הורים: אם למורה בבית הספר אין סבלנות לילד שלכם, משרד הרווחה יגדיר אותו כילד בסיכון וירדוף אותו

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

 

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

 

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

 

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

 

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

 

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

 

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

 

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

 

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

 

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

 

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

 

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

 

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

 

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

 

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

 

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

 

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

 

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

 

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

 

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

 

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

 

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

 

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

 

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

 

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

 

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

 

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

 

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

 

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

 

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

 

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

ילד נלקח לאימוץ כפוי מסבתו שגידלה אותו רק משום שהיא אינה ההורה של הילד


השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

לא יאומן כי יסופר.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.

זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו  ביהמ"ש: "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת".

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

נועם שרביט   | גלובס  16/11/2008

 

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.

 

השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל "ההידרדרות" לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ"ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.

 

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי "בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ". השופט עמית ציין כי את המילים "יתחשב בדעתם" יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.

 

נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא "ההורה הפסיכולוגי" או "ההורה למעשה" של הקטין. "מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים", נימק עמית.

 

הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, "עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך".

 

(בר"ע 3221/08).

תביעת נזיקין על אונס בכפר הנוער מאיר שפיה

מעשי אונס בפנימיות, ובפרט פנימיות של משרד הרווחה אינם דבר חריג. אך בעוד מעשי אונס בפנימיות של משרד החינוך נחשפים ביתר קלות משום שההורים שנמצאים בקשר עם הילדים מהווים גורם פיקוח משמעותי על הנעשה בילדיהם בפנימיות, הרי שהורים לילדים בפנימיות משרד הרווחה אינם יכולים לפקח ולדעת אם התעללו בילדיהם משום שבמקרים רבים משרד הרווחה מנתק אותם מילדיהם. כך יוצא שמעשי התעללות בפנימיות משרד הרווחה מוסתרים בהצלחה רבה מפני הציבור והתקשורת משום המידור והנתק מההורים ובהעדר גורמים פיקוח נאותים.

 

לפני 10 שנים הותקף מינית ילד בן 14 בידי שלושה מחבריו בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה ליד זכרון יעקב. התוקפים קיבלו עונשים מגוחכים – קנסות של אלפיים שקל. עשר שנים אחר כך הילד החליט לתבוע מיליונים מהנערים מהפנימייה וממשרד החינוך. השבוע הוא פגש את אחד המעורבים בתקיפה. סליחה לא היתה שם.

 

גם במלחמת לבנון השניה בוצע בפנימיה זו מעשה אונס שהובא לידיעת התקשורת.

 

אהרון יהודה, בן 28 מקרית שמונה הורשע בשנת 2007 בביצוע עבירות מין רבות בשלושה קטינים בני 6, 11 ו 12, בעת ששהו כולם בזמן מלחמת לבנון השנייה בכפר הנוער מאיר שפיה. יהודה טען כי הוא עצמו עבר התעללות מינית בעת ששהה כילד בפנימיה.

 

צפו בתחקיר של יפעת גליק אתמול באולפן ששי על מעשה האונס שבוצע בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה:

 

 

הישג בריטי עצום: בתי המשפט לעניני משפחה באנגליה עומדים להיפתח לתקשורת

British.UK.flag.jpgבעקבות לחצם של הורים רבים שילדיהם נלקחו מהם ע"י רשויות הרווחה ללא הצדקה הוחלט לפתוח את בתי המשפט לעניני משפחה ונוער בבריטניה לפיקוח ציבורי החל מהחודש הזה, חודש נובמבר.

 

בקרוב אצלנו.

 

כמו במדינת ישראל, גם בבריטניה מתקיימים הדיונים בבתי משפט אלו בחשאיות רבה ללא אפשרות לבקורת ציבורית. החודש הזה, חודש נובמבר, אמור שר המשפטים הבריטי, ג'ק סטרואו להכריז על המהפך במסגרתו תתקיים שקיפות על המתרחש בבתי המשפט, והתקשורת תוכל לסקר את הדיונים המשפטיים.

 

מרבית השופטים בבריטניה תומכים בצעד זה, ואולם העובדים הסוציאלים העותרים לבית המשפט בכדי להוציא ילדים מהבית, כצפוי, מתנגדים.

 

קונספירצית הדממה

 

בתחילת השנה החל קמפיין של התקשורת הבריטית נגד משרד הרווחה ושחיתות פקידי הסעד. הקמפיין כונה בשם "קונספירציית הדממה" ומשמעו ביצוע שחיתויות של עובדים סוציאלים בבתי משפט אלו במעטה של חשאיות וסודיות תוך הטלת חסיון מוחלט על הדיונים המשפטיים מפני התקשורת באמתלה של "טובת הילד" על מנת שהמדיה לא תוכל לחשוף את הפשעים והמחדלים המתחוללים בין כתלי בתי הדין הללו.

 

השופט הבכיר ביותר לעניני משפחה תומך ברפורמה

 

אופן יישום הרפורמה עדיין מתגבש בימים אלו.

 

נשיא בתי המשפט לעניני משפחה בבריטניה שהינו השופט הבכיר ביותר בתחום זה, השופט סר מארק פוטר תומך ומגבה את הרפורמה. מר פוטר בדומה למרבית השופטים ושרי הממשלה, תומך בפתיחת בתי המשפט לתקשורת רק בתחום של הוצאת ילדים לאומנה ופנימיות.

 

בתחום האימוץ הוא מתנגד לפתיחות משום הרגישות הרבה של הנושא. כמו כן, בתחום סכסוך גירושין בין בני זוג בנוגע לכסף או משמורת על ילדים, שיקול הדעת אם להוציא את המקרה לתקשורת יהיה נתון להחלטתו של השופט הדן בתיק.

 

להמשך הכתבה, כאן:

More open justice for families in the courts | Times Online, October 2008

פתיחות ושקיפות לקהל הרחב של הדיונים המתנהלים בבתי הדין לעניני משפחה היא הכרחית

כך גורסת דר' לין ורנל, סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית. ורנל טוענת שבתי המשפט לעניני משפחה חייבים להסיר מעליהם את מעטה החשאיות ולהיות פתוחים לבקורת ציבורית בדומה לבתי המשפט לענינים פליליים או כל בית משפט אחר. רק כך ניתן יהיה לוודא שלא מתבצעת רשלנות של שופטים בתהליכי קבלת החלטות להוצאת ילדים מהבית ע"י עובדי רווחה.

הצעה: להגביל הפגנות מול בתי עובדי ציבור

סוף להפגנות מול בתי השרים? ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעתו של השר לביטחון פנים, המגבילה את קיומן של הפגנות מול בתיהם של עובדי ציבור.

 

אביעד גליקמן | YNET  

 

דיכטר מתקן: ועדת השרים לחקיקה אישרה היום (א') את הצעתו של השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, בנוגע לתיקון פקודת המשטרה. ההצעה מגבילה את קיומן של הפגנות מול בתיהם של עובדי ציבור ומגדירה רשמית את ההבדל בין הפגנה למשמרת מחאה. בשלב הבא, יובא התיקון לאישור הכנסת.

 

דיכטר טען כי בשנים האחרונות התגברה התופעה של קיום הפגנות ומשמרות מחאה מול בתיהם הפרטיים של עובדי ציבור. כך למשל, הפגינו באחרונה פעילי ימין מול ביתו של אלוף פיקוד המרכז, בתגובה לצווים מנהליים שהוציא נגדם.

לדבריו, מטרתן של הפגנות אלה היא להשפיע על אישים אלו לעשות מעשה, או להימנע ממנו. לעתים קרובות, טוען דיכטר, מבקשים המפגינים להטריד את האישים ולפגוע בפרטיות שלהם ושל בני משפחתם.

 

לטענתו של דיכטר, במקרים רבים המפגינים מבקשים להפעיל לחץ על האדם שנגדו מכוונת ההפגנה ואפילו להפחיד אותו כדי לגרום לו לפעול בהתאם לרצונם. לדבריו, התחזק החשש כי מטרת ההפגנות אינה לממש את האינטרסים הגלומים בחופש הביטוי, אלא להפעיל לחץ בלתי לגיטימי.

 

לדברי דיכטר, תיקון החוק יאזן בין מימוש חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לפרטיות ומניעת הטרדתו כשהוא בביתו. על פי התיקון לחוק, יהיה אסור לתת רישיון להפגנה מול בית פרטי אם ישנה חלופה אפקטיבית להשגת מטרת המחאה. כמו כן, קובע דיכטר כי יש חובה לבקש באופן ישיר רישיון לקיום הפגנה, בניגוד למצב כיום.

 

תיקון נוסף הוא לחייב רישיון גם לקיום משמרת מחאה. לדברי דיכטר, משמרת מחאה שאינה מכוונת נגד אדם בבית מגוריו או משמרת מחאה המתקיימת מול בית מגורים אך אינה נושאת אופי ציבורי, לא תהיה חייבת ברישיון.

 

דיכטר אף מגדיר בתיקון לחוק הגדרה של משמרת מחאה והגדרה של הפגנה, ולבסוף קובע כי בהיעדר חלופה אפקטיבית – יש מספר שיקולים ותנאים אותם צריך מפקד המחוז לשקול כשהוא קובע אם לאפשר קיום הפגנה מול בית מגורים. שיקולים ותנאים אלה, על פי דיכטר, אמורים לצמצם למינימום ההכרחי את הפגיעה בפרטיותו של אדם.

האם ההורים היהודים פחות טובים מן ההורים הערבים?

עפ"י מדיניות משרד הרווחה מסתבר שכן. מניתוח הנתונים עולה כי שיעור הוצאת הילדים בישובים ערבים נמוך לאין ערוך משיעור הוצאת ילדים בישובים יהודים, וזאת למרות שמצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים נמוך הרבה יותר מזה של הישובים היהודים.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרגת את הרמה הסוציו אקונומית של הישובים בסולם אשכולות מ-1 עד 10, כאשר הישובים בעלי הרמה הגבוהה הסוציו אקונומית הגבוהה ביותר משתייכים לאשכול 10 והישובים בעלי הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה ביותר משתייכים לאשכול 1.

 

מבין הישובים בעלי אוכלוסיה מעל 15,000 תושבים, הישוב בו שיעור הוצאת הילדים הינו הנמוך ביותר במדינה הוא הישוב הערבי טירה. ברמת השרון השייכת לאשכול 9 אשר ממוקם כמעט בראש הסולם הסוציו אקונומי מוציאים ילדים פי 13 ויותר מאשר בישוב טירה המשתייך לאשכול 4 שנחשב לאשכול המציין מצב סוציו אקונומי נמוך מאד.

 

מסקנה: אם עומדים להוציא לכם את הילדים מהבית, כדאי לעבור להתגורר בישוב הערבי טירה, שם קיים הסיכוי הנמוך ביותר שמשרד הרווחה יגיע אליכם.

 

אז מה קורה בשכבות החלשות?

 

הגרף בתחתית המובאה מציג את נתוני הילדים שהוצאו מביתם בישובים המדורגים מאשכול 1 עד 4, קרי ישובים המאופיינים ברמה סוציו אקונומית נמוכה.

 

גרף זה משווה בין ישובים יהודים ללא יהודים כאשר ניתן לראות באופן ברור כי הישובים היהודים (באדום) מדורגים בראש הרשימה ואילו הישובים הלא היהודים (בכחול) מדורגים בתחתית הרשימה.

 

בדימונה מוציאים ילדים פי 210 מאשר בכפר הערבי טירה למרות ששני ישובים אלו מדורגים באותו אשכול, אשכול 4. נשמע הזוי? נכון, נשמע מאד הזוי, אך זוהי לדאבוננו המציאות המרה. העובדה כי קיימת שונות בלתי הגיונית מישוב לישוב מוכיחה שוב כי הקריטריונים להוצאת לילדים מהבית מישוב לישוב הם שרירותיים וללא בסיס הגיוני ומובנה של קבלת החלטות.

 

מהן הסיבות לכך שבישובים יהודים מוציאים יותר ילדים מאשר בישובים ערביים?

 

השונות הבלתי נתפסת הזו בה הוצאת ילדים יהודים מביתם  ע"י משרד הרווחה היא במימדים אדירים בהשוואה לילדים לא יהודים הינה סיבה טובה לביצוע מחקר מקיף בנושא וקיום ועדת חקירה.

 

האם זה משום שעובדים סוציאלים לא רוצים להתחכך עם האוכלוסייה הערבית?

 

האם העובדה כי מערך הפנימיות ממומן ומתוחזק ע"י עלית הנוער של הסוכנות היהודית כמפעל ציוני משפיעה על מדיניות "ילדים בסיכון" ומדיניות ציונית זו אינה תקפה למגזר הערבי?

 

האם משום שלעובדים סוציאלים בסניפי הרווחה בישובים הערביים קיימים קריטריונים שונים להוצאת ילדים מהבית? ואם כן, האם הגדרת המינוח "ילד בסיכון" לא אמורה להיות אבסולוטית וכלל עולמית בהתאם לאמנת זכויות הילד?

 

האם משום שבכפרים הערבים אורח החיים של בני המשפחה מתקיים במסגרת המשפחה המורחבת כך שיתכן וקיימת תמיכה רבה יותר של המשפחה המורחבת בבודדים ובנזקקים, וזאת לעומת הישובים העירוניים בהם חיות משפחות גרעיניות קטנות ללא תמיכה?

 

אחד הנתונים המפריכים את התיאוריה הקיימת בשאלה האחרונה, בה נטען כי במשפחה מורחבת קיימת אולי הגנה טובה יותר לילד היא נתוני תאונות של ילדים המתקשרים לרמה מסוימת של הזנחה. כתבה שפורסמה לאחרונה על ריבוי תאונות במגזר הערבי מציינת כי 78% מהילדים שנהרגו בשנת 2007 הם מהמגזר הלא יהודי. 

אין ספק כי יש להפעיל מערך בקורת חיצוני, אינטנסיבי ושוטף על פעילות משרד הרווחה ופקידי הסעד משום שנראה כי תהליך קבלת החלטות בהוצאת ילד מהבית אינו בנוי כלל על קריטריונים הגיונים ובריאים.

הג'רוזלם פוסט: פעילים חברתיים טוענים כי ידם של עובדי רווחה קלה על ההדק בהוצאת ילדים מהבית

ידם של עובדים סוציאלים קלה על ההדק בהוצאת ילדים מהבית, כך טוענים מאות הורים ופעילים חברתיים אשר התכנסו אמש בתל אביב באירוע תקשורת אשר עסק בנושא היד הקלה של פקידי סעד בהוצאת ילדים מהבית.

 

תרגום מכתבתה של רות אגלש | ג'רוזלם פוסט

 

באירוע הועלו הצעות לשינויים בחוק הקיים, חוק אשר מאפשר לפקיד סעד להתנהל באופן בלתי מרוסן ולקבל החלטות שרירותיות על גורלם של אלפי ילדים במדינת ישראל.

 

"חוק הנוער פועל לטובתם של העובדים הסוציאלים", כך אומרת איילה שטגמן פעילה חברתית בפתחו של הערב. "החוק מגבה את העובדים הסוציאלים ולא קיים כיום שום מנגנון המאפשר להורים לערער על ההחלטות הסופיות של פקידי הסעד. פקידי הסעד הם שקובעים מיהו ילד בסיכון, הם שקובעים אילו ילדים יוצאו מהבית והם שקובעים האם ניתן לערער על החלטותיהם שלהם עצמם".

 

לדברי שטגמן, שהינה אשת חינוך במקצועה, מדינת ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית באופן יחסי לגודל האוכלוסיה. מן הנתונים הרשמיים עולה כי כ-6,500 ילדים מוצאים מדי שנה מהבית לאומנה ופנימיות.

 

"כאשר קיימים מקרים במשפחות בהם קיים סיכון ממשי וחמור לשלומם של הילדים, העובדים הסוציאלים לעולם אינם שם כדי לפתור את הבעיה" אומרת שטגמן בהתייחסה לסדרת רציחות הילדים שאירעו לאחרונה בידי הוריהם. "ומנגד, הם משקיעים משאבים באיתור משפחות חלשות המהוות מטרה נוחה עבורם כדי שיוכלו להפעיל עליהן יד קשה".

 

שטגמן אף העבירה בקורת על רשויות הרווחה אשר מוציאות ילדים מביתם בקלות יתר בשל גירושי הורים. כ-50% מן הילדים מגיעים ממשפחות עניות ומשפחות בעלות קשיים אחרים.

 

"הבעיות המתעוררות במשפחות ניתנות לפתרון באמצעים חלופיים. במקרי גירושין יש להפעיל אמצעי גישור שונים לפתרון הסכסוך ולמשפחות עניות יש לתת תמיכה כלכלית". אומרת שטגמן.

 

בתגובה לדבריה של שטגמן, אמרה חנה סלוצקי, פקידת סעד ראשית לחוק הנוער כי "כאשר איננו מוציאים ילד בסיכון בזמן מעבירים עלינו בקורת, ומצד שני, כאשר אנו מוציאים ילדים מן הבית מאשימים אותנו כי אנו פועלים ביד קשה".

 

"צר לי שערב כגון זה מתקיים. קל להם להעביר עלינו בקורת אך במקביל הם אינם מסוגלים להציע לנו פתרונות חלופיים לטיפול בילדים בסיכון". אומרת חנה סלוצקי.

 

"האם אנו אמורים להתעלם מילדים שעוברים התעללות בידיהם הוריהם הנרקומנים או האלכוהוליסטים, או כתוצאה מתהליך קשה של גירושין?" שואלת סלוצקי.

 

סלוצקי טוענת כי תהליך הוצאת ילד מהבית הינו תהליך מורכב ומשתמשים בו רק כמוצא אחרון…

 

"עלינו להוכיח לשופט בבית המשפט כי עשינו כל שביכולתנו על מנת לעזור לילד במסגרת החיים במשפחה וכי הוצאתו מהבית נקבעה כאופציה האחרונה לפתרון…" אומרת סלוצקי.

 

דבריה של סלוצקי לא שכנעו רבים. את יעל שביתה בת ה-8 נלקחה בכפיה לאומנה לפני שנה וחצי זה בוודאי לא שכנע. יעל טוענת כי הוצאת בתה מהבית היתה לא הוגנת והתבססה על החלטה בה נקבע כי יש לפעול נגד הורים אשר מתנגדים לאופן התנהלותם של עובדי הרווחה.

 

"אויימתי מספר פעמים ע"י עובדים סוציאלים כי אם לא אשתף עימם פעולה הם יקחו ממני את בתי" אומרת יעל, גננת במקצועה אשר ביקשה להישאר בעילום שם.

 

יעל התגרשה מבעלה כתוצאה מהתעללות מינית שבוצעה על ידו בבתה עוד כשהיתה בת 4. יעל התנגדה לכך שהאב יפגש עם הילדה, אך העובדים הסוציאלים עמדו על כך שהילדה כן תיפגש עימו.

 

"העובדת הסוציאלית אמרה לבתי כי עליה להיפגש עם אביה וכי עליה לסלוח ולשכוח". אומרת יעל.

כאשר יעל ובתה סירבו להיפגש עם האב "פקידת הסעד הגיעה לבית הספר וחטפה את הילדה ללא ידיעתי" אומרת יעל.

 

בתה של יעל שוהה כיום במשפחה אומנת. "זו משפחה עם מעט חום ואהבה. בתי אינה מסתגלת שם ועוברת הזנחה. זהו מצב איום ונורא. הבאתי ילדה לעולם ולא נותנים לי לראות אותה" אומרת יעל.

 

יעל נמצאת כיום במאבקים משפטיים ארוכים ומייגעים להשבת בתה הביתה.

 

איילה שטגמן פועלת כיום עם חבר הכנסת גדעון סער בנושא. יזמה עימו הצעת חוק בנוגע לתיקון חוק שרותי הסעד הקובעת מנגנון מקצועי ומשמעותי יותר לערעור על החלטות פקידי סעד על הוצאת ילדים מהבית.

 

"אני מכנה את התהליך הזה של הוצאת ילדים מהבית בשם מערך הדממה" אומרת שטגמן. "החוק הוא לצידם של העובדים הסוציאלים. על התקשורת נאסר לדווח על מחדלים של עובדי רווחה בנושא הוצאת ילדים מהבית בשל החסיון החל על מידע בנוגע לילדים בסיכון, וכך יוצא כי הציבור אינו מודע כלל לנושא הכל כך כאוב הזה".

סיפור חטיפת נכדו של איציק מאליק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור

סרטון הפגנה משנת 2002 נגד הוצאת ילדים מהבית ע"י משרד הרווחה עם הזמרת מירי אלוני וסבתא שזועקת לעזרה על חטיפת נכדתה ע"י עובדים סוציאלים.

כמו כן, סרטון חטיפה פושעת של תינוק באמצע ברית מילה לאימוץ סגור ע"י פקידת הסעד נורית לבנון שאף מצולמת בסרט עומדת ליד הדלת עם שוטרים ומחכה לסיום הטקס על מנת לחטוף את התינוק אל הלא נודע. פקידת הסעד חנה בן ארי היתה אף היא שותפה לפשע הזה.

לעצור את כליאת בני הנוער

כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים".

 

אסתר הרצוג | YNET

 

סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.

 

שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?

 

מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת

 

הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.

 

במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?

 

לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?

 

זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל,

« Older entries