המלצה לחג: הספר “מיתוס גידול הילדים” מאת ג’ודית ריץ’ האריס

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, "מיתוס גידול הילדים". האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

 

הרעיון המרכזי של הספר

 

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

 

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

 

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

 

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

 

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

 

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

 

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

 

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

 

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

 

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

 

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

 

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

 

הדרכה הורית – בלוף המאה

 

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

 

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

 

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

 

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

 

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

 

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

 

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

 

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

 

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

 

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

 

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

 

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

 

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

 

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

 

מי חינך אתכם להתנהג כך?

 

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

 

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

 

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

 

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

על מעצרים מנהליים של ילדים במרכזי חרום של משרד הרווחה

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

 

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

 

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

 

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

 

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

 

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

 

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.

 

צריכת הריטלין בארץ ירדה ב-13%

החשיפה העיקשת של עמותת מגן לזכויות אנוש אודות התיוג השקרי והסימום של ילדי ישראל באמצעות ריטלין ודומיו

הביאה לירידה בצריכת הריטלין

 

כך הודיעה הגב' אלה שנר, יו"ר עמותת מגן לזכויות אנוש, בנשף השנתי  החגיגי של העמותה, שנערך במוצ"ש האחרון (20.9)

 

בשנת 2007 צריכת הריטלין בישראל ירדה ב-13%. הצריכה הארצית של 'מתילפנידאט', החומר הפעיל שבכדורי הריטלין והקונצרטה, הנמצא ב'פקודת הסמים המסוכנים' ירדה. בשנת 2006 ילדי ישראל צרכו 250 ק"ג חומר פעיל. ב- 2007 המגמה ירדה – תלמידי ישראל צרכו רק 210 ק"ג של החומר הפעיל.

 

שנת 2007 היא השנה הראשונה שחלה ירידה במגמה. מסוף שנות התשעים מגמת צריכת הריטלין עלתה ועלתה. מ-2004 עד 2006 הצריכה הארצית של מתילפנידט הוכפלה מ-128 ק"ג ל-246 ק"ג.

 

לירידה המשמעותית אחראית החשיפה העיקשת של האמת לגבי הריטלין. היא הושגה למרות קמפיינים שיווקיים של משרד הבריאות וקופת חולים הכללית, וקמפיינים סמויים של חברות התרופות.

 

את הנשף השנתי פתח הטנור הבינלאומי גבי שדה. אחריו הופיעה ביתו, מיקה שדה, שהגישה ביצוע בכורה לשיר שמתאים כל כך 'Freedom'.

 

בנשף השנתי החגיגי חולקו פרסי זכויות אדם לשנת 2008. הזוכים הם המשפטנית רוני אלוני סדובניק והעיתונאי יקי בן יששכר. הם זכו בשל תרומתם העצומה למאבק על זכויות האדם בתחום בריאות הנפש בישראל.

 

בנשף עצמו הוצגו הישגיה העיקריים של עמותת מגן לזכויות אנוש בשנה האחרונה:

  • בעקבות יישום התיקון לחוק חולי הנפש משנת 2004, שאותו יזם חבר הכנסת אופיר פינס בתמיכתה של עמותת מגן לזכויות אנוש מצליחים 40% מהמאושפזים בכפיה להשתחרר מכליאה פסיכיאטרית. כ-4000 מהמאושפזים בכפיה שוחררו מאז החלת החוק.
  • העניין של הציבור והמדיה, והמודעות לעוולות בתחום בריאות הנפש הולכת וגדלה ומשתקפת בחשיפה רחבה באמצעי התקשורת. לפיכך פורסמו השנה יותר מ- 1278 מאמרים בנושא בעיתונות האלקטרונית, המקומית והיומית. העמותה עמדה מאחורי- 14 תוכניות רדיו ו- 23 תוכניות טלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה הארצית והעולמית.
  • בעקבות הפרסומים במדיה פנו השנה 5600 איש לעמותה לקבלת ייעוץ  בהתמודדות מול המערכת הפסיכיאטרית הרומסת. תועדו 210 מיקרים של התעללות פסיכיאטרית וניצול לרעה בתוך מערכת בריאות הנפש. הוגשו עשרות תלונות פליליות ותביעות אזרחית.
  • השנה הגיעו מסרי העמותה מספר פעמים לכל בית בישראל. אך השפעתה השנה חצתה גבולות. בזכות רשת הטלוויזיה הבין-ערבית MBC מדובאי ואתר רוסי בינלאומי הגיעו המסרים למאות מיליונים אנשים נוספים גם בחו"ל.

 

הערב הסתיים במופע משותף של האמנים גבי שדה, דפנה ארמוני ,חגית גולדברג, אילן וויל, ג'ודי בכר ו- 13 אמנים נוספים. 380 איש נכחו באירוע החגיגי והמרגש, שהתקיים בתיאטרון גבעתיים.

 

לפרטים נוספים נא לפנות לטל' 5660699 03

 

או ליהודה קורן נייד:3350928 052

 

 

בברכה

יהודה קורן

נייד:3350928 052

מייל: cchr_isr@netvision.net.il

 

התעללות ילדים בבית ספר

בבית ספר יוקרתי באזור השרון ילדים התעללו בילד בכיתה ח' במשך שנה שלמה וההנהלה עצמה עין. בבית ספר זה ארעו מספר מקרים דומים בעבר אשר בעקבותם העבירו הורים את ילדיהם לבתי ספר אחרים וההנהלה ממשיכה להתעלם.

לילדי פנימיות הישגים נמוכים בלימודים

רופא בוגר פנימיה? מדען בוגר פנימיה? פרופסור בוגר פנימיה? קשה מאד למצוא כאלו.

האומדנים מדברים על כ-75,000 ילדים שחיים כיום בישראל מחוץ לבית. כ-80% מהם בפנימיות ו20% בבתי אומנה. בעולם המערבי היחס הוא הפוך, 80% בבתי אומנה ו-20% בפנימיות.

 

מסמך על פנימיות משרד הרווחה של טלאל דולב מתאר מצב עגום של ילדי מוסדות בהקשר של הישגים בלימודים. מכון ברוקדייל, 2003:

אל המסמך

 

האם ההוצאות מן הבית היו הכרחיות?

 

בשנים האחרונות התעוררו סוגיות הקשורות להקצאת הטיפול הפנימייתי ולדפוסי השימוש בו. ממצאים מדאיגים ממחקרים שנעשו לאחרונה העלו שאלות לגבי ההחלטה על הוצאת ילד מביתו, לגבי משך השהייה במסגרת הפנימייתית ולגבי הקריטריונים ליציאה מטיפול פנימייתי. 

 

מחקר ארצי על ועדות החלטה מקומיות (דולב, בנבנישתי וטימר 2000) הצביע על ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע להשמה מחוץ לבית. העיקריים בהם היו המחסור במידע שיטתי במקרים רבים, דיונים קצרים מדי בחלופות השונות, וכן חוסר עקיבות בהחלטות על הוצאתם של ילדים מן הבית.

 

מכאן נשאלת השאלה, האם כל ההוצאות מן הבית היו הכרחיות. מחקר נוסף, שבו מומחים התבקשו לעבור על דוחות בכתב, ולהמליץ על טיפול קהילתי או על הוצאה מהבית, העלה גם הוא ספקות לגבי חלק מן ההחלטות על הוצאה מהבית. המומחים המליצו על התערבות קהילתית כמעט לכ-50% ממדגם של מקרים שהתבססו על תיאורי ילדים הנמצאים כיום בטיפול פנימייתי.

 

במחקר הארצי על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר נמצאים בטיפול פנימייתי. המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (דולב, בנבנישתי וטימר 2000).

 

ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של  מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות.

 

אף שהחזרת הילד לביתו מוגדרת כיעד עיקרי, הן של הפנימיות הקהילתיות והן של פנימיות-היום, העובדים הסוציאליים טענו כי 53% מן הילדים שכבר שוהים בפנימיות הקהילתיות במשך שנתיים, ו-40% מן הילדים השוהים בפנימיות-יום למשך תקופה זו, יזדקקו לטיפול פנימייתי ארוך-טווח. באשר לשאר הילדים, העובדים העריכו שהם יזדקקו לפחות לעוד שנה או שנתיים של טיפול. עובדים סוציאליים המטפלים בילדים במסגרות השיקומיות, המשמשים כקבוצת השוואה במחקר ההערכה, העריכו ש-64% מן הילדים יזדקקו לטיפול ארוך-טווח במסגרות חוץ-ביתיות. ממצאים אלה מצביעים על כך שיש להגביר את המאמצים בכיוון של קיצור משמעותי של משך השהייה במסגרות הפנימייתיות.

 

רמת החינוך בפנימיות – הישגים נמוכים

 

אחד התחומים שנחשב לבעייתי ביותר הוא תחום החינוך. מספר מחקרים הצביעו על כך שילדים ונוער במערכת הפנימייתית בישראל סובלים מפערים ניכרים בתחום הלימודי. 

 

במחקר שנערך ב-1994 בעשר פנימיות נמצא כי 71% מהילדים  היו מתחת לרמת הכיתה, מהם 33% היו בפיגור של שלוש שנים או יותר (דולב וברנע, 1996). נתונים אחרונים ממערכת הפיקוח של הרף מעידים שלמחצית מהילדים בפנימיות הישגים נמוכים מן הממוצע וש-41% אינם מסתגלים למערכת הלימודית. כמו כן המחקרים מראים כי למרות הפערים הלימודיים הגדולים, הפנימיות משקיעות משאבים מוגבלים בלבד בתמיכה בתהליך הלימודי (דולב וברנע, 1996; פליישמן ואחרים, 1999). הישגיהם הלימודיים של בני נוער ברשות חסות הנוער גם הם נמוכים.

 

סקירה של הטיפול הפנימייתי בשבע מדינות כולל ישראל, אשר התבצעה לאחרונה, העלתה כי ברוב המדינות, הילדים הנמצאים בטיפול פנימייתי הם בעלי הישגים נמוכים, ואינם מצליחים להגיע ליעדים לימודיים סבירים. יתרה מכך, בכל המדינות, הרמה הלימודית שאליה מגיעים הילדים ובני הנוער בפנימיות אינה מאפשרת להם להשתתף במסלולי חינוך אקדמיים ומקצועיים טובים לאחר שעזבו את הפנימייה. מכאן ברור שיש צורך במאמץ לשיפור התוצאות בתחום זה  (McSherry and Iwanec, 2002).

 

מחקרים מן העולם מציינים סיבות שונות להישגים הלימודיים הנמוכים של צעירים בטיפול בפנימייתי (דולב וזילכה, 2000; McSherry and Iwanec, 2002). סיבות אלה קשורות לשלושה תחומים עיקריים:

 

  • ייתכן שבעקבות המעבר של הילדים לפנימייה, או ממנה – בחזרה  לקהילה, הם אינם מבקרים בבית הספר באופן סדיר, או שהם עוברים מבית ספר לבית ספר, ולכן אינם יכולים ליהנות מיתרונותיה של  המערכת הבית-ספרית;
  • חוסר התיאום ואי-לקיחת אחריות משותפת על חינוך הילדים מטעם המסגרת הפנימייתית מכאן ובית הספר מכאן;
  • והקדימות הנמוכה הניתנת לנושא הלימודי על-ידי צוות הפנימייה, שהכשרתם ועניינם מותאמים יותר לצרכיו החברתיים והרגשיים של הילד מאשר לדרישות מערכת החינוך.
פנימית כפר סבא

פנימית כפר סבא

מה הם יודעים? על קריסת מערכת החינוך

אנשי ערוץ 2 שאלו מאות מסיימי י"ב ואף סטודנטים להוראה שאלות פשוטות בידע כללי. מי היה משה שרת? איפה נמצאת מערת המכפלה? מהו הקו הירוק? מתי מבקשים סליחות? התוצאות, אולי כצפוי, די מדכאות.

גזענות באצטלה של אבחון – אסתר הרצוג

איך למרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג?

 

אסתר הרצוג | YNET

 

דו"ח שמסרה האקדמיה הלאומית למדעים למשרד החינוך, מצא פגמים חמורים ב"מערך האבחון לילדים לקויי למידה". הוא חושף את העובדה שמערך האבחון בגני הילדים ובכיתות א'-ב' פגום מיסודו.

 

כפי שדווח בתקשורת, לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים. הם לא רגישים דיים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כלומר, הציפייה שכלי האבחון של ילדים מנבאים יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד, הם חסרי יסוד.

 

מה נוכל ללמוד מהדו"ח על כישלונם המוחלט של מבדקי אבחון לילדים בגיל הרך? אפשר, כנראה, להסיק שיותר ממה שאבחונים פסיכולוגיים משרתים את הילדים שאותם הם מתיימרים לשרת, הם מקדמים את ענייניהם של מערכות החינוך ומערכי המיון והאבחון. זוהי, כמובן, ממש לא מסקנתם של החוקרים. הם מצפים, כך משתמע, שמשרד החינוך יחליט על פיתוח מערך אבחוני חדש אשר יספק מענה לכל הליקויים והכשלים שנמצאו. לא מופרך יהיה לטעון שהם מצפים להיות הגורם שיוזמן (ויתוקצב) לפתח את אותו מודל "מוצלח" חדש.

 

וכעת אנחנו למדים שבמשך שנים רבות השתמשו בכלים אשר חרצו את גורלם של תלמידים ללא כל בסיס של מהימנות. האם מוגזם יהיה לטעון שיתכן שבעוד 20, 10 או חמש שנים יבוא מחקר חדש אשר יצביע על כשליו של מערך אבחונים "משופר / מתוקן / מהימן" שיפתחו המומחים? כך יוכלו שוב מוסדות מחקר ומוסדות אבחון רבים לקום ולשגשג בזכות מבחני אבחון חדשים וכמובן שאף אחד יידרש לתת את הדין על אבחונים מזיקים שבוצעו בעשרות אלפי ילדים במשך שנים.

 

אך הסוגיה האמיתית היא האם בכלל ניתן לפתח כלי הערכה ומדידה לניבוי יכולות וכשרים של ילדים ובני אדם. נזקיהם המרובים של אבחונים פסיכולוגיים בהיסטוריה של המאה ה-20 מוכרים גם מההקשר העולמי וגם מההקשר המקומי.

 

אבחונים קולקטיביים של ילדים שחורים, ילדי מהגרים ועוד כבעלי מסוגלות נחותה, הוקעו מזמן ככלי במדיניות גזענית. גם בארץ כלי אבחון פסיכולוגיים למיניהם נמצאו כמשרתים מדיניות עדתית מפלה, גם כאשר השתמשו במושגים "מכובסים" כמו "טעוני טיפוח", "ילדים מסביבה נחשלת או מוגבלת", "ילדים (מזרחים) בעלי דמיון מפותח לעומת ילדים (אשכנזים) בעלי יכולת אנליטית".

 

פיתוח של כלי אבחון "מיוחדים" לילדי העולים מאתיופיה לא הביא לשילוב שלהם אלא אדרבא, הקל על הרחקתם מהמסגרות הרגילות. היום כבר ברור, לכאורה, לכל, שמדובר בכלים וארגונים המשרתים מדיניות של פערים ואפליה.

 

אז איך קורה שלמרות שהדברים מוכרים היטב ולמרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג? למה ממשיכות ממשלות ישראל, המתפארות בהיותה דמוקרטית ובמערכת חינוך השוחרת שוויון חברתי-מעמדי, לפתח "מערכי אבחון"?

   

 

הסיבה היא כמו תמיד פרוזאית: אינטרסים אישיים וארגוניים. לקדם מערכת חינוך שוויונית עולה כסף רב ומחייב כיתות קטנות, תשומת לב אישית לתלמידים, מגוון רחב של פעילויות ספורט והעשרה, השקעה במורים וכיוב'. במציאות שבה את הכסף שומרים לחברים של אולמרט / נתניהו / ברק ושאר "מנהיגי" ישראל, אין כסף אמיתי לילדים.

 

אז מה עושים עם ילדים שמשתעממים, שמפריעים, שלא מוכנים לשבת בשקט במשך שעות ארוכות בתנאים של כמעט כליאה ודיכוי? מאבחנים אותם כבעלי בעיות חברתיות / נפשיות / לימודיות ומעבירים אותם למסגרות מיוחדות. זה הרי כסף קטן לעומת ההשקעה הענקית הנחוצה. מהתנהלות זו יוצאים נשכרים בגדול מכוני אבחון, ומאבחני "ליקויים" למיניהם ולסוגיהם.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל