עדות ממתקן העינויים בנס ציונה

ילדים רכים ובריאים בנפשם ובגופם מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

 

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית. פקידי סעד אלו מנצלים את הפרצות בחוק הנוער על מנת לשלוט בהורים ובילדים.

 

הפסיכיאטרית שולמית בלנק אמרה לפני מספר שנים כי: "פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים". אם הם לא מרפאים, קרי לא מסוגלים לתת פתרונות אז לשם מה צריכים אותם בעצם?

 

 

 

להלן עדות מסדרת עדויות על מתקן העינויים בנס ציונה אשר הובאו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 

עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 

אם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

 

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאשפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

 

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

 

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

 

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

 

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

 

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

 

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז בכפיה במחלקה פסיכיאטרית

ילדים רבים, בריאים ונורמלים בנפשם מגיעים לאשפוזים כפויים במתקנים פסיכיאטרים במסגרת סמכות של פקידי סעד לחוק הנוער. אלו הם אותם עובדים סוציאליים שיושבים בלשכות הרווחה ומחליטים ש"טובת הילד" (להקיא כבר מהמושג המזוייף הזה) היא לכלוא את הילדים הללו במקומות המזוויעים האלה. אף אחד מהם לא יוצא משם נורמלי. למה לא שואלים לדעתו של הילד? מדוע רומסים את זכויות הילד? עד מתי תמשך ההפקרות הזו?

 

 

 

קוראים לי דניאל ואני בן עשר .

 

לפעמים אני באמת רוצה למות, אפילו שחברים שלי מבקשים ממני שאשחק איתם אני שקוע בעולם משלי עם מפלצות אבל גם עם מלאכים.

 

כשאמא שלי באה לבקר אותי בבית החולים היא בוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לדבר מרוב שכואב לה. לא טוב לי בבית חולים. לא טוב לי. אני לא מבין מה כל הרופאים שלי אומרים לי. אבל לא טוב לי להיות במחלקה הזאת. יש שם ריח חריף של כדורים וזריקות. ואמא שלי לא מבינה למה מחזיקים אותי בחדר סגור, וקושרים אותי. היא שאלה את הרופא הרוסי מה יש לי. והרופא לא ממש הקשיב לה ולא ענה לה. נותנים לי המון המון כדורים. וגם זריקות וזה בכלל בכלל לא נעים לי. ואני כל הזמן עייף ורוצה לישון. אני לא מאמין בכלל במבוגרים, ובכל הרופאים שרק אומרים כן כן או לא לא.

 

אמא שלי לא מצליחה להוציא אותי מהמחלקה. כי הרופאים אומרים לה שאני ילד מאוד מאוד חולה. ולאמא שלי אין הרבה כוח. והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. אני פוחד מאוד שאם אני אלשין למשטרה מה אני רואה במחלקה, מה עושים לילדים, לכמה מהם אז יהרגו אותי. אני לא יודע. אני לא רוצה בכלל לדבר. אמא שלי אומרת לי כל הזמן תגיד לי מה עושים לך תגיד לי. אני רק אומר לה מתי אני כבר אחזור הביתה. מתי?

 

הרופא הרוסי כל הזמן שואל אותי, אתה שומע כל מיני קולות? מה אתה רואה בדמיון? מה אומרים לך לעשות הקולות? הוא בכלל לא נותן לי לדבר, הוא בכלל לא מקשיב לי, ולא שואל אותי מה אני מרגיש בכלל? בגלל זה אני לא אוהב אותו. ובגלל שאני לא מדבר בחדר שלו, אז הוא לא אוהב אותי בכלל הרופא. ולא אכפת לו ממני. והוא לא שומע את הקול של אמא שלי.

 

אני חי פה לבד במחלקה. אמא ביקשה שאכתוב מכתב לראש הממשלה. אבל אני פוחד מראש הממשלה. אמא שלי אמרה שאני לא אפחד. היא התחננה בפני שאכתוב לו מכתב ואספר מה אני מרגיש במחלקה. אז כתבתי את המכתב הזה. ואמא שלי אמרה שהיא תשלח אותו לכל האנשים החכמים והעשירים שיושבים בתוך הכנסת ויש להם הרבה כוח והם יסגרו את המחלקה. וימצאו לנו בית אחר ששם לא קושרים בכלל ילדים. וכל היום רק ישאלו אותנו מה אנחנו מרגישים ויתנו לי לצייר את מה שאני מרגיש. ולא יסגרו לי את החלומות והמחשבות החופשיות שלי בכדורים ובזריקות. ככה אמא שלי אומרת.

 

אמא שלי אומרת לי בכל ביקור שהיא תלחם למעני. אבל היא כל הזמן בוכה. ואני חושב שנגמר לה כבר הכוח בידיים. לפעמים יש אנשים טובים במחלקה. לפעמים. אבל הם הולכים מהר. והלב שלי דופק כל הזמן שהם הולכים. הם אומרים לי שאני לא צריך להיות כאן שאני ילד חכם ומקסים. שזה לא המקום שלי. הם נותנים לי כוח. חבל שהם הולכים מהר ואני נשאר עם הרופא שלי שבכלל לא מסתכל לתוך העיניים שלי.

 

לפעמים יש שמש יפה בתוך החדר שלי. ולפעמים הירח שלי עצוב. ולפעמים העננים מאוד אפורים. והקירות במחלקה כאילו מדברים אלי ואומרים לי דניאל תהיה חזק. דניאל אמא אוהבת אותך. דניאל מחר שוב תזרח לך ובשבילך השמש. ואתה תחזור לשחק עם כל החברים שלך בחוץ.

 

אמא ביקשה ממני שאגיד לראש הממשלה במכתב שהוא ידאג שלא ישכחו אותי ואת כל החברים שלי בבית החולים. ואני שאלתי אתמול בלילה את אלוהים שלי אם זה בסדר לבקש מראש הממשלה שהוא עסוק מאוד בקשה כזאת. אלוהים אמר לי דניאל תנסה. אף פעם אל תתייאש. המילים שאתה כותב יגיעו ויגעו בכל נשמה. אני מקשיב רק לאלוהים שלי הוא אף פעם לא מאכזב. בני אדם אומרים הרבה מילים והמון משפטים ואחר כך הם הולכים, או רצים או נעלמים.

 

ורק אמא שלי ואלוהים שלי נשארים בתוך הגוף והלב שלי. אני עכשיו מסיים את המכתב אני הולך לחפש בחצר את השמש.

 

דניאל מחלקה ב

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

 

מאמר של מיכאיל זרצקי

 

המאמר הזה נכתב בעקבות  מקרה שארע בשנת 1999 בבית משפט לענייני משפחה בירושלים.

 

וכך היה הדבר: איש קשיש, עולה חדש מרוסיה, בן 85, שהיה במשך 50 שנה חבר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, פנה לעובדת סוציאלית להתלונן שבנו שותה אלכוהול. האב ביקש רק להשפיע במקצת על היורש שישתה פחות. לדאבונו, לעובדת הסוציאלית לא היתה מסוגלות חשיבתית. היא חיפשה קיצורי דרך, הקטינה ראש כהרגלה, ומסרה את התיק לבית המשפט.

 

השופט, אדון נכבד בכיפה שחורה, גם הוא רצה להקטין ראש, וגלגל את הכדור אל ה"מומחים". לפסיכיאטר, גם הוא עולה חדש מרוסיה, היה ברור, שהבחור סובל רק מאלכוהוליזם בשלבים התחלתיים. אבל מאחר והפסיכיאטרים הישראליים כמעט ואינם מכירים את תופעת האלכוהוליזם עד לפני העליה הגדולה, הם העדיפו לקבוע את האבחנה האהובה עליהם, שמה בישראל ייקרא "סכיזופרניה פרנואידית".

 

אגב, האבחנה הזאת כל-כך פופולארית בישראל, שזה הפך ממש לאופנה, אם אתה לא מאובחן כסכיזופרן-פרנואיד אז אתה לא בענינים.

העובדת סוציאלית, נציגת כבוד של הביורוקרטיה והממסד הישראלי אשר פיתח אנטגוניזם אובססיבי כלפי העליה הרוסית תפסה טרמפ על חוות הדעת של הפסיכיאטר המלומד והמליצה להרחיק את הבחור מהבית.

 

בדיון המשפטי טענו הקשישים כי אינם מעוניינים בהרחקה של הבן מהבית, שהרי הם זקוקים לעזרתו עקב מצבם הבריאותי הקשה. אבל השופט הנכבד לא הציע למסכנים כלום חוץ מללכת לבית אבות. לטענתו, לפי חוק משנת 1991 "טיפול בחולי נפש", אזרחים חסרי נכסים ומקום מגורים שולחים לחיות בבתי חולים פסיכיאטריים.

 

פסק-דין סדיסטי לכל הדעות, שבעקבותו נזרקו ההורים במוסד זקנים והבן בבית חולים לחולי נפש.

 

כמו שנאמר בקהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".

 

(קטעים ממאמר "אחורה להתקדמות!" – שנת 1999 – עם תרגום מרוסית של סרן ג'ילה בלוך ותיקוני עברית שלי, רונית)

למאמר המקור