שנותקו מהוריהם רובם ללא סיבה מוצדקת, ובתואנות שווא של עובדים סוציאלים כי הוריהם לכאורה “מסכנים” אותם…

 

המקום מסורג ואטום לבל ישמעו השכנים מבחוץ את המתחולל בו. למרות שיש נוכחות משטרתית במקום, אנשי המשטרה אינם מודעים או שהינם מתעלמים מהנעשה בין כותלי המבנה הזה.

 

הילדים, בנוסף לכך שאינם לומדים באופן סדיר ובניגוד לחוק חינוך חובה נמצאים למעשה בסוג של מעצר מנהלי על לא עוול בכפם.

 

מזה שנים רבות ידוע כי מרכזי חירום של משרד הרווחה מייצרים ילדים עם צלקות נפשיות רבות. משרד הרווחה מתעלם, מבקר המדינה מתעלם ומשטרת ישראל מתעלמת. אף אחד לא טורח לחקור את הזוועות המתחוללות מאחורי כתלי המבנים הללו.

 

להלן עדותו של מתנדב שעבד במרכז החירום של אל”י אשר חושפת התעללות בילדים חסרי ישע ע”י צוות המקום.

 

מרכז חירום אל"י בתל אביב

מרכז חירום אלי בתל אביב

מרכז חירום אל"י בתל אביב

מרכז חירום אלי בתל אביב

 

מרכז חירום אלי בתל אביב"י בתל אביב

מרכז חירום אל

 

בשנת 200X עבדתי כמתנדב במרכז החרום לילדים במצבי סיכון “מקום בלב”, ברח’ זמנהוף 12 ת”א אשר מתופעל ע”י אגודת אל”י. אני מהנדס מחשבים במקצועי, והתנדבתי גם לסייע בהשגת מחשבים חדשים למשחקיה במקום.

 

לי, כאדם מבוגר ומנוסה, נגרמה טראומה די רצינית משהותי במקום, צא וחשוב איזו טראומה נגרמה מכך לילדים המסכנים שנאלצו לשהות שם, והם עוד קוראים לעצמם “מקום בלב”…

 

במקום יש ילדים שהוריהם ממש הזניחו אותם פיזית, או התעללו בהם פיזית או מינית, אך ממה שראיתי ילדים אלו היו בפירוש מיעוט קטן שם, בעוד שרבים אחרים הוצאו מביתם בכפיה ולא מבינים למה. היחידות שהיו ממש נחמדות שם, היו בנות השרות הלאומי.

 

מעשנים בנוכחות הילדים

 

כ- 80% מהצוות היו מעשנים ועישנו בנוכחות הילדים. הבניין סגור הרמטית, מסורג, היציאה לגג נעולה, הדלת הראשית נעולה וכך גם המעבר בין הקומות.

 

כיום, כשהחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים כבר קיבל שיניים מעניין לדעת כיצד אוכפים שם את החוק? הרי הילדים לא יכולים להתלונן…

 

אני פשוט לא מאמין שאנשי הצוות יוצאים לעשן בחוץ… שווה לבדוק את זה. פקח מטעם העירייה, למשל, יכול ואף חייב לקבל תלונה בנדון, ובסמכותו לקנוס אותם.

 

משטר של טרור

 

מהרגע הראשון נתקלתי במערכת משמעת קפדנית ביותר במקום, כשעל כל  “פיפס” הכי קטן, גם על מילה מיותרת, הילדים מקבלים עונש:

 

לא להשתתף בפעילויות עם שאר הילדים.

להישאר סגור בחדר בבידוד. אסור לילד לדבר עם איש, ואסור  לאיש לדבר איתו.

בידוד הילד ב “חדר רגיעה”, כך מכונה חדר המיועד לבידוד, ולאו דווקא של  ילדים מתפרעים  – הנמצא המקום .

שלילת ארוחת הערב – וכיו”ב.

אם הילד מסרב לעלות לחדר או להישאר בבידוד – הוא נגרר לשם בכוח.

 

משטר טרור כזה אני לא זוכר גם בטירונות הצבאית שעברתי, ולדעתי מדובר מבחינת התדירות והאינטנסיביות, באמצעים שהם הרבה מעבר למה שמוגדר כ”אמצעים חינוכיים”, גם ובעצם בייחוד, אם לוקחים בחשבון, שהילדים במקום חוו טראומות שונות – ומראש אינם אמורים להיות “ילדים שהתנהגותם למופת”.

 

הטחות ראש בקיר

 

בתאריך XX/XX/XX, כשהייתי במרכז, סיפר לי הילד ב’, שהייתי איש הצוות החביב עליו, בבכי, כי המדריך לירון, לאחר שהכניס אותו בכח למעלית ותוך כדי כך הטיח את ראשו בקיר המעלית.

 

את הכנסתו למעלית בכח ראיתי, וירדתי לקומה התחתונה ברגל – אך את הטחת הראש לא ראיתי שכן המדריך היה עימו לבד. מה שכן ראיתי ואף מיששתי היתה החבורה שעל ראשו של הילד, מה שגרם לי להאמין לטענתו.  

 

אציין, כי מהיום שנקלט במקום, נכרך ב’ אחרי והסתדר עימי מצוין, כמו גם עם שאר הילדים.

לעומת זאת, אותו מדריך, לירון, התנכל לו במספר הזדמנות ( סיבותיו עימו ) גם ללא כל סיבה נראית לעין.

 

עוד אוסיף, כי בימים הראשונים לשהייתו במקלט, נראה ב’ מאושר ומחוייך, אך נעשה כעוס מסוגר ומלא כעסים על המקום ועל חלק מהמדריכים, לנוכח ההתנכלויות שהייתי עד רק לחלקן מצד הצוות.

 

למשל: לב’ היה חבר טוב אחד בחייו, בשם ע’, שהיה שכן שלו ממקום מגוריו האחרון, ושאף הוא שהה במקלט. למרות שניסו להיות יחד בכל עת וביקשו לשהות זה בחדרו  של זה, ואף ביקשו לישון ביחד באותו חדר, המדריכים עשו כל שביכולתם להפריד ביניהם – בחינת “הפרד ומשול”, ושניהם היו מאוד מתוסכלים מכך.

 

כן אעיד, שבהשוואה לשאר הילדים במקום, ב’ היה הילד הכי שקט וממושמע שראיתי, והתנהגותו היתה למופת.

 

אלימות, הכאות וכליאה

 

בתאריך XX/XX/XX, הגעתי למרכז בשעות אחה”צ ע”מ להשלים עבודה על המחשבים שהכנתי, והילדים ב’  וע’ הורשו להישאר עימי בקומת הקרקע, לסייע ולהתבונן.

 

דיברנו כשעה, כשבייחוד שימשתי להם אוזן קשבת לחוויות ולתחושות אישיות קשות שהיו להם במקום. שני הילדים היו רגועים ביותר לאחר השיחה וחפצו להמשיך בה, ואז הם נקראו למעלה ע”י המדריכים, כששאר הילדים נקראו לצאת החוצה ולהתכונן ל”יום הפוך” כהגדרת המדריכים, קרי יום שבו הופכים לילדים את השגרה ויוצאים לפעילות בלילה – טיול לחוף הים.

 

המשכתי לעבוד על המחשב, וכעבור זמן שמעתי קולות נוראים מלמעלה: צעקות, זעקות, בכי, קולות דלתות נטרקות בעוצמה ורעשים של חפצים מושלכים.

 

כל זה , אינו יוצא דופן במקום אך הדבר התארך מעבר לרגיל, ואז עליתי למעלה בריצה, ומצאתי מהומת אלוהים:

 

מדריך בודד, רון שמו, נשאר במרכז עם מספר ילדים: האחים א’ וי’, ע’  וב’.

 

רון החליט שע’ וב’ לא יוצאים עם כולם ושעליהם לעלות לחדריהם.

 

הם סרבו ואז אילץ אותם להישאר בחדר הבידוד. בתחילה שהה איתם, ולאחר שהתקוטט  איתם פיזית, החליט לצאת מהחדר ולסגור אותם שם.

 

י’ סירב לצאת ואף סירב להישאר בבידוד, ניסה להתחבא ומשנשאר שם נרגע מעט.

ובעקבותיו גם אחיו א’, שלבסוף אולץ לצאת, בכח ונלווה למדריכה שעלתה לקחתו.

בשלב מסוים רון הרים אותו באוויר והשליך אותו מספר מטרים – עד קצה המסדרון.

 

רון ביקש ממני לסייע לו עם הילדים. תחילה עליתי עם יאיר למעלה, כשהוא נותר עם ע’ וב’, אח”כ, שוב החלה מהומה למטה, ע’ וב’ צעקו שמכים אותם ורצתי לשם: המדריך כלא את ע’ בחדר הרגיעה, בעוד ב’ הצליח לחמוק משם, התקשר לאימו ודווח לה כי מכים אותם, שהוא לא מוכן להיות שם וביקש שתבוא לקחת אותו משם.

 

האמא התקשרה למקום , אך רון לא ענה לה, ובינתיים הזעיק למקום מדריך נוסף, שמו גיא כ’ לאחר זמן מה הגיעה האם עם סבתו של ב’ למקום, וביקשה להיפגש עם בנה, אך לא נתנו לה להיכנס.

 

ב’, ראה את אימו בחוץ, והיה נסער מאוד. הוא עלה לחדר בקומה העליונה, וניסה לדבר איתה מבעד לחלון, כשהמדריך רון מנסה בכח למנוע זאת ממנו, וגם ע’ עלה איתו. הם ביקשו להשאירם לבד, ובשלב זה יצאתי אל האם וניסיתי להרגיעה.

 

הסברתי לה שאני רק מתנדב במקום, ושאין לי סמכות להכניס אותה פנימה.

 

בעודנו משוחחים, שבו שאר הילדים עם המדריכים מהטיול, כולם עצבנים וצועקים, החלה מהומה גדולה, ילדים החלו לצעוק:” מרביצים לנו פה – לא רוצים להיות כאן יותר רוצים הביתה ” וכיו”ב, ואז עמדתי להיכנס פנימה לסייע בהרגעת המצב, וב’ ניצל את ההזדמנות ויצא החוצה כדי לדבר עם אימו, אך הוא נתפש בכח ע”י 3 מדריכים, שגררו אותו פנימה.

 

עלינו למעלה, ואז ראיתי את שלושת המדריכים, למיטב זכרוני רון, גיא ומדריך נוסף, שאינני זוכר את שמו אוחזים בב’, וגוררים אותו אל תוך המקלחת, שם הטיחו אותו ברצפה, ומנעו ממנו לצאת במשך שעה ארוכה, כשחלקם גם היכו אותו במכות יבשות.

 

הסתרת האירועים וטיוח דוחות

 

כשהתקוממתי ואמרתי להם “מדוע בכזה כוח , מה הוא עשה ? ” השיבו לי שלא אתערב, ושהם יודעים מה הם עושים. בהמשך הערב ביקשו שאשאר במקום לתחקיר על האירוע החריג שנוהל ע”י גיא , ונשארנו כל הצוות עד 02 אחר חצות.

 

הדוח שנכתב, נועד לכסות על המשתתפים והאחראים לאירוע שהיו המדריכים שהתנהגו בצורה ילדותית, מבוהלת ולא אחראית לכל אורכו – ולא הילדים !

 

הושמטו ממנו קטעי אירועים ועדויות כדי שהמדריכים לא יסתבכו.

 

לגבי עדות מסוימת של מדריך, כי היכה ילד, זכור לי היטב כי כותב הדוח אמר לו באוזני כולנו: “השתגעת ? מילא לעשות את זה, אבל לספר ? לטובתך אני לא מכניס את זה… “

 

עוד הוסבר לי כי העניין נחוץ, כי וודאי תהיה תלונה למשטרה בנושא, ואולי גם יגיע חוקר נוער,

 

ולכן חשוב “להיות מכוסים ולתאם הכל”, ואז, יקרה  מה שתמיד קרה: התלונה תיגנז, והכל יהיה בסדר. כמו כן נאמר לי כי כבר הוגשו תלונות בעבר, ושהם לא מתרגשים מזה.

 

הפעלת סחיטה ואיומים

 

כשאמו של ב’ התקשרה למקום ואמרה שבכוונתה להלחם בהם ושברצונה להשיב את בנה הביתה, ושיש לה עדויות מבפנים על מה שקורה שם, התחלתי לקבל מהם שיחות טלפון, שבהן איימו עלי, לבל אדבר עם איש על המקום על איזשהו פרט מידע ולו הקטן ביותר.

 

השיחות היו הן ממדריכה בשם נירית, הן מעודד המדריך הראשי במקום, הן ממנהלת המרכז – טובה והן מהעובדת הסוציאלית במקום רחל (היא לא איימה – רק הודיעה לי על הפסקת פעילותי שם לאלתר)

 

הם רמזו ובייחוד אותה נירית, שאם “אלכלך” עליהם הם יוכלו בקלות “ללכלך” עלי ו”לתפור לי תיק”, למשל שבעצמי התעללתי בילדים ושבשל כך “זרקו” אותי משם…

 

לא ממש חששתי, כי הייתי משוכנע שזה איום סרק, ושגם אם ידרדרו לזה, הרי להד”מ, משום שאף ילד לא ימציא משהו סתם כך, מה גם שהילדים שם אהבו אותי מאוד, ודי שנאו את רוב המדריכים.

 

כמו כן הם איימו שיש להם קשרים במשטרה, ושאם אצור קשר עם מי ממשפחות הילדים ששהו / שוהים שם – יגישו נגדי תלונה במשטרה על עבירה לכאורה על חוק הנוער…

 

אחד המדריכים במקום, רון, היה גם שוטר.

 

קראתי את חוק הנוער לעומק, והבנתי שהם סתם מנסים להפחיד אותי, כך שהמשכתי לסייע לאמו של ב’ לחלצו מהמקום, ולאחר מספר חודשים, הוא שב לביתו.