האם ההורים היהודים פחות טובים מן ההורים הערבים?

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

 

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

 

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

 

אז מה קורה בשכבות החלשות?

 

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

 

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

 

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

 

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

 

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

 

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

 

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

 

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

 

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

 

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.

איפה הילד? עוד מקרה של משפחה טוניסאית ממנה נחטף ילד

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון תעלומת חטיפת ילדי תימן טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?

 

ציפי לידר | NFC

 

teiman_kids.jpg

 

השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.

 

בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.

 

מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.

 

ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.

 

התעלומה

 

הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.

 

ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.

 

הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.

 

בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.

 

באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.

 

המת החי

 

למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 – באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.

 

עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.

 

למי הפתרונים?

 

זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?

 

שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.