לעצור את כליאת בני הנוער

כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים".

 

אסתר הרצוג | YNET

 

סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.

 

שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?

 

מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת

 

הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.

 

במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?

 

לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?

 

זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל,

כללי הזהב למניעת חטיפת ילדיכם ע"י משרד הרווחה

Social Services are SS  – כותרת מתוך אתר בריטי

 

הורים, מחר זה יכול לקרות גם לכם. עובדת סוציאלית תגיע אליכם הביתה ותוציא את ילדיכם לאומנה ופנימיות.

 

בשל אותם מקרים בודדים קשים של הורים מתעללים המהווים אחוזים בודדים מכלל המקרים ואשר אותם לא השכילו פקידי הסעד לאתר, נטפלים פקידי הסעד ממשרד הרווחה לכלל המשפחות החלשות, חפות מפשע אשר מהוות את מרבית המקרים ומוציאים את ילדיהן מהבית.

 

כך הם יוצרים עומס עבודה מלאכותי, מנפחים את מספר הילדים בסיכון ומקבלים תקציבי ענק מכספו של משלם המיסים אשר במקום שיופנה לרווחתן של אותן משפחות במצוקה, הוא מופנה לכספים המשולמים לאחזקת הפנימיות ומשפחות האומנה. כ-800 פנימיות קיימות היום בישראל – תעשיה אדירה של כסף.

 

מובא כאן מדריך כללים לאוכלוסיות חלשות, למתגרשים ולשאר המשפחות הנורמטיביות המתאר כיצד לשרוד ולנצח את עובדי משרד הרווחה. שננו ושימרו מדריך זה במקום נגיש. 

  • לעולם אל תיצרו קשר עם עובדים סוציאלים ממחלקת הרווחה בנוגע לעזרה או עצה כלשהיא בנושא של ילדים או כל נושא אחר בו מעורבת משפחה עם ילדים מתחת לגיל 18, בכלל זה עזרה כלכלית כלשהיא. עובדי רווחה ינצלו את המצב הכלכלי הקשה שלכם על מנת לכתוב לבית המשפט כי המצב הכלכלי הקשה אינו מאפשר לכם לגדל את ילדיכם 
  • אם ישנן בעיות עם בן או בת הזוג, לעולם אל תפנו לשירותי הרווחה בבקשת עזרה. אחד המהלכים הראשונים שעובד הרווחה יעשה הוא להוציא את ילדיכם מן הבית על מנת להרחיק אותם מן ה"סיכון". 
  • אם עובדים סוציאלים הוציאו לכם את הילדים מן הבית לעולם אל תחשפו בפניהם את תכניותיכם להיאבק בהם. זכרו, גם אם ילדיכם באומנה או בפנימיות הם עדיין יכולים להתקשר אליכם בטלפון או לשלוח לכם מייל באינטרנט ולספר לכם אודות העובד עליהם במוסדות הללו. 
  • חובה להקליט כל שיחה שלכם עימם. מכשיר הקלטה צריך תמיד להיות בהישג יד. מרבית ההקלטות מהוות ראיה רבת עוצמה לשקרים שנאמרו על ידם במהלך השיחה. 
  • לעולם אל תאמינו למה שהם אומרים לכם. עימדו על כך שכל הבטחה שלהם תועלה על הכתב. היו מנומסים כלפיהם, אך תמיד זכרו עובדי רווחה הינם האויבים שלכם. 
  • פקידי סעד ינסו בכוונה לגרור אתכם לכדי ויכוח קולני עימם וזאת על מנת שמאוחר יותר הם יכתבו בתסקירים שלהם לבית המשפט כי הינכם אנשים "תוקפנים ואלימים" ואף לא יהססו להגיש נגדכם תלונות במשטרה כטכניקה נוספת להוצאת ילדיכם מהבית. שימו את האגו שלכם בצד, תמיד ענו להם בשקט אך באסרטיביות גם אם הם צועקים עליכם. זכרו שוב להקליט כל שיחה עימם. 
  • עובדים סוציאלים אינם משטרה למרות שהם מתיימרים להיות כאלה במסגרת גוף מפוקפק שהם יצרו בשם "משטרת הרווחה". אי לכך, לעולם אל תפעלו על פי "עצותיהם המועילות". "עצה מועילה"  ידועה שלהם היא במקרה של גירושין, כאשר הם אומרים לכם שהברירה היחידה עבורכם לקבל משמורת על הילד היא להיפרד מבן הזוג. הם ינסו לשסע אתכם אחד בשני בשיטת "הפרד ומשול", ולוודא שהגעתם למצב בו אתם פרודים אחד מהשני, ממודרים ומבולבלים. 
  • לעיתים הם ינסו לארגן עבורכם הסדרי ראיה עם הילדים בשעות לא מקובלות כמו באמצע יום עבודה. כתוצאה מכך תאבדו את מקום עבודתכם ואף את רכושכם, ואז בבית המשפט הם יאמרו כי אינכם מסוגלים לגדל את הילדים משום שאתם מובטלים וללא רכוש. התנגדו להסדרי ראיה דרקוניים כאלה והקליטו את שיחת ההתנגדות על מנת להוכיח כי פקידת הסעד שמה במתכוון מכשולים להסדרי הראיה. 
  • לעולם אל תחתמו על שום מסמך המובא על ידם, גם אם הם אומרים כי "אתם חייבים". אינכם חייבים לחתום על שום מסמך שלהם !! פקידי סעד עובדים על בסיס מניפולציות ושקרים ומתוך ידיעה כי הצד השני אינו מכיר את החוק ולמעשה אין להם שום סמכות להחתים אתכם על שום מסמך. רק צו בית משפט מחייב אתכם. אם הם מאיימים עליכם כי יפנו לבית משפט אל תתרגשו מן האיום. הילחמו בהם באמצעות בית המשפט בלבד. אנו מודעים לאחת הבעיות הקשות בהן לרוב המשפחות העניות אין כסף לשכור עורך דין טוב וגם הם לדאבוננו מודעים לכך. היו בטוחים כי ברגע שאתם חותמים, הם ישברו את המילה שלהם משום שמה שהם אמרו בעל פה אינו מעוגן וחתום בשום מסמך, בעוד שאתם כן חתמתם. 
  • אם לאויבים שלכם נגמרה התחמושת, אל תציידו אותם בתחמושת נוספת, קרי מידע נוסף עליכם. תמיד ענו להם בתשובות לאקוניות כמו "כן, "לא", "אני לא יודע". אם תספקו להם תשובות מפורטות הם תמיד יתנו לתשובות שלכם פרשנויות מעוותות ופרשנויות אלו ישמשו אותם מאוחר יותר בבית המשפט נגדיכם. שיתוף הפעולה שלכם עימם באמצעות מידע נוסף שתספקו להם עליכם ועל ילדיכם עלול לעלות לכם באיבוד משמורת על ילדיכם לצמיתות. 
  • זיכרו!! המטרה של פקיד הסעד אינה טובת ורווחת הילד כי אם עוד ניצחון נוסף שלו בבית המשפט להוצאת ילדים מהבית. התעלמו מכל איום או סחיטה שהם מפעילים עליכם בנוסח "תעשו מה שאנו דורשים מכם ולא תסתבכו". התנגדו להם באופן מנומס כדי שלא יאשימו אתכם אחר כך באנטגוניזם ותוקפנות. 
  • לעולם אל תסכימו שילדיכם יגיע למשפחת אומנה או לכל סידור חוץ ביתי אחר גם אם זה סידור זמני עד שתתאוששו ותקומו על הרגלים. זכרו, מה שזמני הוא קבוע. הסכמה שלכם למשפחת אומנה היא למעשה הודאה מצידכם כי אינכם מסוגלים לטפל בילד והודאה זו תלווה אתכם לכל אורך חיי הילד ותשמש את פקידי הסעד נגדכם. פקידי הסעד ישכנעו את בית המשפט כי הילד צריך להמשיך לשהות בסידור חוץ ביתי עד שתשתקמו וכרגע הם אינם רואים שהשתקמתם. בדרך כלל הם יהיו עקבים בהצהרה הזו נגדכם עד להגעתו של הילד לגיל 18. 
  • התרחקו מעורכי הדין המייעצים לכם להסכים לסידור חוץ ביתי זמני בתואנה כי "אחרת תאבדו את ילדיכם לתמיד". עורכי דין כאלו הם עורכי דין המחפשים לעצמם עבודה קלה. ישנם עורכי דין, ובעיקר עורכי דין מן הסיוע המשפטי הניתן לכם חינם שיאמרו לכם שאין צורך שתעידו בבית המשפט, הם ידברו בשמכם ולפתע אתם מוצאים עצמכם מאבדים את ילדיכם בצו בית המשפט. שימו לב !! מרבית עורכי הדין מן הסיוע המשפטי בבתי המשפט לעניני משפחה ידועים כמפסידנים מקצועיים. התרחקו מהם !! רבים מהם מעמידי פנים כאילו הם בעד הלקוח בעוד שבפועל הם שליחים של הממסד. כל עורך  דין שמונע ממך מלהעיד, פטר אותו. עדיף שתייצגו את עצמכם מאשר שתיוצגו ע"י עורך דין גרוע. 
  • הורים זכרו, פקידי הסעד הם האויבים שלכם. לעולם אל תספרו מיוזמתכם להם או לבית המשפט על מקרים או מעידות שקרו לכם. אימרו את האמת אך אל תנדבו מידע מיותר אלא ענו בבית המשפט רק בתשובות של "כן" ו"לא". צייתו לצו בית המשפט. אל תשלחו את הילד לחו"ל בניגוד לצו בית משפט אבל נשים, אם אתן בהריון שום צו בית משפט אינו יכול לעצור בעדכן לנסוע לחו"ל וללדת שם את הילד. שבדיה או אירלנד הם מקומות טובים עבורכן. 
  • סרבו לכל "טיפול" שעובדי הרווחה דורשים מכם, בכלל זה טיפולי פסיכיאטריה, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה, יעוץ וכו'). ובפרט סרבו לטיפולים הללו לאחר שילדיכם נלקחו מכם, משום שטיפולים כאלו, מכל סוג שהוא אינם אפקטיביים כאשר אתם כהורים נמצאים במצוקה רגשית קשה עקב חטיפת ילדיכם ע"י שירותי הרווחה ומצוקה זו אינה ניתנת לפתרון כל עוד ילדיכם רחוקים מכם. חוות הדעת ב"טיפולים" הללו אף משמשות את פקידי הסעד כנגדכם. הן משמשות כ"ראיה" נוספת נגדכם בבית המשפט. 
  • כאמור, העידו בבית משפט לענייני משפחה בתשובות קצרות בלבד. תשובות כמו "כן", ו-"לא" הן התשובות הטובות ביותר במרבית המקרים. לעולם אל תתלוננו ולעולם אל תסבירו שום דבר. כל הסבר מיותר שלכם יתקל בחומת התנגדות ועלול לשמש כנגדכם. דברו תמיד בטונים רגועים ואל תאיימו במעמד זה בתביעות נזיקין אזרחיות כנגד הגורמים המעורבים. תביעות נזיקין הגישו מאוחר יותר, בתום דיוני בית המשפט לענייני משפחה. 
  • נקטו בגישה של החזרת ילדים הביתה לא בגלל שהפקיעו מכם את זכויותיכם כהורים אלא משום שמשרד הרווחה הפקיע את זכויות הילדים בניגוד לאמנת זכויות הילד ולילדיכם נגרם נזק עקב השהייה במסגרת חוץ ביתית ולכן עליו לחזור הביתה, שם מקומו ושם טובתו האולטימטיבית. הגישה שלכם צריכה להיות ממוקדת בסבלו של הילד כתוצאה מהניתוק ולא בסבל שלכם. 
  • הסכימו לשתף פעולה עם "מומחים מקצועיים" רק אם יצהירו בכתב כי המטרה שלהם היא להשיב את הילדים הביתה ואין להם נגיעה ישירה או עקיפה למשרד הרווחה. הרי ברור שזה לא הוגן לחייב אתכם לעבור "טיפול" אצל "מומחה" אשר מונה מטעם בית המשפט ועובד במקביל עם משרד הרווחה, כאשר מטרתו של משרד הרווחה היא הרחקת הילד מביתו ולא החזרתו הביתה. אינכם יכולים לעבור טיפול אצל מומחה שעובד במקביל עם גוף שפועל נגדכם. יש כאן ניגוד אינטרסים. 
  • מרבית הילדים בבתי האומנה ובפנימיות עוברים שטיפת מח נגד הוריהם. שם נאמר להם יום יום כי "הוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם…", או גרוע מכך כי "הוריהם אינם אוהבים אותם…" ו-"הוריהם נטשו אותם…". מטרת שטיפת המח היא לשכנע את הילד להשתלב במשפחה כי במשפחה החדשה הוא יקבל "בית חם ואוהב". אמירות כגון אלו נאמרות לילד הן מצד עובדים סוציאלים, הן מצד משפחות האומנה והן מצד צוותי הפנימיות. הורים, תמיד תאמרו לילדיכם כי הם נחטפו מכם ע"י חדלי אישים עבור בצע כסף, שלעולם לא תוותרו עליהם ותיאבקו תמיד להשבתם הביתה. תלחשו להם באוזן או אפילו תאמרו להם בשקט על כך למרות נוכחותם של מפקחים סוציאלים בסביבה. גם ילדים בני 3 לעולם יזכרו את מה שאמרתם להם. זהו מסר קשה להם אך הכרחי ביותר על מנת להבטיח כי ידעו תמיד שאמא ואבא נלחמים עבורם וכך ההערכה העצמית שלהם תישאר גבוהה. 
  • אם עובד סוציאלי מבקש להסתכל ברשומות הרפואיות שלכם, מן הסתם כדי למצוא נגדכם "ראיות", אזי כדי למנוע אי הבנות מיותרות, תמיד תמסרו לכל רופא או פסיכיאטר המטפל בכם מסמך המדגיש כי בשם חוק חסיון מטפל/מטופל אסור להם להעביר לאף גורם כל מידע בנוגע אליכם, בכלל זה פקיד סעד ומשטרה אלא בצו בית משפט בלבד.

עדות ממתקן העינויים בנס ציונה

ילדים רכים ובריאים בנפשם ובגופם מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

 

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית. פקידי סעד אלו מנצלים את הפרצות בחוק הנוער על מנת לשלוט בהורים ובילדים.

 

הפסיכיאטרית שולמית בלנק אמרה לפני מספר שנים כי: "פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים". אם הם לא מרפאים, קרי לא מסוגלים לתת פתרונות אז לשם מה צריכים אותם בעצם?

 

 

 

להלן עדות מסדרת עדויות על מתקן העינויים בנס ציונה אשר הובאו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 

עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 

אם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

 

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאשפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

 

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

 

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

 

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

 

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

 

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

 

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.

אונס נפשי בילדים במהלך חקירות ילדים

בישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה של הילד מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת. לכן נביא כאן דוגמאות של חקירות ילדים מארה"ב.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

 

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. “מצילי הילדים” טוענים כי “ילדים לעולם לא משקרים…”, בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים “משקרים לעיתים רחוקות…”

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד”כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

 

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

 

דוגמא:

 

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: “אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…”

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים רבים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

 

במחקר שנערך בארה”ב ב1991 (1)  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא “פני פוקר”.

 

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה(2)  , הילד הנחקר התעקש על כך שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

 

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים(3)  בג’ורדן מינסוטה, נאמר לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא?

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע”י בכירי הפסיכולוגים בארה”ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

 

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק(4) סיכם את ממצאיו כי:

 

“ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים.”

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים. חלקם ניתנים בהנחייתה של פקידת הסעד רונית צור, המפקחת הראשית על חקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה(5)

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע”י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

 

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי “מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…”. במקרה זה אותם “מצילי ילדים” לא האמינו לאליסיה.

 

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה “להודות” כי היא נמצאת במצב של “הכחשה”, ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם “טופלה” פעמיים בשבוע ע”י ה”מטפלים”, שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות “מטופל” בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של “הכחשה”.

 

“מצילי הילדים” חגגו את ה”גילוי” כנצחון, סוף כל סוף אליסיה “חשפה” את הסוד הנורא…

 

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

 

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

 

“מצילי הילדים” אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע”י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

 

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע”י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר חדשים נאנסה ילדה בת 9 ע”י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל”י בזמנהוף 12 ת”א.

 

הילדה שהיתה במצב נפשי קשה עקב האונס וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת עברה אונס נפשי נוסף ע”י חוקרי אל”י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שהתבצע.

 

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בעיר מגוריה החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

 

שיתוף הפעולה השנוי במחלוקת בין אל”י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ”י החוק רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה מעבירים חקירות ילדים לעמותות שונות כגון האגודה להגנה על הילד.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים רשלניות שבוצעו מטעם חוקרי אל”י. חקירות אלו זוהמו ע”י החוקרים הלא מקצועיים של אל”י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

חוקרי אל”י הצהירו לא אחת כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל”י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

 

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל”י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא האדם שהילד נקב בשמו.

 

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בניסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשלות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל”י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל”י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע”י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע”י לבנה חלילי מאל”י:

 

“אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל”י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל”י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב’ חלילי, כמו יתר העובדים באל”י (כמו גם פרופ’ זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים.“

 

בבליוגרפיה:

 

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

 

2. Tom Charlier and Shirley Downing, “Justice Abused: A 1980s Witch Hunt,” The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

 

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

 

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

 

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, “Tragedy, Errors Shatter a Family,” The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1

נתוני הוצאת ילדים מהבית בשנים 2002 – 2006

דוח זה מנתח את התפלגות מספר הילדים שהוצאו מהבית ע"י משרד הרווחה בצו בית משפט עפ"י ישובים, בשנים 2002-2006 , בישובים יהודים ומעורבים המונים מעל 15,000 תושבים.

 

בשנת 2006 הוצאו כ-4,000 ילדים מביתם באמצעות צו בית משפט. מספר הילדים שהוצאו בפועל גבוה הרבה יותר משום שחלקם הוצאו מביתם שלא במסגרת הליך משפטי אלא ע"י חתימה מהסכמה כביכול של ההורים. "הסכמה" זו מלווה לעיתים בלחץ אינטנסיבי ואיומים מצד פקידי הסעד המאלצים את המשפחה לחתום על מסמכי הסכמה להשמה חוץ ביתית.

 

שימו לב כי הנתונים הללו אינם כוללים ילדים שהוצאו מהבית למתקני "חירום", משום שכדי להוציא ילד רך מביתו למתקן כליאה כזה אין צורך בצו שופט אלא רק בדעתו של עובד סוציאלי, בעוד שכדי להאריך מעצר של עבריין כן יש צורך בצו שופט.

 

הדוח מתבסס על המקורות הבאים:

  • דוח נתונים גולמיים שנמסר ע"י שר הרווחה יצחק הרצוג. 
  • דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על התפלגות מספר התושבים לפי ישובים לסוף שנת 2003.
  • דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בשנת 2004 הכולל שיוך לאשכולות מדירוג 1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה ביותר משויכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הנמוכה ביותר משויכים לאשכול 1. אשכול מציין במידה רבה את הכנסות המשפחה. 

עץ המשאלות של ילד חטוף רווחה

אני רוצה לחזור הביתה.

עץ משאלות שצייר ילד שנחטף ע"י משרד הרווחה לפנימיה.

ערב עיתונאים בנושא חטיפת ילדים ע"י שירותי הרווחה

בתאריך 23.10.08 יתקיים ערב חשוב עם עורכי עיתונים ועיתונאים על הנושא "איך מדינת ישראל חוטפת ילדים מהוריהם בחסות הרווחה " .

 

האירוע הוא בחסות איגוד התקשורת בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

 

הורים אשר חוו את נחת זרועם של קלגסי ה"רווחה" יקבלו במה לסיפור סיפוריהם.

מי מביניכם אשר שירותי הרווחה חטפו לו את ילדיו ומעוניין לספר את סיפורו בערב החשוב הזה, נא צרו עימנו קשר ונדאג לתת לכם במה אל מול התקשורת.

 

כמו כן, מי שמעוניין להגיע לערב, נא צרו עימנו קשר בנוגע למשלוח הזמנה.

 

מייל שלנו:

myfamilythoughts@gmail.com

 

המלצה לחג: הספר “מיתוס גידול הילדים” מאת ג’ודית ריץ’ האריס

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, "מיתוס גידול הילדים". האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

 

הרעיון המרכזי של הספר

 

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

 

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

 

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

 

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

 

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

 

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

 

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

 

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

 

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

 

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

 

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

 

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

 

הדרכה הורית – בלוף המאה

 

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

 

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

 

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

 

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

 

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

 

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

 

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

 

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

 

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

 

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

 

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

 

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

 

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

 

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

 

מי חינך אתכם להתנהג כך?

 

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

 

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

 

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

 

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

האיחוד האירופאי פתח בחקירה נגד בתי המשפט לענייני משפחה בבריטניה

האיחוד האירופאי פתח בחקירה נגד בתי המשפט לעניני משפחה בבריטניה על חוקיות ההחלטות המתקבלות בבתי הדין הללו בנוגע להוצאת ילדים מהבית. דיונים משפטיים אשר מתנהלים באופן חשאי, תוך הסתרת פרטים מן ההורים ומן הציבור וללא כל פיקוח של גורם חיצוני.

 

בקרוב אצלנו חקירה כזו.

 

TimesOnline 2008

 

חקירה זו נפתחה בעקבות תלונות רבות שנתקבלו על שימוש לרעה שנעשה ע"י רשויות הרווחה והמשפט בחוק להגנת ילדים, כאשר עובדים סוציאליים ושופטים לעניני משפחה באנגליה מנצלים חוק זה לטובתם, עושים בו שימוש ציני לרעה ומוציאים ילדים מביתם ללא סיבה מוצדקת.

 

עיתון ה Times הבריטי פרסם סדרת כתבות בנושא בהן מתברר כי בתי הדין לעניני משפחה מסתירים מעיני הציבור ומונעים מן העיתונות והתקשורת לדעת את המתחולל בדיונים המשפטיים. השופטים מונעים מן ההורים מהם נלקחו הילדים לעיין בחומר הראיות, אם קיים כזה בכלל ואף חוסמים בפניהם גישה לפסקי דין בענינם. טענה נוספת היא כי בתי המשפט פוסקים כמעט תמיד בהתאם להמלצותיהם של העובדים הסוציאלים.

 

החקירה שהחלה החודש הזה, חודש ספטמבר ביוזמת פול רואן מן המפלגה הליברל דמוקראטית, תהיה מורכבת מועדה אשר אף תהיה נוכחת בדיונים המשפטיים בבתי המשפט לעניני משפחה.

 

צפו בדר' לין ורנל סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית המסבירה מדוע מסוכן לפנות לשירותי הרווחה. הסבריה תקפים גם לשירותי הרווחה הישראלים:

 

 

צפו בזוג צעיר שכמעט איבדו את תינוקם לטובת המדינה בשל תלונת שווא של שכנים משועממים מסוג בלש גשש, מקרים כאלו קורים תדיר גם בישראל:

 

עדות מדריך שעבד במרכז חרום אל"י על התעללות בילדים במקום

“מקום בלב” הינו מרכז חירום של משרד הרווחה ברח’ זמנהוף 12 ת”א ומתופעל ע”י אגודת אל”י בראשותה של חניתה צימרין. אל מכלאה זו מובלים בכפיה ילדים שנותקו מהוריהם רובם ללא סיבה מוצדקת, ובתואנות שווא של עובדים סוציאלים כי הוריהם לכאורה “מסכנים” אותם…

 

המקום מסורג ואטום לבל ישמעו השכנים מבחוץ את המתחולל בו. למרות שיש נוכחות משטרתית במקום, אנשי המשטרה אינם מודעים או שהינם מתעלמים מהנעשה בין כותלי המבנה הזה.

 

הילדים, בנוסף לכך שאינם לומדים באופן סדיר ובניגוד לחוק חינוך חובה נמצאים למעשה בסוג של מעצר מנהלי על לא עוול בכפם.

 

מזה שנים רבות ידוע כי מרכזי חירום של משרד הרווחה מייצרים ילדים עם צלקות נפשיות רבות. משרד הרווחה מתעלם, מבקר המדינה מתעלם ומשטרת ישראל מתעלמת. אף אחד לא טורח לחקור את הזוועות המתחוללות מאחורי כתלי המבנים הללו.

 

להלן עדותו של מתנדב שעבד במרכז החירום של אל”י אשר חושפת התעללות בילדים חסרי ישע ע”י צוות המקום.

 

מרכז חירום אל"י בתל אביב

מרכז חירום אלי בתל אביב

מרכז חירום אל"י בתל אביב

מרכז חירום אלי בתל אביב

 

מרכז חירום אלי בתל אביב"י בתל אביב

מרכז חירום אל

 

בשנת 200X עבדתי כמתנדב במרכז החרום לילדים במצבי סיכון “מקום בלב”, ברח’ זמנהוף 12 ת”א אשר מתופעל ע”י אגודת אל”י. אני מהנדס מחשבים במקצועי, והתנדבתי גם לסייע בהשגת מחשבים חדשים למשחקיה במקום.

 

לי, כאדם מבוגר ומנוסה, נגרמה טראומה די רצינית משהותי במקום, צא וחשוב איזו טראומה נגרמה מכך לילדים המסכנים שנאלצו לשהות שם, והם עוד קוראים לעצמם “מקום בלב”…

 

במקום יש ילדים שהוריהם ממש הזניחו אותם פיזית, או התעללו בהם פיזית או מינית, אך ממה שראיתי ילדים אלו היו בפירוש מיעוט קטן שם, בעוד שרבים אחרים הוצאו מביתם בכפיה ולא מבינים למה. היחידות שהיו ממש נחמדות שם, היו בנות השרות הלאומי.

 

מעשנים בנוכחות הילדים

 

כ- 80% מהצוות היו מעשנים ועישנו בנוכחות הילדים. הבניין סגור הרמטית, מסורג, היציאה לגג נעולה, הדלת הראשית נעולה וכך גם המעבר בין הקומות.

 

כיום, כשהחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים כבר קיבל שיניים מעניין לדעת כיצד אוכפים שם את החוק? הרי הילדים לא יכולים להתלונן…

 

אני פשוט לא מאמין שאנשי הצוות יוצאים לעשן בחוץ… שווה לבדוק את זה. פקח מטעם העירייה, למשל, יכול ואף חייב לקבל תלונה בנדון, ובסמכותו לקנוס אותם.

 

משטר של טרור

 

מהרגע הראשון נתקלתי במערכת משמעת קפדנית ביותר במקום, כשעל כל  “פיפס” הכי קטן, גם על מילה מיותרת, הילדים מקבלים עונש:

 

לא להשתתף בפעילויות עם שאר הילדים.

להישאר סגור בחדר בבידוד. אסור לילד לדבר עם איש, ואסור  לאיש לדבר איתו.

בידוד הילד ב “חדר רגיעה”, כך מכונה חדר המיועד לבידוד, ולאו דווקא של  ילדים מתפרעים  – הנמצא המקום .

שלילת ארוחת הערב – וכיו”ב.

אם הילד מסרב לעלות לחדר או להישאר בבידוד – הוא נגרר לשם בכוח.

 

משטר טרור כזה אני לא זוכר גם בטירונות הצבאית שעברתי, ולדעתי מדובר מבחינת התדירות והאינטנסיביות, באמצעים שהם הרבה מעבר למה שמוגדר כ”אמצעים חינוכיים”, גם ובעצם בייחוד, אם לוקחים בחשבון, שהילדים במקום חוו טראומות שונות – ומראש אינם אמורים להיות “ילדים שהתנהגותם למופת”.

 

הטחות ראש בקיר

 

בתאריך XX/XX/XX, כשהייתי במרכז, סיפר לי הילד ב’, שהייתי איש הצוות החביב עליו, בבכי, כי המדריך לירון, לאחר שהכניס אותו בכח למעלית ותוך כדי כך הטיח את ראשו בקיר המעלית.

 

את הכנסתו למעלית בכח ראיתי, וירדתי לקומה התחתונה ברגל – אך את הטחת הראש לא ראיתי שכן המדריך היה עימו לבד. מה שכן ראיתי ואף מיששתי היתה החבורה שעל ראשו של הילד, מה שגרם לי להאמין לטענתו.  

 

אציין, כי מהיום שנקלט במקום, נכרך ב’ אחרי והסתדר עימי מצוין, כמו גם עם שאר הילדים.

לעומת זאת, אותו מדריך, לירון, התנכל לו במספר הזדמנות ( סיבותיו עימו ) גם ללא כל סיבה נראית לעין.

 

עוד אוסיף, כי בימים הראשונים לשהייתו במקלט, נראה ב’ מאושר ומחוייך, אך נעשה כעוס מסוגר ומלא כעסים על המקום ועל חלק מהמדריכים, לנוכח ההתנכלויות שהייתי עד רק לחלקן מצד הצוות.

 

למשל: לב’ היה חבר טוב אחד בחייו, בשם ע’, שהיה שכן שלו ממקום מגוריו האחרון, ושאף הוא שהה במקלט. למרות שניסו להיות יחד בכל עת וביקשו לשהות זה בחדרו  של זה, ואף ביקשו לישון ביחד באותו חדר, המדריכים עשו כל שביכולתם להפריד ביניהם – בחינת “הפרד ומשול”, ושניהם היו מאוד מתוסכלים מכך.

 

כן אעיד, שבהשוואה לשאר הילדים במקום, ב’ היה הילד הכי שקט וממושמע שראיתי, והתנהגותו היתה למופת.

 

אלימות, הכאות וכליאה

 

בתאריך XX/XX/XX, הגעתי למרכז בשעות אחה”צ ע”מ להשלים עבודה על המחשבים שהכנתי, והילדים ב’  וע’ הורשו להישאר עימי בקומת הקרקע, לסייע ולהתבונן.

 

דיברנו כשעה, כשבייחוד שימשתי להם אוזן קשבת לחוויות ולתחושות אישיות קשות שהיו להם במקום. שני הילדים היו רגועים ביותר לאחר השיחה וחפצו להמשיך בה, ואז הם נקראו למעלה ע”י המדריכים, כששאר הילדים נקראו לצאת החוצה ולהתכונן ל”יום הפוך” כהגדרת המדריכים, קרי יום שבו הופכים לילדים את השגרה ויוצאים לפעילות בלילה – טיול לחוף הים.

 

המשכתי לעבוד על המחשב, וכעבור זמן שמעתי קולות נוראים מלמעלה: צעקות, זעקות, בכי, קולות דלתות נטרקות בעוצמה ורעשים של חפצים מושלכים.

 

כל זה , אינו יוצא דופן במקום אך הדבר התארך מעבר לרגיל, ואז עליתי למעלה בריצה, ומצאתי מהומת אלוהים:

 

מדריך בודד, רון שמו, נשאר במרכז עם מספר ילדים: האחים א’ וי’, ע’  וב’.

 

רון החליט שע’ וב’ לא יוצאים עם כולם ושעליהם לעלות לחדריהם.

 

הם סרבו ואז אילץ אותם להישאר בחדר הבידוד. בתחילה שהה איתם, ולאחר שהתקוטט  איתם פיזית, החליט לצאת מהחדר ולסגור אותם שם.

 

י’ סירב לצאת ואף סירב להישאר בבידוד, ניסה להתחבא ומשנשאר שם נרגע מעט.

ובעקבותיו גם אחיו א’, שלבסוף אולץ לצאת, בכח ונלווה למדריכה שעלתה לקחתו.

בשלב מסוים רון הרים אותו באוויר והשליך אותו מספר מטרים – עד קצה המסדרון.

 

רון ביקש ממני לסייע לו עם הילדים. תחילה עליתי עם יאיר למעלה, כשהוא נותר עם ע’ וב’, אח”כ, שוב החלה מהומה למטה, ע’ וב’ צעקו שמכים אותם ורצתי לשם: המדריך כלא את ע’ בחדר הרגיעה, בעוד ב’ הצליח לחמוק משם, התקשר לאימו ודווח לה כי מכים אותם, שהוא לא מוכן להיות שם וביקש שתבוא לקחת אותו משם.

 

האמא התקשרה למקום , אך רון לא ענה לה, ובינתיים הזעיק למקום מדריך נוסף, שמו גיא כ’ לאחר זמן מה הגיעה האם עם סבתו של ב’ למקום, וביקשה להיפגש עם בנה, אך לא נתנו לה להיכנס.

 

ב’, ראה את אימו בחוץ, והיה נסער מאוד. הוא עלה לחדר בקומה העליונה, וניסה לדבר איתה מבעד לחלון, כשהמדריך רון מנסה בכח למנוע זאת ממנו, וגם ע’ עלה איתו. הם ביקשו להשאירם לבד, ובשלב זה יצאתי אל האם וניסיתי להרגיעה.

 

הסברתי לה שאני רק מתנדב במקום, ושאין לי סמכות להכניס אותה פנימה.

 

בעודנו משוחחים, שבו שאר הילדים עם המדריכים מהטיול, כולם עצבנים וצועקים, החלה מהומה גדולה, ילדים החלו לצעוק:” מרביצים לנו פה – לא רוצים להיות כאן יותר רוצים הביתה ” וכיו”ב, ואז עמדתי להיכנס פנימה לסייע בהרגעת המצב, וב’ ניצל את ההזדמנות ויצא החוצה כדי לדבר עם אימו, אך הוא נתפש בכח ע”י 3 מדריכים, שגררו אותו פנימה.

 

עלינו למעלה, ואז ראיתי את שלושת המדריכים, למיטב זכרוני רון, גיא ומדריך נוסף, שאינני זוכר את שמו אוחזים בב’, וגוררים אותו אל תוך המקלחת, שם הטיחו אותו ברצפה, ומנעו ממנו לצאת במשך שעה ארוכה, כשחלקם גם היכו אותו במכות יבשות.

 

הסתרת האירועים וטיוח דוחות

 

כשהתקוממתי ואמרתי להם “מדוע בכזה כוח , מה הוא עשה ? ” השיבו לי שלא אתערב, ושהם יודעים מה הם עושים. בהמשך הערב ביקשו שאשאר במקום לתחקיר על האירוע החריג שנוהל ע”י גיא , ונשארנו כל הצוות עד 02 אחר חצות.

 

הדוח שנכתב, נועד לכסות על המשתתפים והאחראים לאירוע שהיו המדריכים שהתנהגו בצורה ילדותית, מבוהלת ולא אחראית לכל אורכו – ולא הילדים !

 

הושמטו ממנו קטעי אירועים ועדויות כדי שהמדריכים לא יסתבכו.

 

לגבי עדות מסוימת של מדריך, כי היכה ילד, זכור לי היטב כי כותב הדוח אמר לו באוזני כולנו: “השתגעת ? מילא לעשות את זה, אבל לספר ? לטובתך אני לא מכניס את זה… “

 

עוד הוסבר לי כי העניין נחוץ, כי וודאי תהיה תלונה למשטרה בנושא, ואולי גם יגיע חוקר נוער,

 

ולכן חשוב “להיות מכוסים ולתאם הכל”, ואז, יקרה  מה שתמיד קרה: התלונה תיגנז, והכל יהיה בסדר. כמו כן נאמר לי כי כבר הוגשו תלונות בעבר, ושהם לא מתרגשים מזה.

 

הפעלת סחיטה ואיומים

 

כשאמו של ב’ התקשרה למקום ואמרה שבכוונתה להלחם בהם ושברצונה להשיב את בנה הביתה, ושיש לה עדויות מבפנים על מה שקורה שם, התחלתי לקבל מהם שיחות טלפון, שבהן איימו עלי, לבל אדבר עם איש על המקום על איזשהו פרט מידע ולו הקטן ביותר.

 

השיחות היו הן ממדריכה בשם נירית, הן מעודד המדריך הראשי במקום, הן ממנהלת המרכז – טובה והן מהעובדת הסוציאלית במקום רחל (היא לא איימה – רק הודיעה לי על הפסקת פעילותי שם לאלתר)

 

הם רמזו ובייחוד אותה נירית, שאם “אלכלך” עליהם הם יוכלו בקלות “ללכלך” עלי ו”לתפור לי תיק”, למשל שבעצמי התעללתי בילדים ושבשל כך “זרקו” אותי משם…

 

לא ממש חששתי, כי הייתי משוכנע שזה איום סרק, ושגם אם ידרדרו לזה, הרי להד”מ, משום שאף ילד לא ימציא משהו סתם כך, מה גם שהילדים שם אהבו אותי מאוד, ודי שנאו את רוב המדריכים.

 

כמו כן הם איימו שיש להם קשרים במשטרה, ושאם אצור קשר עם מי ממשפחות הילדים ששהו / שוהים שם – יגישו נגדי תלונה במשטרה על עבירה לכאורה על חוק הנוער…

 

אחד המדריכים במקום, רון, היה גם שוטר.

 

קראתי את חוק הנוער לעומק, והבנתי שהם סתם מנסים להפחיד אותי, כך שהמשכתי לסייע לאמו של ב’ לחלצו מהמקום, ולאחר מספר חודשים, הוא שב לביתו.

« Older entries Newer entries »