הרהורים על משפחה וילדים

השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.

זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו  ביהמ"ש: "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת".

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

נועם שרביט   | גלובס  16/11/2008

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.

השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל "ההידרדרות" לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ"ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי "בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ". השופט עמית ציין כי את המילים "יתחשב בדעתם" יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.

נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא "ההורה הפסיכולוגי" או "ההורה למעשה" של הקטין. "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים", נימק עמית.

הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, "עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך".

(בר"ע 3221/08).

להלן שיטות חקירה פסולות בהם משתמשים חוקרי ילדים בארץ ולא זו בלבד שתוצאת החקירה שלהם עלולה להיות מעוותת, להאשים חפים מפשע או לחילופין לפספס את האשמים, היא אף גורמת נזק נפשי לילד הנחקר. יש לדרוש את חומר החקירה הגולמי ככל שניתן על מנת לוודא שחקירת הילד לא בוצעה ברישול ובחוסר רגישות.

אין לחקור את הילד מספר פעמים

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל”אימון” למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג “התקלח עימה” 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

“מצילי הילדים” שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע”י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: “אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…”

כלומר ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

אין להסביר לילד את המושגים טוב ורע

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של “מגע טוב”, “מגע רע” או “מגע סודי”, דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון “האם אורי נגע בך כאן?” ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון “מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…”. משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

אין להשתמש בפריטים להדגמה

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל”לימוד” הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

אין לדובב את הילד ע”י מחוות חבריות

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו “אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…”. יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו “אוי, איזה ילד מסכן…”. תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.

בעקבות לחצם של הורים רבים שילדיהם נלקחו מהם ע"י רשויות הרווחה ללא הצדקה הוחלט לפתוח את בתי המשפט לעניני משפחה ונוער בבריטניה לפיקוח ציבורי החל מהחודש הזה, חודש נובמבר.

בקרוב אצלנו.

כמו במדינת ישראל, גם בבריטניה מתקיימים הדיונים בבתי משפט אלו בחשאיות רבה ללא אפשרות לבקורת ציבורית. החודש הזה, חודש נובמבר, אמור שר המשפטים הבריטי, ג'ק סטרואו להכריז על המהפך במסגרתו תתקיים שקיפות על המתרחש בבתי המשפט, והתקשורת תוכל לסקר את הדיונים המשפטיים.

מרבית השופטים בבריטניה תומכים בצעד זה, ואולם העובדים הסוציאלים העותרים לבית המשפט בכדי להוציא ילדים מהבית, כצפוי, מתנגדים.

קונספירצית הדממה

בתחילת השנה החל קמפיין של התקשורת הבריטית נגד משרד הרווחה ושחיתות פקידי הסעד. הקמפיין כונה בשם "קונספירציית הדממה" ומשמעו ביצוע שחיתויות של עובדים סוציאלים בבתי משפט אלו במעטה של חשאיות וסודיות תוך הטלת חסיון מוחלט על הדיונים המשפטיים מפני התקשורת באמתלה של "טובת הילד" על מנת שהמדיה לא תוכל לחשוף את הפשעים והמחדלים המתחוללים בין כתלי בתי הדין הללו.

השופט הבכיר ביותר לעניני משפחה תומך ברפורמה

אופן יישום הרפורמה עדיין מתגבש בימים אלו.

נשיא בתי המשפט לעניני משפחה בבריטניה שהינו השופט הבכיר ביותר בתחום זה, השופט סר מארק פוטר תומך ומגבה את הרפורמה. מר פוטר בדומה למרבית השופטים ושרי הממשלה, תומך בפתיחת בתי המשפט לתקשורת רק בתחום של הוצאת ילדים לאומנה ופנימיות.

בתחום האימוץ הוא מתנגד לפתיחות משום הרגישות הרבה של הנושא. כמו כן, בתחום סכסוך גירושין בין בני זוג בנוגע לכסף או משמורת על ילדים, שיקול הדעת אם להוציא את המקרה לתקשורת יהיה נתון להחלטתו של השופט הדן בתיק.

להמשך הכתבה, כאן:

More open justice for families in the courts | Times Online, October 2008

כך גורסת דר' לין ורנל, סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית. ורנל טוענת שבתי המשפט לעניני משפחה חייבים להסיר מעליהם את מעטה החשאיות ולהיות פתוחים לבקורת ציבורית בדומה לבתי המשפט לענינים פליליים או כל בית משפט אחר. רק כך ניתן יהיה לוודא שלא מתבצעת רשלנות של שופטים בתהליכי קבלת החלטות להוצאת ילדים מהבית ע"י עובדי רווחה.

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. הוא אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

יחד עם זאת יש נציין כי קיימת בעיה חוקית לקבל את חומר החקירה במידה ועדיין לא הוגש כתב אישום, מאחר והחקירה עדיין לא הסתיימה בשלב זה, וכן קיימת מניעה לקבל את חומר החקירה (אפילו הוריו של הקטין לא יקבלו אותו) במידה והתיק נסגר מסיבות שונות , בנימוק שמדובר בקטין.

חוקרים מטעם אל”י למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

חוקרי אל"י, תפיסתם המקצועית עדיין תקועה אי-שם בשנות ה-80 , בהן ההיסטריה של פגיעות מיניות בילדים הייתה בשיאה, ותפיסתם כי "יש תמיד להאמין לילד" אינה תואמת , לדוגמה, מצבי קונפליקט בגירושין, שם כ-50% מהתלונות על התעללות מינית הן תלונות שווא (על פי מחקרים אחדים שנערכו בארה"ב).

תפיסה זו עשויה להוביל אותם לטפל בילד בריא לחלוטין כמי שעבר התעללות מינית, לשתול זכרונות שווא במוחו, ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. למרות זאת ממשיך הממסד להסתיר את מחדלי החקירות על מנת למנוע מן ההורים לתבוע את חוקרי ילדים בגין רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילד.

יתירה מזאת, גם באותם מקרים בהם חוקרי אל"י עולים על תלונת שווא, הם לעיתים מגמדים את חשיבות העניין, רואים בכך חלק מהקונפליקט המשפחתי, ומתעלמים מהנזק האדיר שנגרם לילד.
 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

“דלית, האם מישהו נגע בך”?

“האם אבא נגע בך”?

“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?

“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?

“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?

שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”

החוקר אף הדביק  “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר בחייהם.

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

אתר מקור

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

אז מה קורה בשכבות החלשות?

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון תעלומת חטיפת ילדי תימן טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?

ציפי לידר | NFC

השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.

בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.

מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.

ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.

התעלומה

הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.

ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.

הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.

בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.

באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.

המת החי

למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 – באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.

עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.

למי הפתרונים?

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?

שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.

ידם של עובדים סוציאלים קלה על ההדק בהוצאת ילדים מהבית, כך טוענים מאות הורים ופעילים חברתיים אשר התכנסו אמש בתל אביב באירוע תקשורת אשר עסק בנושא היד הקלה של פקידי סעד בהוצאת ילדים מהבית.

תרגום מכתבתה של רות אגלש | ג'רוזלם פוסט

באירוע הועלו הצעות לשינויים בחוק הקיים, חוק אשר מאפשר לפקיד סעד להתנהל באופן בלתי מרוסן ולקבל החלטות שרירותיות על גורלם של אלפי ילדים במדינת ישראל.

"חוק הנוער פועל לטובתם של העובדים הסוציאלים", כך אומרת איילה שטגמן פעילה חברתית בפתחו של הערב. "החוק מגבה את העובדים הסוציאלים ולא קיים כיום שום מנגנון המאפשר להורים לערער על ההחלטות הסופיות של פקידי הסעד. פקידי הסעד הם שקובעים מיהו ילד בסיכון, הם שקובעים אילו ילדים יוצאו מהבית והם שקובעים האם ניתן לערער על החלטותיהם שלהם עצמם".

לדברי שטגמן, שהינה אשת חינוך במקצועה, מדינת ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית באופן יחסי לגודל האוכלוסיה. מן הנתונים הרשמיים עולה כי כ-6,500 ילדים מוצאים מדי שנה מהבית לאומנה ופנימיות.

"כאשר קיימים מקרים במשפחות בהם קיים סיכון ממשי וחמור לשלומם של הילדים, העובדים הסוציאלים לעולם אינם שם כדי לפתור את הבעיה" אומרת שטגמן בהתייחסה לסדרת רציחות הילדים שאירעו לאחרונה בידי הוריהם. "ומנגד, הם משקיעים משאבים באיתור משפחות חלשות המהוות מטרה נוחה עבורם כדי שיוכלו להפעיל עליהן יד קשה".

שטגמן אף העבירה בקורת על רשויות הרווחה אשר מוציאות ילדים מביתם בקלות יתר בשל גירושי הורים. כ-50% מן הילדים מגיעים ממשפחות עניות ומשפחות בעלות קשיים אחרים.

"הבעיות המתעוררות במשפחות ניתנות לפתרון באמצעים חלופיים. במקרי גירושין יש להפעיל אמצעי גישור שונים לפתרון הסכסוך ולמשפחות עניות יש לתת תמיכה כלכלית". אומרת שטגמן.

בתגובה לדבריה של שטגמן, אמרה חנה סלוצקי, פקידת סעד ראשית לחוק הנוער כי "כאשר איננו מוציאים ילד בסיכון בזמן מעבירים עלינו בקורת, ומצד שני, כאשר אנו מוציאים ילדים מן הבית מאשימים אותנו כי אנו פועלים ביד קשה".

"צר לי שערב כגון זה מתקיים. קל להם להעביר עלינו בקורת אך במקביל הם אינם מסוגלים להציע לנו פתרונות חלופיים לטיפול בילדים בסיכון". אומרת חנה סלוצקי.

"האם אנו אמורים להתעלם מילדים שעוברים התעללות בידיהם הוריהם הנרקומנים או האלכוהוליסטים, או כתוצאה מתהליך קשה של גירושין?" שואלת סלוצקי.

סלוצקי טוענת כי תהליך הוצאת ילד מהבית הינו תהליך מורכב ומשתמשים בו רק כמוצא אחרון…

"עלינו להוכיח לשופט בבית המשפט כי עשינו כל שביכולתנו על מנת לעזור לילד במסגרת החיים במשפחה וכי הוצאתו מהבית נקבעה כאופציה האחרונה לפתרון…" אומרת סלוצקי.

דבריה של סלוצקי לא שכנעו רבים. את יעל שביתה בת ה-8 נלקחה בכפיה לאומנה לפני שנה וחצי זה בוודאי לא שכנע. יעל טוענת כי הוצאת בתה מהבית היתה לא הוגנת והתבססה על החלטה בה נקבע כי יש לפעול נגד הורים אשר מתנגדים לאופן התנהלותם של עובדי הרווחה.

"אויימתי מספר פעמים ע"י עובדים סוציאלים כי אם לא אשתף עימם פעולה הם יקחו ממני את בתי" אומרת יעל, גננת במקצועה אשר ביקשה להישאר בעילום שם.

יעל התגרשה מבעלה כתוצאה מהתעללות מינית שבוצעה על ידו בבתה עוד כשהיתה בת 4. יעל התנגדה לכך שהאב יפגש עם הילדה, אך העובדים הסוציאלים עמדו על כך שהילדה כן תיפגש עימו.

"העובדת הסוציאלית אמרה לבתי כי עליה להיפגש עם אביה וכי עליה לסלוח ולשכוח". אומרת יעל.

כאשר יעל ובתה סירבו להיפגש עם האב "פקידת הסעד הגיעה לבית הספר וחטפה את הילדה ללא ידיעתי" אומרת יעל.

בתה של יעל שוהה כיום במשפחה אומנת. "זו משפחה עם מעט חום ואהבה. בתי אינה מסתגלת שם ועוברת הזנחה. זהו מצב איום ונורא. הבאתי ילדה לעולם ולא נותנים לי לראות אותה" אומרת יעל.

יעל נמצאת כיום במאבקים משפטיים ארוכים ומייגעים להשבת בתה הביתה.

איילה שטגמן פועלת כיום עם חבר הכנסת גדעון סער בנושא. יזמה עימו הצעת חוק בנוגע לתיקון חוק שרותי הסעד הקובעת מנגנון מקצועי ומשמעותי יותר לערעור על החלטות פקידי סעד על הוצאת ילדים מהבית.

"אני מכנה את התהליך הזה של הוצאת ילדים מהבית בשם מערך הדממה" אומרת שטגמן. "החוק הוא לצידם של העובדים הסוציאלים. על התקשורת נאסר לדווח על מחדלים של עובדי רווחה בנושא הוצאת ילדים מהבית בשל החסיון החל על מידע בנוגע לילדים בסיכון, וכך יוצא כי הציבור אינו מודע כלל לנושא הכל כך כאוב הזה".

Social Services are SS  – כותרת מתוך אתר בריטי

הורים, מחר זה יכול לקרות גם לכם. עובדת סוציאלית תגיע אליכם הביתה ותוציא את ילדיכם לאומנה ופנימיות.

בשל אותם מקרים בודדים קשים של הורים מתעללים המהווים אחוזים בודדים מכלל המקרים ואשר אותם לא השכילו פקידי הסעד לאתר, נטפלים פקידי הסעד ממשרד הרווחה לכלל המשפחות החלשות, חפות מפשע אשר מהוות את מרבית המקרים ומוציאים את ילדיהן מהבית.

כך הם יוצרים עומס עבודה מלאכותי, מנפחים את מספר הילדים בסיכון ומקבלים תקציבי ענק מכספו של משלם המיסים אשר במקום שיופנה לרווחתן של אותן משפחות במצוקה, הוא מופנה לכספים המשולמים לאחזקת הפנימיות ומשפחות האומנה. כ-800 פנימיות קיימות היום בישראל – תעשיה אדירה של כסף.

מובא כאן מדריך כללים לאוכלוסיות חלשות, למתגרשים ולשאר המשפחות הנורמטיביות המתאר כיצד לשרוד ולנצח את עובדי משרד הרווחה. שננו ושימרו מדריך זה במקום נגיש. 

• לעולם אל תיצרו קשר עם עובדים סוציאלים ממחלקת הרווחה בנוגע לעזרה או עצה כלשהיא בנושא של ילדים או כל נושא אחר בו מעורבת משפחה עם ילדים מתחת לגיל 18, בכלל זה עזרה כלכלית כלשהיא. עובדי רווחה ינצלו את המצב הכלכלי הקשה שלכם על מנת לכתוב לבית המשפט כי המצב הכלכלי הקשה אינו מאפשר לכם לגדל את ילדיכם 

• אם ישנן בעיות עם בן או בת הזוג, לעולם אל תפנו לשירותי הרווחה בבקשת עזרה. אחד המהלכים הראשונים שעובד הרווחה יעשה הוא להוציא את ילדיכם מן הבית על מנת להרחיק אותם מן ה"סיכון". 

• אם עובדים סוציאלים הוציאו לכם את הילדים מן הבית לעולם אל תחשפו בפניהם את תכניותיכם להיאבק בהם. זכרו, גם אם ילדיכם באומנה או בפנימיות הם עדיין יכולים להתקשר אליכם בטלפון או לשלוח לכם מייל באינטרנט ולספר לכם אודות העובד עליהם במוסדות הללו. 

• חובה להקליט כל שיחה שלכם עימם. מכשיר הקלטה צריך תמיד להיות בהישג יד. מרבית ההקלטות מהוות ראיה רבת עוצמה לשקרים שנאמרו על ידם במהלך השיחה. 

• לעולם אל תאמינו למה שהם אומרים לכם. עימדו על כך שכל הבטחה שלהם תועלה על הכתב. היו מנומסים כלפיהם, אך תמיד זכרו עובדי רווחה הינם האויבים שלכם. 

• פקידי סעד ינסו בכוונה לגרור אתכם לכדי ויכוח קולני עימם וזאת על מנת שמאוחר יותר הם יכתבו בתסקירים שלהם לבית המשפט כי הינכם אנשים "תוקפנים ואלימים" ואף לא יהססו להגיש נגדכם תלונות במשטרה כטכניקה נוספת להוצאת ילדיכם מהבית. שימו את האגו שלכם בצד, תמיד ענו להם בשקט אך באסרטיביות גם אם הם צועקים עליכם. זכרו שוב להקליט כל שיחה עימם. 

• עובדים סוציאלים אינם משטרה למרות שהם מתיימרים להיות כאלה במסגרת גוף מפוקפק שהם יצרו בשם "משטרת הרווחה". אי לכך, לעולם אל תפעלו על פי "עצותיהם המועילות". "עצה מועילה"  ידועה שלהם היא במקרה של גירושין, כאשר הם אומרים לכם שהברירה היחידה עבורכם לקבל משמורת על הילד היא להיפרד מבן הזוג. הם ינסו לשסע אתכם אחד בשני בשיטת "הפרד ומשול", ולוודא שהגעתם למצב בו אתם פרודים אחד מהשני, ממודרים ומבולבלים. 

• לעיתים הם ינסו לארגן עבורכם הסדרי ראיה עם הילדים בשעות לא מקובלות כמו באמצע יום עבודה. כתוצאה מכך תאבדו את מקום עבודתכם ואף את רכושכם, ואז בבית המשפט הם יאמרו כי אינכם מסוגלים לגדל את הילדים משום שאתם מובטלים וללא רכוש. התנגדו להסדרי ראיה דרקוניים כאלה והקליטו את שיחת ההתנגדות על מנת להוכיח כי פקידת הסעד שמה במתכוון מכשולים להסדרי הראיה. 

• לעולם אל תחתמו על שום מסמך המובא על ידם, גם אם הם אומרים כי "אתם חייבים". אינכם חייבים לחתום על שום מסמך שלהם !! פקידי סעד עובדים על בסיס מניפולציות ושקרים ומתוך ידיעה כי הצד השני אינו מכיר את החוק ולמעשה אין להם שום סמכות להחתים אתכם על שום מסמך. רק צו בית משפט מחייב אתכם. אם הם מאיימים עליכם כי יפנו לבית משפט אל תתרגשו מן האיום. הילחמו בהם באמצעות בית המשפט בלבד. אנו מודעים לאחת הבעיות הקשות בהן לרוב המשפחות העניות אין כסף לשכור עורך דין טוב וגם הם לדאבוננו מודעים לכך. היו בטוחים כי ברגע שאתם חותמים, הם ישברו את המילה שלהם משום שמה שהם אמרו בעל פה אינו מעוגן וחתום בשום מסמך, בעוד שאתם כן חתמתם. 

• אם לאויבים שלכם נגמרה התחמושת, אל תציידו אותם בתחמושת נוספת, קרי מידע נוסף עליכם. תמיד ענו להם בתשובות לאקוניות כמו "כן, "לא", "אני לא יודע". אם תספקו להם תשובות מפורטות הם תמיד יתנו לתשובות שלכם פרשנויות מעוותות ופרשנויות אלו ישמשו אותם מאוחר יותר בבית המשפט נגדיכם. שיתוף הפעולה שלכם עימם באמצעות מידע נוסף שתספקו להם עליכם ועל ילדיכם עלול לעלות לכם באיבוד משמורת על ילדיכם לצמיתות. 

• זיכרו!! המטרה של פקיד הסעד אינה טובת ורווחת הילד כי אם עוד ניצחון נוסף שלו בבית המשפט להוצאת ילדים מהבית. התעלמו מכל איום או סחיטה שהם מפעילים עליכם בנוסח "תעשו מה שאנו דורשים מכם ולא תסתבכו". התנגדו להם באופן מנומס כדי שלא יאשימו אתכם אחר כך באנטגוניזם ותוקפנות. 

• לעולם אל תסכימו שילדיכם יגיע למשפחת אומנה או לכל סידור חוץ ביתי אחר גם אם זה סידור זמני עד שתתאוששו ותקומו על הרגלים. זכרו, מה שזמני הוא קבוע. הסכמה שלכם למשפחת אומנה היא למעשה הודאה מצידכם כי אינכם מסוגלים לטפל בילד והודאה זו תלווה אתכם לכל אורך חיי הילד ותשמש את פקידי הסעד נגדכם. פקידי הסעד ישכנעו את בית המשפט כי הילד צריך להמשיך לשהות בסידור חוץ ביתי עד שתשתקמו וכרגע הם אינם רואים שהשתקמתם. בדרך כלל הם יהיו עקבים בהצהרה הזו נגדכם עד להגעתו של הילד לגיל 18. 

• התרחקו מעורכי הדין המייעצים לכם להסכים לסידור חוץ ביתי זמני בתואנה כי "אחרת תאבדו את ילדיכם לתמיד". עורכי דין כאלו הם עורכי דין המחפשים לעצמם עבודה קלה. ישנם עורכי דין, ובעיקר עורכי דין מן הסיוע המשפטי הניתן לכם חינם שיאמרו לכם שאין צורך שתעידו בבית המשפט, הם ידברו בשמכם ולפתע אתם מוצאים עצמכם מאבדים את ילדיכם בצו בית המשפט. שימו לב !! מרבית עורכי הדין מן הסיוע המשפטי בבתי המשפט לעניני משפחה ידועים כמפסידנים מקצועיים. התרחקו מהם !! רבים מהם מעמידי פנים כאילו הם בעד הלקוח בעוד שבפועל הם שליחים של הממסד. כל עורך  דין שמונע ממך מלהעיד, פטר אותו. עדיף שתייצגו את עצמכם מאשר שתיוצגו ע"י עורך דין גרוע. 

• הורים זכרו, פקידי הסעד הם האויבים שלכם. לעולם אל תספרו מיוזמתכם להם או לבית המשפט על מקרים או מעידות שקרו לכם. אימרו את האמת אך אל תנדבו מידע מיותר אלא ענו בבית המשפט רק בתשובות של "כן" ו"לא". צייתו לצו בית המשפט. אל תשלחו את הילד לחו"ל בניגוד לצו בית משפט אבל נשים, אם אתן בהריון שום צו בית משפט אינו יכול לעצור בעדכן לנסוע לחו"ל וללדת שם את הילד. שבדיה או אירלנד הם מקומות טובים עבורכן. 

• סרבו לכל "טיפול" שעובדי הרווחה דורשים מכם, בכלל זה טיפולי פסיכיאטריה, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה, יעוץ וכו'). ובפרט סרבו לטיפולים הללו לאחר שילדיכם נלקחו מכם, משום שטיפולים כאלו, מכל סוג שהוא אינם אפקטיביים כאשר אתם כהורים נמצאים במצוקה רגשית קשה עקב חטיפת ילדיכם ע"י שירותי הרווחה ומצוקה זו אינה ניתנת לפתרון כל עוד ילדיכם רחוקים מכם. חוות הדעת ב"טיפולים" הללו אף משמשות את פקידי הסעד כנגדכם. הן משמשות כ"ראיה" נוספת נגדכם בבית המשפט. 

• כאמור, העידו בבית משפט לענייני משפחה בתשובות קצרות בלבד. תשובות כמו "כן", ו-"לא" הן התשובות הטובות ביותר במרבית המקרים. לעולם אל תתלוננו ולעולם אל תסבירו שום דבר. כל הסבר מיותר שלכם יתקל בחומת התנגדות ועלול לשמש כנגדכם. דברו תמיד בטונים רגועים ואל תאיימו במעמד זה בתביעות נזיקין אזרחיות כנגד הגורמים המעורבים. תביעות נזיקין הגישו מאוחר יותר, בתום דיוני בית המשפט לענייני משפחה. 

• נקטו בגישה של החזרת ילדים הביתה לא בגלל שהפקיעו מכם את זכויותיכם כהורים אלא משום שמשרד הרווחה הפקיע את זכויות הילדים בניגוד לאמנת זכויות הילד ולילדיכם נגרם נזק עקב השהייה במסגרת חוץ ביתית ולכן עליו לחזור הביתה, שם מקומו ושם טובתו האולטימטיבית. הגישה שלכם צריכה להיות ממוקדת בסבלו של הילד כתוצאה מהניתוק ולא בסבל שלכם. 

• הסכימו לשתף פעולה עם "מומחים מקצועיים" רק אם יצהירו בכתב כי המטרה שלהם היא להשיב את הילדים הביתה ואין להם נגיעה ישירה או עקיפה למשרד הרווחה. הרי ברור שזה לא הוגן לחייב אתכם לעבור "טיפול" אצל "מומחה" אשר מונה מטעם בית המשפט ועובד במקביל עם משרד הרווחה, כאשר מטרתו של משרד הרווחה היא הרחקת הילד מביתו ולא החזרתו הביתה. אינכם יכולים לעבור טיפול אצל מומחה שעובד במקביל עם גוף שפועל נגדכם. יש כאן ניגוד אינטרסים. 

• מרבית הילדים בבתי האומנה ובפנימיות עוברים שטיפת מח נגד הוריהם. שם נאמר להם יום יום כי "הוריהם אינם מסוגלים לטפל בהם…", או גרוע מכך כי "הוריהם אינם אוהבים אותם…" ו-"הוריהם נטשו אותם…". מטרת שטיפת המח היא לשכנע את הילד להשתלב במשפחה כי במשפחה החדשה הוא יקבל "בית חם ואוהב". אמירות כגון אלו נאמרות לילד הן מצד עובדים סוציאלים, הן מצד משפחות האומנה והן מצד צוותי הפנימיות. הורים, תמיד תאמרו לילדיכם כי הם נחטפו מכם ע"י חדלי אישים עבור בצע כסף, שלעולם לא תוותרו עליהם ותיאבקו תמיד להשבתם הביתה. תלחשו להם באוזן או אפילו תאמרו להם בשקט על כך למרות נוכחותם של מפקחים סוציאלים בסביבה. גם ילדים בני 3 לעולם יזכרו את מה שאמרתם להם. זהו מסר קשה להם אך הכרחי ביותר על מנת להבטיח כי ידעו תמיד שאמא ואבא נלחמים עבורם וכך ההערכה העצמית שלהם תישאר גבוהה. 

• אם עובד סוציאלי מבקש להסתכל ברשומות הרפואיות שלכם, מן הסתם כדי למצוא נגדכם "ראיות", אזי כדי למנוע אי הבנות מיותרות, תמיד תמסרו לכל רופא או פסיכיאטר המטפל בכם מסמך המדגיש כי בשם חוק חסיון מטפל/מטופל אסור להם להעביר לאף גורם כל מידע בנוגע אליכם, בכלל זה פקיד סעד ומשטרה אלא בצו בית משפט בלבד.