עדות ממתקן העינויים בנס ציונה

ילדים רכים ובריאים בנפשם ובגופם מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

 

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית. פקידי סעד אלו מנצלים את הפרצות בחוק הנוער על מנת לשלוט בהורים ובילדים.

 

הפסיכיאטרית שולמית בלנק אמרה לפני מספר שנים כי: "פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים". אם הם לא מרפאים, קרי לא מסוגלים לתת פתרונות אז לשם מה צריכים אותם בעצם?

 

 

 

להלן עדות מסדרת עדויות על מתקן העינויים בנס ציונה אשר הובאו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 

עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 

אם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

 

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאשפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

 

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

 

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

 

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

 

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

 

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

 

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז בכפיה במחלקה פסיכיאטרית

ילדים רבים, בריאים ונורמלים בנפשם מגיעים לאשפוזים כפויים במתקנים פסיכיאטרים במסגרת סמכות של פקידי סעד לחוק הנוער. אלו הם אותם עובדים סוציאליים שיושבים בלשכות הרווחה ומחליטים ש"טובת הילד" (להקיא כבר מהמושג המזוייף הזה) היא לכלוא את הילדים הללו במקומות המזוויעים האלה. אף אחד מהם לא יוצא משם נורמלי. למה לא שואלים לדעתו של הילד? מדוע רומסים את זכויות הילד? עד מתי תמשך ההפקרות הזו?

 

 

 

קוראים לי דניאל ואני בן עשר .

 

לפעמים אני באמת רוצה למות, אפילו שחברים שלי מבקשים ממני שאשחק איתם אני שקוע בעולם משלי עם מפלצות אבל גם עם מלאכים.

 

כשאמא שלי באה לבקר אותי בבית החולים היא בוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לדבר מרוב שכואב לה. לא טוב לי בבית חולים. לא טוב לי. אני לא מבין מה כל הרופאים שלי אומרים לי. אבל לא טוב לי להיות במחלקה הזאת. יש שם ריח חריף של כדורים וזריקות. ואמא שלי לא מבינה למה מחזיקים אותי בחדר סגור, וקושרים אותי. היא שאלה את הרופא הרוסי מה יש לי. והרופא לא ממש הקשיב לה ולא ענה לה. נותנים לי המון המון כדורים. וגם זריקות וזה בכלל בכלל לא נעים לי. ואני כל הזמן עייף ורוצה לישון. אני לא מאמין בכלל במבוגרים, ובכל הרופאים שרק אומרים כן כן או לא לא.

 

אמא שלי לא מצליחה להוציא אותי מהמחלקה. כי הרופאים אומרים לה שאני ילד מאוד מאוד חולה. ולאמא שלי אין הרבה כוח. והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. אני פוחד מאוד שאם אני אלשין למשטרה מה אני רואה במחלקה, מה עושים לילדים, לכמה מהם אז יהרגו אותי. אני לא יודע. אני לא רוצה בכלל לדבר. אמא שלי אומרת לי כל הזמן תגיד לי מה עושים לך תגיד לי. אני רק אומר לה מתי אני כבר אחזור הביתה. מתי?

 

הרופא הרוסי כל הזמן שואל אותי, אתה שומע כל מיני קולות? מה אתה רואה בדמיון? מה אומרים לך לעשות הקולות? הוא בכלל לא נותן לי לדבר, הוא בכלל לא מקשיב לי, ולא שואל אותי מה אני מרגיש בכלל? בגלל זה אני לא אוהב אותו. ובגלל שאני לא מדבר בחדר שלו, אז הוא לא אוהב אותי בכלל הרופא. ולא אכפת לו ממני. והוא לא שומע את הקול של אמא שלי.

 

אני חי פה לבד במחלקה. אמא ביקשה שאכתוב מכתב לראש הממשלה. אבל אני פוחד מראש הממשלה. אמא שלי אמרה שאני לא אפחד. היא התחננה בפני שאכתוב לו מכתב ואספר מה אני מרגיש במחלקה. אז כתבתי את המכתב הזה. ואמא שלי אמרה שהיא תשלח אותו לכל האנשים החכמים והעשירים שיושבים בתוך הכנסת ויש להם הרבה כוח והם יסגרו את המחלקה. וימצאו לנו בית אחר ששם לא קושרים בכלל ילדים. וכל היום רק ישאלו אותנו מה אנחנו מרגישים ויתנו לי לצייר את מה שאני מרגיש. ולא יסגרו לי את החלומות והמחשבות החופשיות שלי בכדורים ובזריקות. ככה אמא שלי אומרת.

 

אמא שלי אומרת לי בכל ביקור שהיא תלחם למעני. אבל היא כל הזמן בוכה. ואני חושב שנגמר לה כבר הכוח בידיים. לפעמים יש אנשים טובים במחלקה. לפעמים. אבל הם הולכים מהר. והלב שלי דופק כל הזמן שהם הולכים. הם אומרים לי שאני לא צריך להיות כאן שאני ילד חכם ומקסים. שזה לא המקום שלי. הם נותנים לי כוח. חבל שהם הולכים מהר ואני נשאר עם הרופא שלי שבכלל לא מסתכל לתוך העיניים שלי.

 

לפעמים יש שמש יפה בתוך החדר שלי. ולפעמים הירח שלי עצוב. ולפעמים העננים מאוד אפורים. והקירות במחלקה כאילו מדברים אלי ואומרים לי דניאל תהיה חזק. דניאל אמא אוהבת אותך. דניאל מחר שוב תזרח לך ובשבילך השמש. ואתה תחזור לשחק עם כל החברים שלך בחוץ.

 

אמא ביקשה ממני שאגיד לראש הממשלה במכתב שהוא ידאג שלא ישכחו אותי ואת כל החברים שלי בבית החולים. ואני שאלתי אתמול בלילה את אלוהים שלי אם זה בסדר לבקש מראש הממשלה שהוא עסוק מאוד בקשה כזאת. אלוהים אמר לי דניאל תנסה. אף פעם אל תתייאש. המילים שאתה כותב יגיעו ויגעו בכל נשמה. אני מקשיב רק לאלוהים שלי הוא אף פעם לא מאכזב. בני אדם אומרים הרבה מילים והמון משפטים ואחר כך הם הולכים, או רצים או נעלמים.

 

ורק אמא שלי ואלוהים שלי נשארים בתוך הגוף והלב שלי. אני עכשיו מסיים את המכתב אני הולך לחפש בחצר את השמש.

 

דניאל מחלקה ב

כרוניקה של מוות ידוע מראש

זוכרים את הסרט?

 

לפני מספר ימים התאבדה נערה בקפיצה מרב קומות בפתח תקוה. הנערה היתה מאושפזת בבית החולים גהה. אדם אחר שהיה מאושפז עימה העיד שמדובר היה בנערה נורמאלית לחלוטין שחייה נהרסו במהלך האשפוז הזה ובבית החולים אף איימו עליה כי תועבר למוסד לעברייניות.

 

הנערה החליטה לשים קץ לחייה לאחר שהגיעה למסקנה כי אין לה עתיד: היא כבר לא תעשה בגרות, היא כבר לא תשרת בצבא, היא לא תוכל לגדל ילדים כי עובדים סוציאלים יקחו לה אותם, היא לא תוכל לעבוד במקומות עבודה רגישים. הכל חסום לה בשם איזו קלישאה מזוייפת שנקראת "טובת הילד" מן "טובה" כזו שדאגה שיהיו לה רישומים פסיכיאטרים, תלות בסמים פסיכיאטרים מסוכנים ומסכת התעללות נפשית מתמשכת מצד צוות בית החולים.

 

אז איך ילדים מגיעים למצב כזה?

הנה השתלשלות האירועים להרס חייו של ילד "בעייתי" שמטולטל כמו שק תפוחי אדמה ממקום למקום משום שאנשי חינוך ו"מטפלים" אינם מסוגלים לפתור בעיות אלא מומחים בלהעלים בעיות ע"י משלוח האוביקט ה"בעייתי" לאתר עינויים אחר:

 

 

  • ילד מגיע לחינוך רגיל שם טוענים שהוא "בעייתי" ובחינוך המיוחד "יעזרו" לו…
  • בחינוך המיוחד טוענים שהוא "בעייתי" ורק הפסיכיאטר "יעזור" לו…
  • הפסיכיאטר טוען שהוא "בעייתי" ורק אשפוז כפוי "יעזור" לו…
  • בבית החולים הפסיכיאטרי טוענים שהוא "בעייתי" ורק מחלקה סגורה "תעזור" לו…
  • במחלקה הסגורה טוענים שהוא "בעייתי" ורק קשירות וסמים נרקוטיים "יעזרו" לו…
  • בסופו של דבר הוא מגיע אל התחנה האחרונה – מוות. רק המוות "עוזר" לו…

 

אז ממה הרבה ילדים שכבולים תחת ידה הרוצחת של הפסיכיאטריה מתים?

 

  • התאבדות במהלך האשפוז הכפוי.
  • התאבדות לאחר האשפוז במסגרת תהליך פוסט טראומטי.
  • הרס בריאותי בטווח הקצר כתוצאה משימוש סמים פסיכיאטרים מסוכנים.
  • הרס בריאותי בטווח הארוך כתוצאה משימוש סמים פסיכיאטרים מסוכנים.
  • תגובות קיצוניות של הגוף כגון התקף לב ושבץ מוחין כתוצאה מקשירות ושוקים חשמליים.
  • ועוד.

נערה ברחה ממוסד פסיכיאטרי, קפצה מגג – ומתה

עוד מנזקי הפסיכיאטריה:

הנערה ושניים מחבריה ברחו מבית החולים גהה בפתח-תקווה. ככל הנראה הם שתו משקאות אלכוהוליים ועלו על גג בניין בן שמונה קומות – משם הנערה קפצה אל מותה. הנהלת בית החולים: זה ארוע חריג, נבדוק ונפיק לקחים.

 

רענן בן-צור ומיטל יסעור בית אור | YNET

 

מי שומר על הילדים? נערה בת 15 שברחה הלילה (יום ד') מבית החולים הפסיכיאטרי גהה בפתח-תקווה יחד עם נערה ונער נוספים, קפצה מגג בניין בן שמונה קומות ברחוב קפלן, הסמוך לבית החולים. צוות מד"א קבע את מותה.

 

הלילה סמוך לשעה 00:30 התקבלה הודעה במד"א ירקון ובמשטרה על נערה שקפצה מבניין מגורים בפתח תקווה. למקום הוזעק צוות מד"א שמצא את הנערה מוטלת על הקרקע, אך לצוות הרפואי לא נותר אלא לקבוע את מותה.

 

מבדיקה ראשונית עולה כי הנערה ושני חבריה היו מאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. במשטרה פתחו בחקירה לבדיקת נסיבות מותה של הנערה ואז התברר כי היא ושני חבריה נמלטו בלילה מהמוסד והסתובבו בעיר. במשטרה חושדים כי במהלך שהותם מחוץ לכותלי בית החולים הפסיכיאטרי, הם שתו משקאות אלכוהוליים.

 

השלושה, עולה מהחקירה, הגיעו לבניין המגורים ברחוב קפלן ועלו לקומה השמינית. במשטרה מעריכים כי מכיוון שמדובר בנערה עם נטיות אובדניות – שניסתה בעבר לשים קץ לחייה – החליטה להתאבד בקפיצה מגג הבניין. הנערה לא השאירה אחריה מכתב התאבדות.

 

תיבדק רשלנות מצד בית החולים

 

גורם במשטרה אמר כי החקירה נמשכת ובין היתר נבדק החשד האם יש רשלנות מצד בית החולים, ממנו השלושה הצליחו להימלט.

 

אותו גורם הוסיף כי מכיוון שעלה החשד שהשלושה רכשו משקאות אלכוהוליים, מתבצעות פעולות בניסיון לאתר את בעל העסק שמכר אלכוהול לנערים בניגוד לחוק. לדבריו, אם יהיה צורך הוא יזומן לשימוע על-מנת להוציא צו סגירה מינהלי לעסק שלו, והוא אף יועמד לדין.

 

מהנהלת המרכז לבריאות הנפש גהה נמסר כי מדובר בארוע מצער שפרטיו נמצאים בבדיקה.

 

"מברור ראשוני עולה כי שתי נערות ונער עזבו את המחלקה בזמן חילופי משמרת ערב-לילה, בעזרת מפתח שנלקח על ידם שלא כדין".

 

הנהלת המוסד טוענת כי דבר היעלמותם של השלושה התברר כעבור כמה דקות וב-23:00 נמסרה הודעה למשטרה. הנהלת בית החולים ביקשה להשתתף בצערה של משפחת הנערה והודיעה כי "מהלך הארוע החריג ייבדק עד תום ויופקו לקחים נדרשים".

 

למה התאבדה? יתכן כדי לברוח מהגהינום הפסיכיאטרי.

 

על התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים:

http://www.youtube.com/watch?v=viF6fYWRoyA

כך יוצרים תלות נצחית בין הילד שלכם למוסדות הפסיכיאטרים

לאחרונה הגיעה לידי הזמנה (בתחתית המובאה) שנשלחה להורים מאמצים להשתתפות בערב שענינו חשיבות ה"טיפול" בנושא התקשרות הילד המאומץ להוריו המאמצים.

 

בערב "רב חשיבות" זה ישתתפו הפסיכיאטרית ה"דגולה" מירי קרן מנהלת המרפאה לגיל הרך במרכז לבריאות הנפש בגהה וגרי דיאמנט "מומחה" לרפואת ילדים והתפתחות הילד בבית החולים שניידר.

 

ההזמנה נשלחה מטעם פסיפס, מעין מיזם תמוה ולא ברור בנושא ליווי הורים מאמצים ובתחתית ההזמנה מצוין כי פסיפס "מספקים שירות חדשני וכוללני למשפחות, משלב האימוץ ולאורך כל החיים…"

"שירות חדשני" – נשמע כמו טכנולוגיה מהפכנית שתשנה את פני העולם.

"לאורך כל החיים" – נשמע כמו חתונה קתולית מעיקה וחונקת בשילוב מחלה כרונית סופנית ובלתי ניתנת לריפוי.

 

אז מי את מירי קרן?

 

שאלתם את עצמכם פעם מדוע פסיכיאטרית צריכה להיות מעורבת בחייהם של ילדים רכים בשנים? ילדים ביולוגים בכלל ומאומצים בפרט? מדוע ילד מאומץ מקוטלג אוטומטית כילד שצריך ליווי פסיכיאטרי צמוד?

התשובה פשוטה: כסף.

בילדותכם, כמה ילדים באמת עברו טיפול פסיכיאטרי? נכון שמעט? האם יצאנו דור מחורבן? לא.

תעשית הפסיכיאטריה לילדים משגשגת היום יותר מאי פעם אך פתרונות – אין.

מירי קרן היא פסיכיאטרית שמתייגת ילדים, תפקידה לאתר ילדים "חריגים" כביכול ולתת להם "טיפול". מירי קרן לא משפרת את תפקודם של הילדים היא רק "מטפלת" בהם. וטיפולי סרק כאלו כידוע עולים כסף…

 

בכתבה בעיתון הארץ משנת 2007 מצויין כי מירי קרן עובדת בשיתוף פעולה מלא עם פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי. סלוצקי שולחת אליה פעוטות "בעייתיים", כן פעוטות בגיל שנה ושנתיים מגיעים אליה על מנת לקבל "טיפול" פסיכיאטרי בשל בעיות התנהגות לכאורה.

לכל מי שאינו בענינים, העובדת הסוציאלית חנה סלוצקי אחראית להוצאתם של כ-4,000 ילדים מידי שנה מהבית למוסדות משרד הרווחה.

 

ומי אתה גרי דיאמנט?

 

המכונים להתפתחות הילד בקופות החולים עתירים בילדים מאומצים שמסתובבים במסדרונות הלבנים שלהם ועוברים טיפולים שונים ומשונים כגון טיפולים דיאדיים עקרים. לכל הטיפולים הללו אין כל ביסוס מדעי אך תעשית האבחונים והטיפולים ממשיכה לשגשג ואת ההורים ממשיכים להונות ולטרטר במשך שנים בין טיפול לטיפול ובתירוץ הנפוץ כי "יש לטפל בילד כבר מינקות אחרת התופעה תחמיר…"

 

במאמר משנת 2003 מציינים דיאמנט ועמיתיו בסוף המאמר כי "רוב האימוצים מסתיימים בהצלחה מלאה: הורים מאושרים לילדים בריאים בגופם ובנפשם" אך בתחקיר משנת 2006 של אריאלה אילון ב-7 ימים בידיעות אחרונות (קישורים בתחתית המובאה) בו מצוטטים דבריו של דיאמנט מצטיירת תמונה הפוכה לגמרי מהמצוין במאמר משנת 2003, תמונה עגומה של הורים עצובים לילדים עצובים.

 

מבולבלים מגרי דיאמנט? גם אנחנו.

האם גרי דיאמנט הצליח להביא מחקר מבוסס מובהקות סטטיסטית על אפקטיביות הטיפולים שלו ושל חבריו? אנו בספק אם קיים מחקר כזה. האם יש צורך בטיפולים עבור הילדים הללו? לא בטוח, אבל מה שבטוח ש"טיפולים" אצלו יש למכביר, אך פתרונות אין.

 

אריאלה אילון – תחקיר עמ' 1

אריאלה אילון – תחקיר עמ' 2

אריאלה אילון – תחקיר עמ' 3

 

האתוס המזויף של אנשי ה"טיפול"

 

השבוע שוב ארעה טרגדיה כאשר פורסם בכותרות העיתונים על המקרה הנורא של אמא שהטביעה את בנה בן ה-4 בים. בתקשורת מצוין כי האם "היתה שרויה בדכאון ולא יכלה לשאת בנטל גידול הילד…" אבל חדי העין מביניכם היו מבחינים כי מצוין אף שהילד האומלל אובחן כ"בעל הפרעות נפשיות וטופל בבית החולים גהה".

 

אז הנה לכם, ילד שובב בן 4, ילד נורמאלי לחלוטין שבקושי התחיל צעדיו בחיים כבר מקוטלג ע"י פסיכיאטרים כילד מופרע.

 

האם יתכן שמירי קרן מגהה טיפלה בילד וקטלגה אותו כחולה נפש?

האם יתכן שמירי קרן או קולגה שלה אמרה לאם כי בנה יצטרך "טיפול" כל ימי חייו?

האם יתכן כי האם נכנסה לדיכאון בעקבות האבחנות הקשות של מירי קרן וחברותיה?

האם יתכן שהאם הבינה כי ילד שמקוטלג כמופרע הוא ילד שיהיה חסום בפני שרות בצבא, בפני גידול ילדים, בפני מקומות עבודה רבים ויסבול כתוצאה מזה?

האם יתכן כי האם החליטה לשים קץ לחיי הילד משום שהמערכת הפסיכיאטרית נתנה לה להבין כי אין עתיד לילד והוא "יטופל" כל ימי חייו ולכן היא החליטה (שלא בצדק כמובן) לשים קץ לייסוריו?

האם יתכן כי המערכת הפסיכיאטרית היתה שותפה סמויה לפשע הנורא הזה והאמא היתה רק השליח?

האם יתכן כי ילד רך בשנים, מחונן ונורמאלי לחלוטין איבד את חייו בצורה טראגית וכואבת משום שסומן על לא עוול בכפו ע"י המערכת המפלצתית הזו כילד "פגום"? 

 

סתם נקודה למחשבה.