מחדלים בחקירות ילדים – איך בונים עדות שווא של ילד

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. הוא אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

 

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

 

יחד עם זאת יש נציין כי קיימת בעיה חוקית לקבל את חומר החקירה במידה ועדיין לא הוגש כתב אישום, מאחר והחקירה עדיין לא הסתיימה בשלב זה, וכן קיימת מניעה לקבל את חומר החקירה (אפילו הוריו של הקטין לא יקבלו אותו) במידה והתיק נסגר מסיבות שונות , בנימוק שמדובר בקטין.

  

חוקרים מטעם אל”י למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

 

חוקרי אל"י, תפיסתם המקצועית עדיין תקועה אי-שם בשנות ה-80 , בהן ההיסטריה של פגיעות מיניות בילדים הייתה בשיאה, ותפיסתם כי "יש תמיד להאמין לילד" אינה תואמת , לדוגמה, מצבי קונפליקט בגירושין, שם כ-50% מהתלונות על התעללות מינית הן תלונות שווא (על פי מחקרים אחדים שנערכו בארה"ב).

 

תפיסה זו עשויה להוביל אותם לטפל בילד בריא לחלוטין כמי שעבר התעללות מינית, לשתול זכרונות שווא במוחו, ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. למרות זאת ממשיך הממסד להסתיר את מחדלי החקירות על מנת למנוע מן ההורים לתבוע את חוקרי ילדים בגין רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילד.

 

יתירה מזאת, גם באותם מקרים בהם חוקרי אל"י עולים על תלונת שווא, הם לעיתים מגמדים את חשיבות העניין, רואים בכך חלק מהקונפליקט המשפחתי, ומתעלמים מהנזק האדיר שנגרם לילד.
 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

 

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

 

“דלית, האם מישהו נגע בך”?

“האם אבא נגע בך”?

“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?

“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?

“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?

 

שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

 

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

 

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

 

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”

 

החוקר אף הדביק  “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

 

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.

 

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר בחייהם.

 

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

 

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

 

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

 

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

 

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

 

אתר מקור

על מעצרים מנהליים של ילדים במרכזי חרום של משרד הרווחה

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

 

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

 

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

 

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

 

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

 

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

 

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.