הצעה לתיקון בחוק הנוער – זכותה של משפחה להביא איש מקצוע מטעמה בכלל זה עובד סוציאלי מטעמה אל דיונים משפטיים בעניני קטינים

הכנסת השבע-עשרה

 

 

הצעת חוק של חבר הכנסת

נסים זאב

                                                                פ/3987/17              

 

הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון – ליווי על ידי איש מקצוע מטעם המשפחה), התשס"ח-2008

 

תיקון סעיף 14

1.

בחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960[1], בסעיף 3, האמור בו יסומן (א) ואחריו יבוא:

 

 

(ב)       בדיון בעניינו של קטין, רשאי האחראי על הקטין שילווה אותו בדיון איש מקצוע על פי בחירתו, וזכאי להציע לבית המשפט לנקוט בדרך חלופית לדרך שביקש פקיד הסעד מבית המשפט; בסעיף זה, "איש מקצוע" – עובד סוציאלי, פסיכולוג או קרימינולוג קליני;

דברי הסבר

בדיונים המתנהלים בבתי המשפט לנוער, בית המשפט לענייני משפחה או בבתי הדין הדתיים, אודות קטינים בנושאים הנוגעים לעניינו של קטין נזקק,  קיים הצורך כי למשפחה תהיה הזכות להיות מלווה על ידי עובד סוציאלי מטעמה מהסיבות הבאות:

 

א.      היות ובתהליכים אלה בדרך כלל מופיעים אנשי מקצוע (עובד סוציאלי ופקיד סעד), וישנם טענות על מצב הילדים וכן על תפקוד ההורים, חשוב שאיש מקצוע יעמוד לצד ההורים בהצגת פני הדברים וכנאמן מטעמם להליך.

 

ב.      זכות המשפחה להליך הוגן:  שירותי הרווחה בדרך כלל  מופיעים עם אנשי מקצוע, ואילו עורך הדין המייצג את המשפחה אינו מהווה איזון מקצועי בפני השופט, ועל כן חשוב לצורך האיזון לתת אפשרות למשפחה להביא איש מקצוע מטעמם לדיון המשפטי, כדי לייעץ ולעזור לעורך הדין שמייצגם בתחום המקצועי.

 

ג.        זכות המשפחה להעמיד לצידה איש מקצוע בדיונים:  חשוב שלפני בית המשפט תוצג קשת דעות מקצועיות וכן שעורך הדין של המשפחה או המשפחה יוכלו להתייעץ עם איש מקצוע תוך כדי הדיון.  לבית המשפט אין את הכלים המקצועיים והידע. העובד הסוציאלי נתפס כמומחה בבית המשפט, בכך הוא יכול להשפיע על גורלו של הילד או המשפחה.

 

בנוסף, מוצע כי למשפחה תהיה הזכות להציע תכנית טיפול אלטרנטיבית לבית המשפט וזאת בהתאם להמלצות ועדת "גילת".

 

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ה בתמוז התשס"ח – 28.7.08

 



[1] ס"ח התש"ן, עמ' 52.

נער בן ה-14 פתח הדלת למעקלים – והוכה

א', תושב המרכז, שרוי בחובות כבדים מאז התמוטט העסק שלו. הוא ידע שאנשי ההוצאה לפועל בעקבותיו, אך לא ניחש מה יקרה כאשר יגיעו. "הבן שלי פתח את הדלת ושלוש הגורילות נכנסו. אחד מהם סטר לבני שנמלט מהבית". ההוצאה לפועל: אין די פרטים לבדוק את התלונה.

 

יעל לוי | YNET

 

ביקור מעקלים או ביקור ביריונים? א' שרוי בחובות כבדים, אך לרגע לא תיאר לעצמו שכאשר יגיעו אנשי ההוצאה לפועל לביתו – יסתיים המפגש בבנו בן ה-14 שהוכה, בעיכוב הבן לחקירה ובאנדרלמוסיה גדולה בבית.

 

א' סיפר כי שקע בחובות לפני כשנה, והנפילה לא איחרה לבוא. "העסק קרס ביום בהיר אחד. הכל התפוצץ ב'בום'. לקחתי הלוואות ולא הצלחתי לכסות אותן. לא הצלחתי למנוע פעולות משפטיות נגדנו ואז ההוצאה לפועל נכנסה לתמונה. לצערי אני חייב הרבה כסף גם בשוק האפור לעבריינים גדולים, אבל הם בניגוד למערכת המשפט – מעולם לא שלחו אליי אנשים כדי לאיים ולהכות".

 


נזקי "סופת המעקלים" בבית משפחת לוי (צילום: דודו אזולאי) 

 

"הם נכנסו כמו עבריינים – גנבים, כאילו אין חוק בישראל", סיפר א' ל-ynet: "בסביבות השעה 11:30 הם הגיעו אליי הביתה. הבן, שלא הרגיש טוב באותו יום, נשאר בבית ואני הייתי מחוץ לעיר. הוא פתח את הדלת ושלוש הגורילות האלה נכנסו פנימה".

 

א' מספר כי מהבית עוקלו מוצרי חשמל שונים, אך כשביקשו המעקלים לקחת את המיקרוסקופ שקיבל הבן במתנה מסבו ועליו חריטה בהקדשה אישית – סירב הבן למסור להם את הפריט הסנטימנטלי. האב הוסיף כי אחד המעקלים סטר לבנו, שנמלט מהבית.

 

"אני בן זונה אם אני לא משפד אותך"

 

לדבריו, המעקלים רדפו אחרי הבן אל מול עיניהם המשתאות של השכנים, תוך שאחד המעקלים צועק לעברו: "אני בן זונה אם אני לא משפד אותך היום". בתלונה שהגיש במשטרה טען האב כי השלושה היכו את בנו, איימו עליו – ולא השאירו תיעוד כתוב לחפצים שעוקלו.

 

"למרות שהחוק מחייב שיהיה איתם שוטר ברגע שיש קטין בבית – הם המשיכו בשלהם בלי בעיה. ביקשתי בטלפון מהמעקלים שיחכו עד שאבוא, אבל אחד מהם ענה לי שהוא 'רוקן את כל הבית, חוץ מהמקרר'". בתגובה, הזעיק א' את המשטרה ומיהר לביתו.

 

"הגעתי במקביל לניידת. ראיתי שהבן מבוהל מאוד ובהמלצת השוטרת שהגיעה למקום הגשתי תלונה", סיפר האב. אך בתחנת המשטרה המתינה ללוי הפתעה נוספת: בנו עוכב לחקירה לאחר שהמעקלים טענו כי הוא היה זה שרדף אחריהם והשחית את מכוניתם. זמן קצר לאחר מכן שוחרר הנער. 

 

"כל אדם בר דעת מבין שזה לא הגיוני שנער ירדוף אחרי שלוש גורילות כאלה ויפגע במכונית שלהן. אני לא מבין איך דבר כזה קורה במדינת ישראל.  פרסומת  

 

לא יכול להיות שמערכת החוק תפעל כך. אי אפשר לשלוח עבריינים לבתי אזרחים. אני באמת שקוע בחובות, אבל ברור שלא תכננתי את זה. הם עדיין צריכים לעשות את העבודה לפי הספר ולא יכולים להיכנס לבית שבו נמצא קטין ללא שוטר ולהכות אותו. פשוט שלחו לי גנבים הביתה. הילד בהלם עכשיו ומאוד קשה לו להתמודד עם כל מה שקרה".

 

ממשטרת מחוז תל-אביב נמסר כי תלונתו של א' בעניין התקבלה ונחקרת. דוברת ההוצאה לפועל, רבקה אהרוני, מסרה כי מבדיקה ראשונית עולה כי לאיש 13 תיקים וחובות במאות אלפי שקלים. "אם הגיעו מעקלים מטעם ההוצאה לפועל, הם היו משאירים אחריהם מספר תביעה. הוא מוזמן להגיש מספר זה ונשמח לבדוק אם נעשה משהו לא ראוי. כרגע אין די פרטים כדי לבדוק תלונתו".

הכשל החמור של השופטת פרוקצ'יה

בשורה התחתונה, בית המשפט העליון קובע כי גם מי שבאמת חושף שחיתות, ומפרסם החשיפה, על הוכחותיה, בכלי התקשורת – הוא עבריין פלילי.

 

עו"ד יוסי דר | NFC

 

לכל אורך פסק הדין הארוך והמנומק של השופטת אילה פרוקצ'יה בעניין אונגרפלד, בולט הקושי של השופטת להתמודד עם אמת אחת: מה דינו של מי שחושף שחיתות אמיתית של עובד ציבור. כלומר, מה דינו של מי שחושף לעין השמש הוכחות לכך שעובד ציבור מסוים הוא אדם מושחת שסרח ומעל בתפקידו.

 

השופטת פרוקצ'יה משלמת בפסק הדין מס שפתיים ארוך וכבד לחופש הביטוי והביקורת: כך למשל היא מדברת על כך ש"הזכות לחופש ביטוי משרתת את תכלית גילוי האמת בחיים החברתיים".

 

והיא מוסיפה ומדברת על כך ש"הביטוי החופשי מהווה אמצעי בקרה ופיקוח טבעי ויעיל על רמתם המוסרית והמקצועית של נושאי משרות ציבוריות".

 

והיא גם קובעת ש"החשיפה לביקורת והחשש מפניה יוצרים מנגנונים טבעיים ובריאים של זהירות עובדי ציבור מפני סטייה מן השורה, והקפדה על כללי מינהל תקין".

 

והשופטת פרוקצ'יה אפילו קובעת שלחופש הביטוי והביקורת כלפי עובדי ציבור "עשוי להיות ערך ממרק ומחטא", והיא ללא ספק מתכוונת בדברים אלה לדבריו של השופט ברנדייס על אור השמש כמכשיר החיטוי היעיל ביותר.

 

אלא שכאמור, כל הדברים הנשגבים הללו הם לא יותר ממס שפתיים עקר, שהשופטת משלמת לתדמית הליברלית והנאורה, כביכול, שהיא מבקשת לייחס לעצמה ולעמיתיה.

 

כי בשורה התחתונה השופטת פרוקצ'יה מאלצת את חושף השחיתות לזחול, ביחד עם השחיתות שחשף, בתוך המחילות האפלות שיועדו לכך על-ידי השלטון, ולהביא בשקט בשקט את דבר השחיתות אל הרשות המוסמכת כדי שזו תטפל בדבר.

 

במילים אחרות, עם כל הכבוד לאור השמש המחטא, אתה האזרח תכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו במרפסת האחורית החשוכה המיועדת לכך, ואם תעז לחשוף את הכביסה המלוכלכת הזו לעין השמש, כלומר בתקשורת, אתה עובר בכך עבירה פלילית – ללא קשר לאמיתות דבריך.

 

כי השופטת פרוקצ'יה קובעת שהשאלה אם האזרח משקר, או שהוא דובר אמת ומביא הוכחות לשחיתות של עובד הציבור, שאלה זו אינה רלוונטית לעניין העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. וכעולה מדברי השופטת, אחת היא לעניין העבירה הפלילית "בין אם יש בביקורת המוטחת ממשות לגופה, ובין אם לאו".

 

ומה שיותר מביך: השופטת פרוקצ'יה קובעת כי הדרך היחידה לטפל בשחיתות שנחשפה היא אך ורק בהגשת תלונה אל הגורמים המוסמכים, וכדברי השופטת (ציטוט): "שאלת האמת או השקר (של השחיתות הנטענת) אמורה להתברר לא בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה המוגשת כדין לרשויות מוסמכות, כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה".

 

במילים אחרות, השופטת פרוקצ'יה קובעת, שכאשר האזרח חושף שחיתות, הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא להגיש תלונה לרשויות המוסמכות, ואם הוא יקדים ויפרסם הפרטים – גם אם הם נכונים – בכלי התקשורת, או אז הוא עובר בכך עבירה פלילית.  

 

אור השמש המחטא 

 

תשעים וארבע שנים תמימות נאלצנו להמתין מאז דבריו האלמותיים של השופט ברנדייס על אור השמש המחטא, ועד שזכינו לפסק הדין הזה של בית המשפט העליון שלנו, שלמרות פסקי הדין הנאורים שלו – רואה באור השמש אוייב מסוכן מאין כמותו.

 

אומרת השופטת פרוקצ'יה: "האשמת שוטר בשיתוף פעולה עם עבריינים, בדומה להאשמת שופט בשחיתות או בלקיחת שוחד, הם מעשי העלבה כלפי עובדי ציבור הפוגעים בגרעין הקשה של תפקידם, והמערערים את מקור סמכותם המוסרית כלפי הציבור".

 

ואנחנו שואלים: נניח שבכל זאת יש שופט פלוני שלוקח שוחד וקיימות הוכחות חותכות לכך. ובכן, מה בדיוק מערער כאן את מקור סמכותו המוסרית של השופט? חשיפת מעשה השוחד, או העובדה החותכת שהשופט לוקח שוחד? הייתכן, ששופט הלוקח שוחד הוא בעל סמכות מוסרית לשפוט, ורק חשיפת המעשה היא זו שנוטלת ממנו את הסמכות המוסרית? כנראה שבבית המשפט העליון שלנו – הנאמן לעמדתו שהאמת אינה רלוונטית – הכל יתכן.

 

וממשיכה השופטת פרוקצ'יה וקובעת: "באמירה כלפי שוטר שהוא משתף פעולה עם עבריינים יש כדי לפגוע בליבה העמוקה ביותר של כבודו במילוי תפקידו. יש בכך כדי לערער על טוהר מידותיו של השוטר, לפגוע במידת הגינותו במילוי תפקידו, ולהציגו כמי שמנצל את מעמדו הציבורי ואת סמכויותיו כדי לעשות יד אחת עם גורמים עברייניים, שכלפיהם פועלת המשטרה ושוטריה ללא לאות".

 

עינינו הרואות: השופטת פרוקצ'יה יוצאת מנקודת הנחה, כמעט אקסיומטית, שהשוטר הוא אדם טהור מידות והגון, ושהמשטרה פועלת כלפי גורמים עברייניים ללא לאות. כל זה טוב ויפה, אבל זה לא עונה לשאלה מה דינו של שוטר ששובר את האקסיומה הזו, ובמקום להיות הגון וטהור מידות, יש לגביו הוכחות שהוא משתף פעולה עם גורמים עברייניים? האם, אליבא דשופטת פרוקצ'יה, גם שוטר כזה זכאי להגנה על ה"ליבה העמוקה ביותר של כבודו"?

 

ועוד קובעת השופטת פרוקצ'יה: "האשמת עובד ציבור בשחיתות מידות, ובשיתוף פעולה עם גורמים פליליים שכנגדם הוא אמור לפעול במסגרת תפקידו, אינה מצויה בגדר רף הסיבולת שעובד ציבור נדרש להפעיל בגדרי תפקידו".

 

ואנחנו שוב מנדנדים: מה על מצב שבו יש בידי האזרח הוכחות לכך שלא רק שעובד הציבור אינו פועל נגד גורמים פליליים, אלא שהוא אף משתף עימם פעולה?

 

ובכן, למה בית המשפט העליון – הנאמן לעמדתו שהאמת אינה רלוונטית – מתעקש להגן על רף הסיבולת של עובד ציבור – גם במקרה שיש לגביו הוכחות חותכות, שהוא משתף פעולה עם גורמים עברייניים?

 

השופטת פרוקצ'יה עורכת בפסק דינה משפט משווה – דבר מבורך כשלעצמו – ומביאה, בין היתר, אסמכתאות מפסקי דין של בית הדין של האיחוד האירופאי לזכויות האדם הנוגעים לסוגייה של העלבת עובד ציבור. השופטת מביאה את פרשנותו של בית הדין לסעיף 10(2) של האמנה האירופית לזכויות אדם.

 

כך למשל, באחד מפסקי הדין, שהשופטת מביאה כאסמכתא, קובע בית הדין האירופאי כי: "תובעים ציבוריים הינם חלק ממערכת שלטון החוק, וככאלה עליהם ליהנות מאמון הציבור. משכך, יש להגן עליהם מפני האשמות בלתי מבוססות".

 

ובפסק דין נוסף שהשופטת פרוקצ'יה מביאה כאסמכתא קובע בית הדין האירופאי כי: "בתי המשפט זקוקים לאמון הציבור, ועל כן מוצדק להגן עליהם מפני מתקפות בלתי מבוססות".

 

עינינו הרואות שחור על גבי לבן: בית הדין האירופאי קובע שיש להגן על עובדי הציבור מפני האשמות "בלתי מבוססות".

 

במילים אחרות, בשום מקום בית הדין האירופאי לא אמר – ואף לא רמז – שיש להגן גם על עובדי הציבור שיש לגביהם האשמות שהן כן מבוססות, והדברים ברורים ומדברים בעד עצמם.

 

ובהקשר לאסמכתאות האירופיות חשוב להדגיש, שהשופטת פרוקצ'יה קובעת כי: "יש דמיון בגישת משפט האיחוד האירופאי לגישת המשפט בישראל בסוגיה שלפנינו".

 

הנה כי כן, למרות הכל בית המשפט העליון – כעולה מפסק הדין בעניין אונגרפלד – אינו מבחין בין מי שמעליל שקר על עובד ציבור, לבין מי שברשותו הוכחות חותכות לכך שעובד ציבור הוא מושחת שסרח ומעל בתפקידו.

 

כי בשורה התחתונה, בית המשפט העליון קובע כי גם מי שבאמת חושף שחיתות, ומפרסם החשיפה, על הוכחותיה, בכלי התקשורת – הוא עבריין פלילי.

 

טוב הייתה עושה עובדת הציבור אילה פרוקצ'יה אילו נחלצה לרגע מתוך עולמם הצר של עובדי הציבור, ומפנימה באמת את הרעיון הגלום באור השמש המחטא של השופט ברנדייס.

 

אילו עשתה כן, הייתה השופטת מבחינה על נקלה – בהקשר לפרסום מעשי שחיתות – בין עובדי ציבור צחים כבדולח וישרי לב הממלאים את תפקידם ביושר ובנאמנות, לבין עובדי ציבור הראויים להוקעה ציבורית ומיידית – בהיותם מושחתים שיש לגביהם הוכחות שסרחו ומעלו בתפקידם.

זעקתו של יוסף אונגרפלד

יוסף אונגרפלד הורשע בערכאות הנמוכות לאחר שהעליב עובד ציבור בעזרת כרזה שכתב נגדו, והציגה במשך שבוע שלם בחצר תחנת המשטרה כאשר הוא שובת רעב  בבית המשפט העליון נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש מבלי שבית המשפט השכיל להתמודד עם העובדה שדברי העלבון של אונגרפלד נפלטו מריאותיו בזעקת כאב.

 

עו"ד יוסי דר | NFC

 

איש לא ציפה שבית המשפט העליון יזכה את יוסף אונגרפלד שהעליב עובד ציבור.

 

אבל היה צפוי שבית המשפט לפחות ינסה להתמודד – ביושר – עם העובדה שדברי העלבון של אונגרפלד נפלטו מריאותיו בזעקת כאב.

 

יוסף אונגרפלד היה משוכנע שחוקר משטרתי טיפל בעניינו תוך משוא פנים לטובת אנשים שניצלו את בנו המוגבל וגנבו ממנו כספים.

 

כדי כך היה אונגרפלד משוכנע בצדקתו ובעוול שהחוקר המשטרתי גרם לו, עד שהכין כרזה ובה כתב שהשוטר הנ"ל משתף פעולה עם עבריינים וכי המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים בקירבה.

 

שבוע שלם ישב אונגרפלד בחצר תחנת המשטרה ולידו הכרזה – למען יראו אותה כל הבאים בשערי התחנה.

 

אין ספק: אונגרפלד העליב קשות את השוטר עובד הציבור.

 

אבל זו לא הייתה סתם העלבה לשמה: שהרי הייתה זו גם הפגנת מחאה בת שבעה ימים תמימים.

 

ולא סתם הפגנת מחאה הייתה כאן: הייתה זו הפגנה במשמעותה העמוקה והנאצלת ביותר. כי יוסף אונגרפלד לא הסתפק בסתם ישיבה בטלנית בחצר תחנת המשטרה: הוא ישב במשך שבעה ימים רצופים, ליד הכרזה, ושבת רעב.

 

השופטת אילה פרוקצ'יה, שכתבה את פסק הדין, ניתחה באריכות ובאופן מרשים ביותר את העבירה הקרויה העלבת עובד ציבור. פסק דין בנוי לתלפיות ממש.

 

נכון, בפתח פסק הדין מתייחסת השופטת לעובדה שאונגרפלד שבת רעב. אבל היא עושה כן כאיזכור עובדתי בלבד, ובהמשך הדברים הארוכים העובדה הזו נשכחת לחלוטין, והשופטת אינה מייחסת לכך משמעות כלשהי.

 

ובפרק הסיום של פסק דינה מלקה השופטת את אונגרפלד כהנה וכהנה על שכך עלב בשוטר עובד הציבור. היא חוזרת ומתארת פעם ועוד פעם כיצד עמד אונגרפלד בפתח תחנת המשטרה במשך שבעה ימים תמימים, ולידו הכרזה המעליבה עד כדי ביזוי והשפלה וגרימת "נזק למערכת המשטרה כולה".

 

אבל מדוע, לצד הדברים הללו, אין השופטת מאזכרת או מייחסת משמעות כלשהי לעובדה שאונגרפלד עשה את שעשה כמחאה תוך שביתת רעב?

 

האם השופטת פרוקצ'יה באמת סבורה שעבירה היא עבירה היא עבירה, ויש להתעלם לחלוטין מהעובדה שהנאשם ביצע אותה כמחאה ובמצב של שביתת רעב?

 

הרי גם השופטת פרוקצ'יה לא תכחיש שקיים הבדל בין מעליב המפיץ כרזה מעליבה כנגד עובד ציבור ונותר ספון ושבע בביתו, לבין מעליב שעומד ליד כרזה כזו ושובת רעב.

 

ובכלל, כיצד יש להגדיר את הסיטואציה של אונגרפלד בפתח תחנת המשטרה? האם הייתה זו סיטואציה של העלבת עובד ציבור, או שמא הייתה זו גם – אולי בעיקר – שביתת רעב? הרי האותיות שעל הכרזה נכתבו בדם ליבו של אונגרפלד.

 

ושוב, גם אם היה מקום להרשיע את אונגרפלד בגין העלבת החוקר המשטרתי – היה מקום, לצד דברי התוכחה הקשים, לייחס משמעות כלשהי לעובדה שהאיש עשה את המעשה הלא יכופר הזה כשהוא מענה את נפשו ברעב.

 

כי גם השופטת פרוקצ'יה יודעת שפסק דין אינו אך ורק מעשה מרכבה של נוסחאות משפטיות יבשות.

 

לפסק הדין

פעוטה תפוצה ע"י אמה ובי"ס שהתרשלו במשמרתם

המקרה אירע במהלך יריד חנוכה בבית ספר ולאחר שאמה של הפעוטה התרשלה בהשגחה עליה. בית המשפט חייב את הנתבעות בתשלום פיצוי ואת האם בשיפוי

 

איריס פרחי | NFC

 

י.פ. (קטינה) ילידת 22/2/02 עברה תאונה מצמררת, בחודש דצמבר 2003, בהיותה כבת שנתיים. הקטינה הגיעה ליריד חנוכה בבית הספר "אורה ושמחה" עם אמה, אחיה התאום ושתי אחיותיה הבוגרות והחמישה ישבו לאכול. כשהאם הגישה לאחים אוכל, קמה הקטינה ממקומה והסתובבה בכיתה שעוצבה כמסעדה לרגל היריד. האם הורתה לבת הגדולה להשגיח על הקטינה אלא שבטרם הספיקה לעשות כן, נתקלה הקטינה, תוך שניות, בפלטה עליה הונח סיר עם מרק רותח ונפלה לתוכו. מומחה מטעמה קבע שנגרמו לה כוויות ב-7% משטח גופה. בכתב תביעה שהגישה הקטינה לבית משפט השלום בירושלים נגד בית הספר "אורה ושמחה" (נתבע 1) וחברת הביטוח איילון בע"מ (נתבעת 2) טענה שהנתבעים התרשלו כשהשאירו סיר מרק רותח, ללא השגחה, במקום נגיש לקהל וגרמו לה לנזקים ממוניים ולא ממוניים במחדלם.

 

בכתב ההגנה טענו הנתבעות שאמה של הקטינה אשמה בתאונה כשלא השגיחה על בתה ולא הרחיקה אותה ממקור סכנה. הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה והגישו הודעת צד ג' נגד אמה של הקטינה. האם השיבה להגנתה שלא ניתן היה למנוע את התאונה שכן מרגע שהקטינה קמה מהשולחן ועד לרגע שנפלה לסיר המרק הרותח, חלפו שניות בודדות.

 

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, קבע השופט רם וינוגרד, שנתבעת 1 התרשלה והוא חייב את הנתבעות לשלם לקטינה 44,000 שקל בגין נזק לא ממוני הכולל עוגמת נפש בתוספת 2,000 שקל בגין הוצאות. אמה של התובעת, צד ג', חויבה לשפות את הנתבעות בסכום השווה לסך 10% מהחיוב שהוטל עליהן. סכום הפיצוי יופקד בחשבון על שם הקטינה ויימסר לה בהגיעה לגיל 18. "בעצם נפילתה של הקטינה לתוך סיר המרק יש כדי להקים את יסודות הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו, שהרי אין ספק שהיה על בית הספר לדאוג לכך שמרק רותח לא יימצא בהישג ידם של המבקרים במקום".

 

השופט וינוגרד, קיבל את עדות האחות, שהאירוע נמשך שניות ספורות והקטינה ניגשה לכיוון הסיר ונפלה לתוכו לאחר שהתנגשה בו. השופט קבע שעדות זו אמינה ומהימנה ונתמכה בעובדות חיצוניות.

 

השופט הוסיף שיש לקבוע אשם חלקי על האם: "מאחר וזו הבחינה בסיר עם כניסתה לחדר, וידעה שהיא מטופלת בארבעה ילדים, מהם שניים שגילם כשנתיים, היה עליה להימנע מלשבת בשולחן המרוחק מטרים ספורים ממקור סכנה גלוי. למצער, היה עליה לנקוט בזהירות רבה לאחר קבלת ההחלטה לשבת בחדר, ולמנוע כל קימה מהשולחן בפרט של ילד שטרם מלאו לו שנתיים שסקרנותו עולה לאין שיעור על זהירותו. האם הבהירה כי שעה שהיא מטופלת בארבעה ילדים עליה לחלק את תשומת לבה בין כולם. ממילא ברי שאין באפשרותה להשגיח על ילדיה מהסכנה הגלויה לעין הנשקפת מסיר ובו נוזל רותח, והיא משליכה יהבה על הצוות במקום כי ימנע את הסכנה. נראה כי העדר השגחה קשור בטבורו גם לעצם ההיוותרות במקום… את עיקר המשקל יש לתת לעובדה שעל אף הימצאות במקום בו קיימת סכנה, לא נקטה האם צעדים מספיקים להבטיח כי הילדים, הרכים בשנים, לא יקומו ממקומם וישוטטו בסמוך לסיר בו הבחינה".

 

יחד עם זאת קבע השופט שרשלנותו של בית הספר חמורה יותר: "אשמתו המוסרית של בית הספר, שיצר את המפגע ולא טרח לסלקו אף כי הזמין למקום הורים וטף, עולה לאין שיעור על זו של האם שהחליטה להישאר במקום ולא השכילה לאחוז בתובעת מיד עם קומה מהשולחן. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה שיש לייחס לאם אחריות כ'מעוולת במשותף' בשיעור של 10%".

מכת מוות לדמוקרטיה – האם עדנה ארבל שומרת על עצמה?

ביהמ"ש העליון אסר על ביקורת שתטיל דופי בטוהר המידות של השירות הציבורי, גם בלי לנקוב בשמות של עובדים ספציפיים. דמוקרטיה במיטבה…

 

עו"ד יוסף פנדריך | NFC

 

לאחרונה נתן ביהמ"ש העליון פס"ד שמחסל את חופש הביטוי בישראל. סעיף 288 לחוק העונשין אוסר על העלבת עובד ציבור כשהוא ממלא את תפקידו או בקשר למילוי תפקידו. ביהמ"ש העליון פירש את החוק באופן שאין להטיל דופי בטוהר המידות של עובד הציבור.

 

מטרת החוק, לדעת ביהמ"ש, היא להגן על שמו הטוב של השירות הציבורי, ולכן אסור להטיל דופי ביושרם של עובדי ציבור. אין זה משנה אם הדברים שנאמרים הם אמת או לא.

 

אסור באיסור חמור לפרסם מידע על עובד ציבור שפעל מתוך ניגוד עניינים, קיבל טובות הנאה, או קידם מקורבים. כל פרסום שפוגע בתדמיתו המהוגנת מהווה עבירה פלילית.

 

אנשים כמו היועץ המשפטי לממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, מנכ"לים של משרדי ממשלה, חסינים מביקורת שמטילה דופי ביושרם. כל מי שינהג אחרת צפוי לעמוד למשפט פלילי.

 

ביהמ"ש העליון לא רק נתן פרשנות רחבה לחוק, אלא הצדיק אותו והמליץ לכנסת להרחיב את הקפו ולאסור ביקורת שתטיל דופי בטוהר המידות של השירות הציבורי, גם בלי לנקוב בשמות של עובדים ספציפיים. דמוקרטיה במיטבה.

 

פסק הדין פוגע לא רק בדמוקרטיה אלא באמון הציבור בבתי המשפט. אדם סביר עלול להאמין שביהמ"ש פירש את החוק בצורה קיצונית כדי להשתיק את הבקורת על שופטיו.

 

השופטת ארבל שהיא אחד מחברי הרכב שנתן את פסק הדין, הייתה מועמדת לביהמ"ש העליון בהיותה פרקליטת מדינה. למועמדות שלה התלווה ויכוח ציבורי סוער. נשמעו נגדה טענות שדרשה מישרה לבעלה מהשרה לימור לבנת כשלשרה היה תיק פלילי פתוח.

 

למותר לציין את חשיבותו של ויכוח ציבורי סביב מועמדותו אדם למשרת שופט ביהמ"ש העליון. הציבור זכאי לדעת מי מתמנה למשרה הזאת, מהן השקפותיו ובראש וראשונה עד כמה הוא אדם ישר והגון. אולם בעקבות פסק הדין, ויכוח כזה הופך את משתתפיו לעבריינים.

 

כדי להסיר ספק- ביהמ"ש קובע שהסעיף מגן גם על שופטים.

 

מן הראוי שהכנסת תבטל לאלתר את הסעיף הזה.

____________________________________________

 

רע"פ 2660/05, יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל, אתר בתי המשפט. לפסק הדין:

http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/05026600-r05.doc

בזיון בית המשפט חל גם על המדינה

כך קבע השבוע בית המשפט המחוזי בירושלים. פסק דין זה מהווה בסיס טוב למי שמתכוון לתבוע את משרד הרווחה והעובדים הסוציאלים על בזיון בית המשפט בגין אי קיום צווי בית משפט.

 

אין מניעה עקרונית להחיל את פקודת בזיון בית המשפט על המדינה. בענייננו, על המשיבים ליתן למבקשת הרשאה לחציבה במחצבה בפטור ממכרז, כפי שנקבע בפסק דין שניתן בעתירה שהגישה המבקשת. אין להתנות את הדבר בתשלום של חוב שלא נדרש כלל קודם לכן.

 

בשא (י-ם) 251/08 אבנים מור בע'מ נ' מינהל מקרקעי ישראל – מנהלי; מוסיה ארד; 07.08.2008

 

המבקשת, חברת המפעילה מחצבה באזור מצפה רמון, מבקשת כי ביהמ'ש ישתמש בסמכותו ע'פ פקודת בזיון בית משפט, ויכפה על מינהל מקרקעי ישראל והמשיבים האחרים לקיים את פסק הדין שניתן במסגרת עת'מ 146/07. באותו פסק דין ביטל ביהמ'ש את ההחלטות הועדה המקצועית וועדת הפטור של המינהל שלא ליתן למבקשת הרשאה נוספת לחציבה בפטור ממכרז במחצבה המופעלת על ידה והורה להם ליתן לה את ההרשאה המבוקשת.

 

בימ'ש לעניינים מנהליים קיבל את הבקשה בקובעו:

 

זמן רב לאחר שפסק הדין הפך חלוט, העלו לפתע המשיבים את הטענה בדבר קיומו של חוב והתנו את מתן ההרשאה בתשלומו. סכום זה לא הוזכר עד מועד זה ע'י המשיבים. משנתקבלה עתירת המבקשת וביהמ'ש הורה בפסק דינו על מתן הרשאה לחציבה בפטור ממכרז, תוך דחיית ניסיונו של המינהל לבסס את סירובו לעשות כן בנימוק כי המבקשת חצבה שלא כדין, אין להתנות את הדבר בתשלום מיידי של חוב בסכום של מאות אלפי שקלים שלא נדרש כלל קודם לכן והוכחש ע'י המבקשת.

 

אכן, העובדה שמחצבה מקבלת פטור ממכרז לא מוחלת לה על החובות ובוודאי לא על חובות מאוחרים. ואולם, העובדה שביהמ'ש קיבל את עתירת המבקשת והורה ליתן לה היתר חציבה בפטור ממכרז, וזאת בנסיבות בהן לא נטען בעבר קיומו של חוב כלשהו כטעם לאי מתן ההרשאה, חייבה את המשיבים לקיים את פסק הדין ולא להתנות את מתן ההרשאה בתשלום מלוא החוב.

 

לטענת המשיבים, פקודת ביזיון בית משפט איננה חלה על המדינה אלא רק על בני אדם. אין לקבל גישה זו, ומהפסיקה עולה כי אין מניעה עקרונית להחיל את פקודת בזיון בית המשפט על המדינה. אין כל מקום לדבוק בגישה המיושנת לפיה  'The king can do no wrong'.

הזכות להתראות עם הנכדים

במסגרת מאמר זה נבחן את עמדת המשפט הישראלי, בשאלה האם יש לסבים ולסבתות זכות להתראות עם נכדיהם

 

עו"ד אלעד סטופל | NFC

 

במציאות החיים הרגילה, ההורים תומכים נפשית, חברתית וחומרית בילדיהם. יחד עם זאת, גם הורי-הורים (להלן: "סבים", כשהכוונה לשני המינים) נחשבים למקור חשוב לתמיכה נפשית, חברתית וחומרית לנכדיהם.

 

מחקרים שונים העוסקים ביחסי הסבים והנכדים מעלים על נס את חשיבות הקשר המשפחתי ביניהם. פעמים רבות הסבים הם חלק מחיי הילד כבר ברגעי חייו הראשונים, ולפיכך מהווים לו מקור התקשרות (attachment) שני לאחר ההורים הביולוגיים[1].

 

זאת ועוד, במציאות החיים היומיומית בה ההורים חוזרים הביתה מאוחר, לאחר שעות עבודה רבות, נוטלים הסבים חלק ניכר – לעיתים אף הרבה מעבר לחלק של ההורים – בגידולו של הילד, חינוכו, ולעיתים אף בדאגה לרווחתו וצרכיו הכלכליים.

 

במסגרת מאמר זה נבחן את עמדת המשפט הישראלי, בשאלה האם יש לסבים ולסבתות זכות להתראות עם נכדיהם[2].

 

התייחסות המחוקק הישראלי לקשר שבין הסבים לנכדים

 

על אף חשיבות הקשר בין הסבים לנכדים, הרי שלמעט חוק אחד, המחוקק הישראלי לא מצא לנכון לעגן קשר זה מבחינה משפטית-חוקתית. סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק") קובע שההורים הם ה"אפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם" ומעניק להם עצמאות בהחלטות הנוגעות לילדיהם הקטינים. לפיכך, לפי החוק בישראל, כל זמן שלא נקבע לילד אפוטרופוס אחר, אין לאדם, זולת ההורים, מעמד כלשהו בכל שאלה הנוגעת לקטינים, אף לא בעניין קיום קשר בין הקטין לבין קרובי המשפחה המורחבת, לרבות הסבים והסבתות, להוציא סוגיות המוכרעות על-ידי בית המשפט.

 

חריג לעקרון זה מצוי בתיקון מס' 4 לחוק (תיקון תשל"ו) – סעיף 28א לחוק – הקובע:

 

"מת אחד ההורים של קטין, רשאי בית המשפט לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין".

 

תיקון זה, שהתקבל בשנת 1975, מעניק זכויות לסבים אם מת בנם או מתה בתם לקיים מגע עם נכדיהם. הרקע לתיקון זה הוא מלחמת יום הכיפורים, כשהורים שכולים רבים שבניהם נפלו במלחמה ביקשו ליצור קשר עם נכדיהם, אך כלותיהם סירבו להתיר להם את הדבר, חלקן אף נישאו מיד לאחר המלחמה, וטענו שברצונן להקים משפחה חדשה ולשכוח את הטרגדיה שעברו. כתוצאה מכך, נחשפו הסבים לסבל כפול: לא זו בלבד שאיבדו את בנם-יקירם במלחמה, אלא שעתה נמנע מהם לראות את נכדיהם, דור ההמשך של בנם שנפל.

 

בדברי ההסבר להצעת-החוק, שבעקבותיה התקבל התיקון לחוק, נאמר:

 

"מעמד הסב והסבתא, שלא נתמנו כאפוטרופוסים, אינו מוסדר בחוק, ולכן אין בית המשפט מוסמך להתערב במקרים שנפטר הבן או הבת המקשרים, ובן-הזוג של הנפטר אינו מעוניין בהמשך המגע בין הסב והסבתא לבין הנכדים. בעיה זו החריפה לאחרונה בקשר לחללי המלחמה אשר הותירו הורים וילדים, ובת-הזוג של החלל אינה מתירה להוריו להיפגש עם ילדיה. מוצע בזה שסמכות בית המשפט להורות בעניין המגע בין הורי הנפטר ובין נכדיהם תהיה מעוגנת בהוראה מפורשת, בדומה לסמכות בית המשפט לעניין מגע עם קטן לפי סעיפים 24 ו-25 לחוק"[3].

 

השופט מ' אֵלון סבור שמטרת התיקון אינה רק לעגן בחוק את זכותם האנושית של הורים שכולים לראות את הנכד שהשאיר אחריו בנם שנפל בקרב או מת בדרך אסון, אלא "כיבודה של זכות זו יש בו, בדרך כלל, משום טובתו של הקטין ומשום צורכו הוא לשמור על קשרים עם משפחת הורי המנוח, כפי שכך היא דעתם של חוקרי נפש וצפונותיה"[4].

 

הזכויות המוענקות לסבים מכוח סעיף 28א לחוק 

 

עתה, לאחר שאנו יודעים מהו הרקע לחקיקת התיקון, ננסה לברר מה הן הזכויות שמבקש המחוקק להעניק להורים השכולים בסעיף זה, שנאמר בו שבית המשפט רשאי "לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין". וכאן נשאלת השאלה: מה כוונת "מגע"? האם קשר טלפוני או שמא זכויות ביקור? גם בסעיף 24 לחוק נזכרת מילת "מגע":

 

"היו הורי הקטין חיים בנפרד… רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע…".

 

יישומה של ההוראה המופיעה בסעיף 24 הוא מעשה יומיום בבתי המשפט לענייני משפחה, והוא כולל בעיקר את הזכות לראות את הקטין, בין במקום מגוריו של אחד ההורים או במקום אחר ואת הזכות לארחו ולקחתו לזמן שנקבע מראש.

 

על אף הניסוח הדומה בסעיף 28א ובסעיף 24 בדבר הזכות לבוא עם הקטין במגע, השופט אֵלון סבור שאין להקיש לגמרי מהוראת סעיף אחד על משנהו כי "אינם דומים יחסי הורים וילדים ליחסי הורים ונכדים, וכאמור גדולה הרגישות – ומתוך כך חובת הזהירות – במקרה מות בן-הזוג ונישואי בן-הזוג האחר מחדש, שלא לבוא לכלל התערבות יתרה בסדרי החיים החדשים"[5]. לפי גישה זו, הוא סבור שייתכן מאוד שלא רצוי שיורה בית המשפט, על אף סמכותו, בניגוד להסכמת ההורים על ביקור של מספר ימים הכרוך בהוצאת הקטין מבית הוריו לבית הורי-הוריו, דבר מקובל יומיום בהוראות בית המשפט בדבר ביקור ילדים אצל הוריהם[6].

 

נמצאנו למדים שהוראת סעיף 28א בדבר "המגע בין הורי המת לבין הקטין" מעגנת לא רק את זכות הסבים לקשר טלפוני עם נכדיהם, אלא גם, ובעיקר, את הזכות לראות את נכדיהם ולבקרם בכפוף לעקרון טובת הילד ולרצון להימנע מפגיעה באלמנה, המנסה להשתקם מן האסון שפקד אותה.

 

המקרים בהם תחול הוראת סעיף 28א לחוק 

 

לפי לשונו הפשוטה של סעיף 28א, יש לסבים זכות לבקר את נכדיהם הקטינים רק אם נפטר בנם או נפטרה בתם. לכאורה, ניתן להסיק שבמקרים אחרים, כגון שנפטרו שני הורי הקטין[7] או שהתגרשו ההורים, וההורה המשמורן אינו רוצה שבנו ייצור קשר עם הורי-ההורה האחר, וכן כששני ההורים נשואים אלא שבגלל מריבה עם הוריהם, הם אינם מעוניינים שבנם ייצור קשר עמהם – אין לסבים זכות לראות את נכדיהם. האמנם כך הוא הדבר? האם יש בסעיף 28א לקונה? או שמא מדובר בהסדר שלילי? לכאורה, יש מקום לומר, לאור דברי ההסבר להצעת-החוק ולאור לשונו המפורשת של סעיף 28א, שאין מדובר בלקונה אלא בהסדר שלילי. לפיכך הסעיף יחול רק אם נפטר אחד מהורי הקטין. על אף זאת, מעיון בפסקי הדין שעסקו בשאלה זו, נוכחנו לדעת שיש מחלוקת בין בתי המשפט ביחס לשאלה אם יש לפרש את הסעיף פרשנות מצמצמת[8] , כך שיחול רק אם נפטר אחד מהורי הקטין או שמא יש לפרשו פרשנות מרחיבה תוך הסתייעות בסעיף 68(א) לחוק (סעיף שמקנה סמכות לביהמ"ש לנהוג, במקרים מסוימים, כאפוטרופוס של קטינים, גם כאשר סמכות זו מתנגשת עם אפוטרופסות ההורים) כך שיחול כמעט כל אימת שהסבים מבקשים לראות את נכדם הקטין[9].

 

החלטת כב' השופטת בן-שחר

 

בתמש (משפחה ב"ש) 4460/08 ח.ז. ואח' נ' ח.ז. ואח'[10]

 

לאחרונה נדרשה לסוגיה נשוא מאמרנו כב' השופטת בן שחר, שופטת ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר-שבע, בתמש 4460/08 ח.ז. ואח' נ' ח.ז. ואח'. באותו מקרה ביקשו התובעים, הסבים, כי ביהמ"ש יורה על קביעת הסדרי ראיה בינם לבין ביתו של בנם, הנתבע, שניתק עמם את הקשר לפני כשהיה בן 17 שנה, ומשום כך אף הוכר בצה"ל כחייל בודד. הנתבע ואשתו, הורי הילדה, התנגדו לקיום קשר כלשהו בין בתם לסבים הביולוגיים שלה. כב' השופטת בן שחר דחתה את התביעה, תוך שהיא מנתחת, בהרחבה, את סעיף 28א לחוק, וקובעת כי לאור הרקע שעמד ביסוד חקיקת סעיף 28א לחוק, יש מקום להחילו רק בנסיבות המיוחדות שנקבעו בסעיף, כלומר:

 

"כאשר מת אחד ההורים או נעדר ובית המשפט סבור שטובת הילד מצדיקה חיוב המשך הקשר בין הנכדים להורי הנפטר".

 

דא עקא ומעיון בדברי כב' השופטת בן שחר שהובאו לעיל, עולה שחרף טענתה לפיה יש מקום להחיל את סעיף 28א רק בנסיבות המיוחדות שנקבעו בסעיף, בחרה היא להרחיב את הסעיף גם למקרה בו אחד מההורים של הקטין נעדר, ולא אך כאשר מת אחד מהוריו של הקטין, כפי לשונו המפורשת של הסעיף.

 

הצעה לתיקון סעיף 28א

 

אנו רואים אפוא, כי היעדר אחידות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים, והיעדר תקדים מחייב של בית המשפט העליון בסוגיה זו, יוצרים בוקה ומבולקה. סעיף 28א הפך ל"חומר ביד השופט", אשר "ברצותו מרחיב וברצותו מקצר". בעיה כאובה זו העסיקה את הוועדה לזכויות הילד בכנסת שלוש פעמים[11] , אך עדיין לא תוקן החוק ובתי המשפט נדרשים שוב ושוב להכריע בסוגיה זו. לאור הבעיות הנובעות מסעיף 28א לחוק, אנו מציעים לתקנו באופן שייאמר:

 

28א. זכות הורי-הורים לבקר את נכדיהם

בית המשפט רשאי, לבקשת הורי-הורים, לתת הוראות בדבר הקשר של הורי-ההורים עם נכדיהם ונכדותיהם, והכול בכפוף לעקרון טובת הילד.

 

הערות

 

1. V. Ashton, "A Study of mutual support between black and white grandmothers and their adult grandchildren", Journal of Gerontological Social Work, 26(1/2), (1996), pp. 87-99.

2. לעמדת המשפט העברי בעניין זה ראה מאמרי: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" – על סבאות ונכדים, דף פרשת השבוע מס' 305 (פרשת וישלח), תשס"ח, משרד המשפטים (בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה).

3. הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 4), התשל"ה-1975, ה"ח 1202, בעמ' 434.

4. ע"א 121/79 פלוני ואלמונית נ' פלונית, פ"ד לד (2) 253, בעמ' 260.

5. שם, בעמ' 259.

6. שם.

7. דוגמה נוספת היא כשאחד מהוריו של הקטין חי ולא ידוע מה עלה בגורלו של ההורה השני, כגון בנעדרי מלחמה, וההורה החי מסרב לתת להורי-ההורה השני להיפגש עם נכדם.

8. ראה תמ"ש (י-ם) 14051/00 ג.ש. ואח' נ' ח.ש. ואח', תק-מש 2002(1) 253. פסק הדין ניתן על-ידי השופט פיליפ מרכוס. למסקנה דומה הגיע גם השופט גלובינסקי, ראה תמ"ש (חי') 9981/97 ר.א. נ' א.א., תק-מש 99(3) 275.

9.ראה: בר"ע (חי) 759/00 פלונית ואח' נ' פלוני ואח', תק-מח 2000(4) 112; ע"מ (י-ם) 464/03 פלמוני, פלוני ופלונית נ' אלמוני ואלמונית (לא פורסם).

10.ההחלטה ניתנה ביום 25.6.08, ופורסמה במאגר המשפטי "נבו".

11.ראה: פרוטוקול מס' 75 של ישיבת הוועדה לזכויות הילד (הכנסת השש-עשרה) מיום 20.7.04; פרוטוקול מס' 16 של ישיבת הוועדה לזכויות הילד (הכנסת השש-עשרה) מיום 23.7.03; חוברת מסכמת של "הוועדה לקידום מעמד הילד" (הכנסת החמש-עשרה, אוקטובר 2001- יולי 2002).

___________________________________________________

בעקבות החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע

בתמש 4460/08 ח.ז. ואח' נ' ח.ז. ואח'

 

עו"ד אלעד סטופל הינו עורך-דין במשרד הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', תל אביב, המתמחה בתחום המקרקעין על כל היבטיו.

Newer entries »