האם ההורים היהודים פחות טובים מן ההורים הערבים?

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

 

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

 

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

 

אז מה קורה בשכבות החלשות?

 

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

 

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

 

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

 

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

 

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

 

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

 

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

 

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

 

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

 

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.

איפה הילד? עוד מקרה של משפחה טוניסאית ממנה נחטף ילד

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון תעלומת חטיפת ילדי תימן טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?

 

ציפי לידר | NFC

 

teiman_kids.jpg

 

השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.

 

בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.

 

מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.

 

ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.

 

התעלומה

 

הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.

 

ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.

 

הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.

 

בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.

 

באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.

 

המת החי

 

למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 – באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.

 

עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.

 

למי הפתרונים?

 

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?

 

שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.

סיפור חטיפת נכדו של איציק מאליק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור

סרטון הפגנה משנת 2002 נגד הוצאת ילדים מהבית ע"י משרד הרווחה עם הזמרת מירי אלוני וסבתא שזועקת לעזרה על חטיפת נכדתה ע"י עובדים סוציאלים.

כמו כן, סרטון חטיפה פושעת של תינוק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור ע"י פקידת הסעד נורית לבנון שאף מצולמת בסרט עומדת ליד הדלת עם שוטרים ומחכה לסיום הטקס על מנת לחטוף את התינוק אל הלא נודע. פקידת הסעד חנה בן ארי היתה אף היא שותפה לפשע הזה.

כללי הזהב למניעת חטיפת ילדיכם ע"י משרד הרווחה

Social Services are SS  – כותרת מתוך אתר בריטי

 

הורים, מחר זה יכול לקרות גם לכם. עובדת סוציאלית תגיע אליכם הביתה ותוציא את ילדיכם לאומנה ופנימיות.

 

בשל אותם מקרים בודדים קשים של הורים מתעללים המהווים אחוזים בודדים מכלל המקרים ואשר אותם לא השכילו פקידי הסעד לאתר, נטפלים פקידי הסעד ממשרד הרווחה לכלל המשפחות החלשות, חפות מפשע אשר מהוות את מרבית המקרים ומוציאים את ילדיהן מהבית.

 

כך הם יוצרים עומס עבודה מלאכותי, מנפחים את מספר הילדים בסיכון ומקבלים תקציבי ענק מכספו של משלם המיסים אשר במקום שיופנה לרווחתן של אותן משפחות במצוקה, הוא מופנה לכספים המשולמים לאחזקת הפנימיות ומשפחות האומנה. כ-800 פנימיות קיימות היום בישראל – תעשיה אדירה של כסף.

 

מובא כאן מדריך כללים לאוכלוסיות חלשות, למתגרשים ולשאר המשפחות הנורמטיביות המתאר כיצד לשרוד ולנצח את עובדי משרד הרווחה. שננו ושימרו מדריך זה במקום נגיש. 

  • לעולם אל תיצרו קשר עם עובדים סוציאלים ממחלקת הרווחה בנוגע לעזרה או עצה כלשהיא בנושא של ילדים או כל נושא אחר בו מעורבת משפחה עם ילדים מתחת לגיל 18, בכלל זה עזרה כלכלית כלשהיא. עובדי רווחה ינצלו את המצב הכלכלי הקשה שלכם על מנת לכתוב לבית המשפט כי המצב הכלכלי הקשה אינו מאפשר לכם לגדל את ילדיכם 
  • אם ישנן בעיות עם בן או בת הזוג, לעולם אל תפנו לשירותי הרווחה בבקשת עזרה. אחד המהלכים הראשונים שעובד הרווחה יעשה הוא להוציא את ילדיכם מן הבית על מנת להרחיק אותם מן ה"סיכון". 
  • אם עובדים סוציאלים הוציאו לכם את הילדים מן הבית לעולם אל תחשפו בפניהם את תכניותיכם להיאבק בהם. זכרו, גם אם ילדיכם באומנה או בפנימיות הם עדיין יכולים להתקשר אליכם בטלפון או לשלוח לכם מייל באינטרנט ולספר לכם אודות העובד עליהם במוסדות הללו. 
  • חובה להקליט כל שיחה שלכם עימם. מכשיר הקלטה צריך תמיד להיות בהישג יד. מרבית ההקלטות מהוות ראיה רבת עוצמה לשקרים שנאמרו על ידם במהלך השיחה. 
  • לעולם אל תאמינו למה שהם אומרים לכם. עימדו על כך שכל הבטחה שלהם תועלה על הכתב. היו מנומסים כלפיהם, אך תמיד זכרו עובדי רווחה הינם האויבים שלכם. 
  • פקידי סעד ינסו בכוונה לגרור אתכם לכדי ויכוח קולני עימם וזאת על מנת שמאוחר יותר הם יכתבו בתסקירים שלהם לבית המשפט כי הינכם אנשים "תוקפנים ואלימים" ואף לא יהססו להגיש נגדכם תלונות במשטרה כטכניקה נוספת להוצאת ילדיכם מהבית. שימו את האגו שלכם בצד, תמיד ענו להם בשקט אך באסרטיביות גם אם הם צועקים עליכם. זכרו שוב להקליט כל שיחה עימם. 
  • עובדים סוציאלים אינם משטרה למרות שהם מתיימרים להיות כאלה במסגרת גוף מפוקפק שהם יצרו בשם "משטרת הרווחה". אי לכך, לעולם אל תפעלו על פי "עצותיהם המועילות". "עצה מועילה"  ידועה שלהם היא במקרה של גירושין, כאשר הם אומרים לכם שהברירה היחידה עבורכם לקבל משמורת על הילד היא להיפרד מבן הזוג. הם ינסו לשסע אתכם אחד בשני בשיטת "הפרד ומשול", ולוודא שהגעתם למצב בו אתם פרודים אחד מהשני, ממודרים ומבולבלים. 
  • לעיתים הם ינסו לארגן עבורכם הסדרי ראיה עם הילדים בשעות לא מקובלות כמו באמצע יום עבודה. כתוצאה מכך תאבדו את מקום עבודתכם ואף את רכושכם, ואז בבית המשפט הם יאמרו כי אינכם מסוגלים לגדל את הילדים משום שאתם מובטלים וללא רכוש. התנגדו להסדרי ראיה דרקוניים כאלה והקליטו את שיחת ההתנגדות על מנת להוכיח כי פקידת הסעד שמה במתכוון מכשולים להסדרי הראיה. 
  • לעולם אל תחתמו על שום מסמך המובא על ידם, גם אם הם אומרים כי "אתם חייבים". אינכם חייבים לחתום על שום מסמך שלהם !! פקידי סעד עובדים על בסיס מניפולציות ושקרים ומתוך ידיעה כי הצד השני אינו מכיר את החוק ולמעשה אין להם שום סמכות להחתים אתכם על שום מסמך. רק צו בית משפט מחייב אתכם. אם הם מאיימים עליכם כי יפנו לבית משפט אל תתרגשו מן האיום. הילחמו בהם באמצעות בית המשפט בלבד. אנו מודעים לאחת הבעיות הקשות בהן לרוב המשפחות העניות אין כסף לשכור עורך דין טוב וגם הם לדאבוננו מודעים לכך. היו בטוחים כי ברגע שאתם חותמים, הם ישברו את המילה שלהם משום שמה שהם אמרו בעל פה אינו מעוגן וחתום בשום מסמך, בעוד שאתם כן חתמתם. 
  • אם לאויבים שלכם נגמרה התחמושת, אל תציידו אותם בתחמושת נוספת, קרי מידע נוסף עליכם. תמיד ענו להם בתשובות לאקוניות כמו "כן, "לא", "אני לא יודע". אם תספקו להם תשובות מפורטות הם תמיד יתנו לתשובות שלכם פרשנויות מעוותות ופרשנויות אלו ישמשו אותם מאוחר יותר בבית המשפט נגדיכם. שיתוף הפעולה שלכם עימם באמצעות מידע נוסף שתספקו להם עליכם ועל ילדיכם עלול לעלות לכם באיבוד משמורת על ילדיכם לצמיתות. 
  • זיכרו!! המטרה של פקיד הסעד אינה טובת ורווחת הילד כי אם עוד ניצחון נוסף שלו בבית המשפט להוצאת ילדים מהבית. התעלמו מכל איום או סחיטה שהם מפעילים עליכם בנוסח "תעשו מה שאנו דורשים מכם ולא תסתבכו". התנגדו להם באופן מנומס כדי שלא יאשימו אתכם אחר כך באנטגוניזם ותוקפנות. 
  • לעולם אל תסכימו שילדיכם יגיע למשפחת אומנה או לכל סידור חוץ ביתי אחר גם אם זה סידור זמני עד שתתאוששו ותקומו על הרגלים. זכרו, מה שזמני הוא קבוע. הסכמה שלכם למשפחת אומנה היא למעשה הודאה מצידכם כי אינכם מסוגלים לטפל בילד והודאה זו תלווה אתכם לכל אורך חיי הילד ותשמש את פקידי הסעד נגדכם. פקידי הסעד ישכנעו את בית המשפט כי הילד צריך להמשיך לשהות בסידור חוץ ביתי עד שתשתקמו וכרגע הם אינם רואים שהשתקמתם. בדרך כלל הם יהיו עקבים בהצהרה הזו נגדכם עד להגעתו של הילד לגיל 18. 
  • התרחקו מעורכי הדין המייעצים לכם להסכים לסידור חוץ ביתי זמני בתואנה כי "אחרת תאבדו את ילדיכם לתמיד". עורכי דין כאלו הם עורכי דין המחפשים לעצמם עבודה קלה. ישנם עורכי דין, ובעיקר עורכי דין מן הסיוע המשפטי הניתן לכם חינם שיאמרו לכם שאין צורך שתעידו בבית המשפט, הם ידברו בשמכם ולפתע אתם מוצאים עצמכם מאבדים את ילדיכם בצו בית המשפט. שימו לב !! מרבית עורכי הדין מן הסיוע המשפטי בבתי המשפט לעניני משפחה ידועים כמפסידנים מקצועיים. התרחקו מהם !! רבים מהם מעמידי פנים כאילו הם בעד הלקוח בעוד שבפועל הם שליחים של הממסד. כל עורך  דין שמונע ממך מלהעיד, פטר אותו. עדיף שתייצגו את עצמכם מאשר שתיוצגו ע"י עורך דין גרוע. 
  • הורים זכרו, פקידי הסעד הם האויבים שלכם. לעולם אל תספרו מיוזמתכם להם או לבית המשפט על מקרים או מעידות שקרו לכם. אימרו את האמת אך אל תנדבו מידע מיותר אלא ענו בבית המשפט רק בתשובות של "כן" ו"לא". צייתו לצו בית המשפט. אל תשלחו את הילד לחו"ל בניגוד לצו בית משפט אבל נשים, אם אתן בהריון שום צו בית משפט אינו יכול לעצור בעדכן לנסוע לחו"ל וללדת שם את הילד. שבדיה או אירלנד הם מקומות טובים עבורכן. 
  • סרבו לכל "טיפול" שעובדי הרווחה דורשים מכם, בכלל זה טיפולי פסיכיאטריה, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה, יעוץ וכו'). ובפרט סרבו לטיפולים הללו לאחר שילדיכם נלקחו מכם, משום שטיפולים כאלו, מכל סוג שהוא אינם אפקטיביים כאשר אתם כהורים נמצאים במצוקה רגשית קשה עקב חטיפת ילדיכם ע"י שירותי הרווחה ומצוקה זו אינה ניתנת לפתרון כל עוד ילדיכם רחוקים מכם. חוות הדעת ב"טיפולים" הללו אף משמשות את פקידי הסעד כנגדכם. הן משמשות כ"ראיה" נוספת נגדכם בבית המשפט. 
  • כאמור, העידו בבית משפט לענייני משפחה בתשובות קצרות בלבד. תשובות כמו "כן", ו-"לא" הן התשובות הטובות ביותר במרבית המקרים. לעולם אל תתלוננו ולעולם אל תסבירו שום דבר. כל הסבר מיותר שלכם יתקל בחומת התנגדות ועלול לשמש כנגדכם. דברו תמיד בטונים רגועים ואל תאיימו במעמד זה בתביעות נזיקין אזרחיות כנגד הגורמים המעורבים. תביעות נזיקין הגישו מאוחר יותר, בתום דיוני בית המשפט לענייני משפחה. 
  • נקטו בגישה של החזרת ילדים הביתה לא בגלל שהפקיעו מכם את זכויותיכם כהורים אלא משום שמשרד הרווחה הפקיע את זכויות הילדים בניגוד לאמנת זכויות הילד ולילדיכם נגרם נזק עקב השהייה במסגרת חוץ ביתית ולכן עליו לחזור הביתה, שם מקומו ושם טובתו האולטימטיבית. הגישה שלכם צריכה להיות ממוקדת בסבלו של הילד כתוצאה מהניתוק ולא בסבל שלכם. 
  • הסכימו לשתף פעולה עם "מומחים מקצועיים" רק אם יצהירו בכתב כי המטרה שלהם היא להשיב את הילדים הביתה ואין להם נגיעה ישירה או עקיפה למשרד הרווחה. הרי ברור שזה לא הוגן לחייב אתכם לעבור "טיפול" אצל "מומחה" אשר מונה מטעם בית המשפט ועובד במקביל עם משרד הרווחה, כאשר מטרתו של משרד הרווחה היא הרחקת הילד מביתו ולא החזרתו הביתה. אינכם יכולים לעבור טיפול אצל מומחה שעובד במקביל עם גוף שפועל נגדכם. יש כאן ניגוד אינטרסים. 
  • מרבית הילדים בבתי האומנה ובפנימיות עוברים שטיפת מח נגד הוריהם. שם נאמר להם יום יום כי "הוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם…", או גרוע מכך כי "הוריהם אינם אוהבים אותם…" ו-"הוריהם נטשו אותם…". מטרת שטיפת המח היא לשכנע את הילד להשתלב במשפחה כי במשפחה החדשה הוא יקבל "בית חם ואוהב". אמירות כגון אלו נאמרות לילד הן מצד עובדים סוציאלים, הן מצד משפחות האומנה והן מצד צוותי הפנימיות. הורים, תמיד תאמרו לילדיכם כי הם נחטפו מכם ע"י חדלי אישים עבור בצע כסף, שלעולם לא תוותרו עליהם ותיאבקו תמיד להשבתם הביתה. תלחשו להם באוזן או אפילו תאמרו להם בשקט על כך למרות נוכחותם של מפקחים סוציאלים בסביבה. גם ילדים בני 3 לעולם יזכרו את מה שאמרתם להם. זהו מסר קשה להם אך הכרחי ביותר על מנת להבטיח כי ידעו תמיד שאמא ואבא נלחמים עבורם וכך ההערכה העצמית שלהם תישאר גבוהה. 
  • אם עובד סוציאלי מבקש להסתכל ברשומות הרפואיות שלכם, מן הסתם כדי למצוא נגדכם "ראיות", אזי כדי למנוע אי הבנות מיותרות, תמיד תמסרו לכל רופא או פסיכיאטר המטפל בכם מסמך המדגיש כי בשם חוק חסיון מטפל/מטופל אסור להם להעביר לאף גורם כל מידע בנוגע אליכם, בכלל זה פקיד סעד ומשטרה אלא בצו בית משפט בלבד.

התעללות במוסד איתנים

FollowUp

לפני כחצי שנה פורסם תחקיר קופסה שחורה של עמנואל רוזן וענת גורן על התעללות בחוסים במוסד הפסיכיאטרי איתנים. האם מישהו יודע ומוכן להסביר לנו מדוע עד כה לא הוגש כתב אישום כנגד צוות המקום? האם משטרת ישראל שוב החליטה לקבור את התיק?

אירוע תקשורת בנושא: ילדים בסיכון, לאן?

תביעת נזיקין נגד פרקליטות מחוז צפון בגין התעללות בחשודה שזוכתה

הוגשה תביעה תקדימית נגד הפרקליטות המתארת כיצד נרדפה באופן מחפיר, גליה שוורץ אם חפה מכל פשע על ידי פרקליטות חיפה. המשטרה והפרקליטות מחזיקים בכוח אדיר היכול להתבטא בהרס חיי משפחה שלמה כאשר הם מחליטים להתלבש על חף מפשע ולהביא להרשעתו בכל מחיר ממניעים פסולים.

הדבר מדגיש את הצורך להפעיל ביקורת ראויה על גורמי האכיפה, דבר שלצערינו אינו קיים כיום.  תלונות שווא הן מכת מדינה.

 

מקור: נקים ישראל

 

כאן תמצות הדברים ובהמשך כתב התביעה כפי שהועברו על ידי ב"כ של גליה שוורץ.

נקווה שהתביעה דנא תשנה במקצת את גישתה של המדינה להפעלת פיקוח ראוי על גופי התביעה.

 

לבית משפט השלום בחיפה הוגשה ביום 10.7.08 תביעה של גליה שוורץ נגד פרקליטות המדינה בטענה כי פרקליטות המדינה ניהלה נגדה במשך שנים הליך פלילי רשלני וזדוני שבסופו של דבר הסתיים בזיכויה.

 

בכתב האישום הואשמה גליה שוורץ כי תקפה את בנו של בן זוגה מנישואיו הראשונים. התלונה למשטרה נגד גליה שוורץ הוגשה ע"י אמו הביולוגית של הילד (בנו של בן זוגה של גליה שוורץ).

 

בית משפט השלום בטבריה אשר זיכה את גליה שוורץ קבע כי אין לתת אמון במתלונן וכי עדות הילד בבית המשפט סותרת את עדותו בפני חוקרת הילדים, סותרת את עדות אמו וסבתו ונגד שאר העדים

 

גליה שוורץ טוענת בכתב תביעתה כי פרקליטות מחוז הצפון המשיכה בהליך האישום הפלילי למרות שהגיעה למסקנה כי אין סיכוי להרשעה.

 

גליה שוורץ טוענת בכתב תביעתה כי במהלך הדיון באישום כאשר התברר כי אין סיכוי למנוע את עדות הילד הגישה עו"ד שלוה לוין מפרקליטות מחוז הצפון תלונה שקרית ומפרכת למח"ש בגין הטרדת עד נגד בן זוגה של גליה שוורץ, שהוא שוטר על מנת להרתיעו מלהעיד בתיק לטובת התובעת.

 

התובעת טוענת כי עו"ד שלווה לוין הטעתה את מח"ש בתלונתה נגד בן זוגה במכוון והסתירה בתלונתה ממח"ש מידע וחומר חקירה שהיה בידיה בעת שמסרה את תלונתה, אשר אם היו בידי מח"ש טרם פתיחת החקירה, מח"ש כלל לא הייתה פותחת בחקירה.

 

התובעת טוענת כי הפרקליטה עו"ד שירי שחף אופק הדיחה את הילד לתת עדות שקר בבית המשפט.

 

התובעת טוענת כי פרקליטות מחוז הצפון חצתה את הגבולות כדי להרשיע תובעת חפה מפשע.

 

התובעת טוענת כי התובעת בתיק האישום, עו"ד שירי שחף שתקה ומילאה פיה מים שעה שהילד העיד בבית המשפט ושיקר במצח נחושה לשאלות בית המשפט בעוד שהיא עצמה ידעה שעד זה משקר במצח נחושה.

 

התובעת טוענת כי חוקרת הילדים התרשלה התרשלות חמורה שעה שקבעה כי הילד דובר אמת בעוד שבית המשפט קבע כי מדובר בילד "אשר עשה רושם של אדם צעיר בגילו, אולם הוא בעל ניסיון רב בכל הקשור במאבקים המשפטים שמנהלים הוריו. המתלונן הותיר בי רושם של אדם מניפולטיבי שאין לבסס הרשעה על דבריו."

 

התביעה הוגשה גם נגד אמו וסבתו של הילד (שלום בחיפה- ת"א 4720-07-0 בשל שקרים.)

 

לכתב התביעה

בתי המשפט לעניני משפחה רוצים את הילדים שלך

איך מתנהלים בתי המשפט לעניני משפחה בארה"ב?

כך זה נראה שם.

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

 

מאמר של מיכאיל זרצקי

 

המאמר הזה נכתב בעקבות  מקרה שארע בשנת 1999 בבית משפט לענייני משפחה בירושלים.

 

וכך היה הדבר: איש קשיש, עולה חדש מרוסיה, בן 85, שהיה במשך 50 שנה חבר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, פנה לעובדת סוציאלית להתלונן שבנו שותה אלכוהול. האב ביקש רק להשפיע במקצת על היורש שישתה פחות. לדאבונו, לעובדת הסוציאלית לא היתה מסוגלות חשיבתית. היא חיפשה קיצורי דרך, הקטינה ראש כהרגלה, ומסרה את התיק לבית המשפט.

 

השופט, אדון נכבד בכיפה שחורה, גם הוא רצה להקטין ראש, וגלגל את הכדור אל ה"מומחים". לפסיכיאטר, גם הוא עולה חדש מרוסיה, היה ברור, שהבחור סובל רק מאלכוהוליזם בשלבים התחלתיים. אבל מאחר והפסיכיאטרים הישראליים כמעט ואינם מכירים את תופעת האלכוהוליזם עד לפני העליה הגדולה, הם העדיפו לקבוע את האבחנה האהובה עליהם, שמה בישראל ייקרא "סכיזופרניה פרנואידית".

 

אגב, האבחנה הזאת כל-כך פופולארית בישראל, שזה הפך ממש לאופנה, אם אתה לא מאובחן כסכיזופרן-פרנואיד אז אתה לא בענינים.

העובדת סוציאלית, נציגת כבוד של הביורוקרטיה והממסד הישראלי אשר פיתח אנטגוניזם אובססיבי כלפי העליה הרוסית תפסה טרמפ על חוות הדעת של הפסיכיאטר המלומד והמליצה להרחיק את הבחור מהבית.

 

בדיון המשפטי טענו הקשישים כי אינם מעוניינים בהרחקה של הבן מהבית, שהרי הם זקוקים לעזרתו עקב מצבם הבריאותי הקשה. אבל השופט הנכבד לא הציע למסכנים כלום חוץ מללכת לבית אבות. לטענתו, לפי חוק משנת 1991 "טיפול בחולי נפש", אזרחים חסרי נכסים ומקום מגורים שולחים לחיות בבתי חולים פסיכיאטריים.

 

פסק-דין סדיסטי לכל הדעות, שבעקבותו נזרקו ההורים במוסד זקנים והבן בבית חולים לחולי נפש.

 

כמו שנאמר בקהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".

 

(קטעים ממאמר "אחורה להתקדמות!" – שנת 1999 – עם תרגום מרוסית של סרן ג'ילה בלוך ותיקוני עברית שלי, רונית)

למאמר המקור

קטין נמסר לאימוץ סגור בשל מחדל רשלני של משרד הרווחה

בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע הטיח בקורת קשה על שירותי האימוץ במשרד הרווחה אשר ידעו על זהותו של האב הביולוגי אך לא טרחו לאתרו לצורך קבלת משמורת על בנו. במקום זאת העבירו את הילד לאומנה שמאוחר יותר הפכה למשפחתו המאמצת.

 

השופטת ורדה בן שחר קבעה:

 

"…בשלהי הדברים, אינני יכולה שלא להתייחס לעובדה שניתן היה לאתר את המבקש בשלב מאוד מוקדם של הטיפול בקטין ובמשפחתו אך הדבר לא נעשה כדבעי. על פי העדויות שהובאו בפני שמו המלא של המבקש נרשם על ידי פקידת הסעד הגב' פיטוסי בתיק המשפחה עוד בשנת 2002 ובשלב מאוחר יותר כשסירבה אמו של הקטין לנקוב בשמו המלא של המבקש, היא הזכירה את שמו הפרטי.

 

למרות זאת, נעלמו פרטים אלו מעיניהם של גורמי הרווחה השונים מתחילת הטיפול במשפחה, כמו גם בזמן הפנייה אל בית המשפט להכרזת הקטין כקטין נזקק ולאחר מכן במסגרת הבקשה שהגישו להכרזתו כבר אימוץ.

 

כאמור, הבקשה להכרזת הקטין כבר אימוץ הייתה כלפי בעלה של האם שהקטין נרשם כבנו אך היה ידוע לכל הגורמים המטפלים שהוא איננו אביו הביולוגי של הקטין. ולכן, הבקשה הוגשה להכרזתו כבר אימוץ גם כלפי אב בלתי ידוע.

 

קשה לי להתעלם גם מהעובדה, שגם ניסיון של המבקש לבקר את בנו בבית המעבר לא צלח, שכן הוא התבקש לעזוב את המקום בטענה שהוא איננו האב הרשום, אף שהמטפלים ידעו ו/או היו צריכים לדעת שלקטין ישנו אב ביולוגי שלא אותר, הם לא ניסו לשוחח עם המבקש, לברר את פרטיו, אלא שלחו אותו מהמקום כלעומת שבא.

 

קשה לנבא מה יכולות היו להיות התוצאות לגבי הקטין ולגבי בקשה זו אילו אותר המבקש בזמן הרלוונטי, אך אין ספק, ששרותי הרווחה לא עשו די לאיתורו, ועל כך יש להצטער…"

 

לפסק הדין

 

כתבה בידיעות האחרונות

כתבה בידיעות האחרונות

 

« Older entries