מבחני מסוגלות הורית, מי צריך אותם בכלל?

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

 

"מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

 

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

 

אביבה לורי | עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007

 

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם"

נשמע הזוי אך זו המציאות.

 

החימוש הקדוש

 

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – "החימוש הקדוש". הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ' גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: "קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר".

 

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

 

"נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה".

 

והמבחנים האחרים?

 

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

 

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

 

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם".

 

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

 

לדברי מאיירס: "יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה".

 

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ' שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: "הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

 

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. "אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים".

 

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: "מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה".

 

למה?

"כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק".

 

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

 

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

 

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. "היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית", טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע".

 

ד"ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו "המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

 

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: 'מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית'. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה"

המלצה לחג: הספר “מיתוס גידול הילדים” מאת ג’ודית ריץ’ האריס

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, "מיתוס גידול הילדים". האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

 

הרעיון המרכזי של הספר

 

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

 

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

 

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

 

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

 

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

 

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

 

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

 

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

 

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

 

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

 

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

 

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

 

הדרכה הורית – בלוף המאה

 

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

 

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

 

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

 

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

 

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

 

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

 

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

 

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

 

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

 

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

 

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

 

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

 

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

 

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

 

מי חינך אתכם להתנהג כך?

 

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

 

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

 

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

 

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

ילד מוכה במשפחה אומנת וכל העולם מכחיש

פסיכולוגית העידה בפליטת פה בבית משפט כי האמא האומנת בה טיפלה מכה את ילד האומנה. לנוכח עדותה הכחישו פקידי הסעד שנכחו באולם הדיונים וכן השופטת כי שמעו שהפסיכולוגית העידה על אלימות מצד האם. למרות הכחשותיהם אישרה המתמחה של השופטת שנכחה אף היא בדיון כי אכן שמעה את הפסיכולוגית אומרת שהאם היכתה את הילד.

 

ילד שהוכנס למשפחה אומנת החל לפתח בעיות התנהגותיות לקראת המעבר לכיתה א'.

 

הילד הגיע למשפחה האומנת ממשפחה ביולוגית ללא כל עבר של מחלות נפש, הפרעות קשב, סמים או אלכוהוליזם. הילד הוצא מביתו בהיותו בן שנה למשפחה אומנת תוך הבטחת שווא מצד רשויות הרווחה לאם הביולוגית כי שהותו של הילד במשפחה האומנת תהא זמנית בלבד. הפעוט הגיע למשפחת האומנה נקי מכל פגמים התנהגותיים או רגשיים. רשויות הרווחה משכו במתכוון את הזמניות הזו וכיום הילד כבר בן 7 ועדיין שוהה באומנה.

 

לאחרונה הידרדר מצבו הרגשי של הילד והוא החל הילד לפתח בעיות התנהגותיות ובמהלך הדיונים המשפטיים להחזרת הילד להוריו הביולוגים העידה הפסיכולוגית המטפלת במשפחת האומנה גב' אתי שפירא בק בפליטת פה כי אם האומנה מכה את הילד. למרות עדותה זו הכחישו עובדי הרווחה באולם המשפטים כולל השופטת עדנה בן לוי כי שמעו שהאמא האומנת הכתה את הילד למעט מתמחה של השופטת שאישרה כי אכן שמעה את הפסיכולוגית אומרת שהאמא הכתה את הילד.

 

האמא אף איימה על הילד כי אם ימשיך להתנהג שלא כיאות אז "יכול להיות שלא יהיה אצלה יותר".

 

עו"ד יוסי נקר המייצג את המשפחה הביולוגית הגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד פקידות הסעד במחלקת הרווחה ביוקנעם, כנגד עמותת מט"ב וכנגד הפסיכולוגית אתי שפירא בק בגין אי דיווח על התעללות בקטין חסר ישע.

משטרת ישראל, קדימה לעבודה !!

גזענות באצטלה של אבחון – אסתר הרצוג

איך למרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג?

 

אסתר הרצוג | YNET

 

דו"ח שמסרה האקדמיה הלאומית למדעים למשרד החינוך, מצא פגמים חמורים ב"מערך האבחון לילדים לקויי למידה". הוא חושף את העובדה שמערך האבחון בגני הילדים ובכיתות א'-ב' פגום מיסודו.

 

כפי שדווח בתקשורת, לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים. הם לא רגישים דיים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כלומר, הציפייה שכלי האבחון של ילדים מנבאים יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד, הם חסרי יסוד.

 

מה נוכל ללמוד מהדו"ח על כישלונם המוחלט של מבדקי אבחון לילדים בגיל הרך? אפשר, כנראה, להסיק שיותר ממה שאבחונים פסיכולוגיים משרתים את הילדים שאותם הם מתיימרים לשרת, הם מקדמים את ענייניהם של מערכות החינוך ומערכי המיון והאבחון. זוהי, כמובן, ממש לא מסקנתם של החוקרים. הם מצפים, כך משתמע, שמשרד החינוך יחליט על פיתוח מערך אבחוני חדש אשר יספק מענה לכל הליקויים והכשלים שנמצאו. לא מופרך יהיה לטעון שהם מצפים להיות הגורם שיוזמן (ויתוקצב) לפתח את אותו מודל "מוצלח" חדש.

 

וכעת אנחנו למדים שבמשך שנים רבות השתמשו בכלים אשר חרצו את גורלם של תלמידים ללא כל בסיס של מהימנות. האם מוגזם יהיה לטעון שיתכן שבעוד 20, 10 או חמש שנים יבוא מחקר חדש אשר יצביע על כשליו של מערך אבחונים "משופר / מתוקן / מהימן" שיפתחו המומחים? כך יוכלו שוב מוסדות מחקר ומוסדות אבחון רבים לקום ולשגשג בזכות מבחני אבחון חדשים וכמובן שאף אחד יידרש לתת את הדין על אבחונים מזיקים שבוצעו בעשרות אלפי ילדים במשך שנים.

 

אך הסוגיה האמיתית היא האם בכלל ניתן לפתח כלי הערכה ומדידה לניבוי יכולות וכשרים של ילדים ובני אדם. נזקיהם המרובים של אבחונים פסיכולוגיים בהיסטוריה של המאה ה-20 מוכרים גם מההקשר העולמי וגם מההקשר המקומי.

 

אבחונים קולקטיביים של ילדים שחורים, ילדי מהגרים ועוד כבעלי מסוגלות נחותה, הוקעו מזמן ככלי במדיניות גזענית. גם בארץ כלי אבחון פסיכולוגיים למיניהם נמצאו כמשרתים מדיניות עדתית מפלה, גם כאשר השתמשו במושגים "מכובסים" כמו "טעוני טיפוח", "ילדים מסביבה נחשלת או מוגבלת", "ילדים (מזרחים) בעלי דמיון מפותח לעומת ילדים (אשכנזים) בעלי יכולת אנליטית".

 

פיתוח של כלי אבחון "מיוחדים" לילדי העולים מאתיופיה לא הביא לשילוב שלהם אלא אדרבא, הקל על הרחקתם מהמסגרות הרגילות. היום כבר ברור, לכאורה, לכל, שמדובר בכלים וארגונים המשרתים מדיניות של פערים ואפליה.

 

אז איך קורה שלמרות שהדברים מוכרים היטב ולמרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג? למה ממשיכות ממשלות ישראל, המתפארות בהיותה דמוקרטית ובמערכת חינוך השוחרת שוויון חברתי-מעמדי, לפתח "מערכי אבחון"?

   

 

הסיבה היא כמו תמיד פרוזאית: אינטרסים אישיים וארגוניים. לקדם מערכת חינוך שוויונית עולה כסף רב ומחייב כיתות קטנות, תשומת לב אישית לתלמידים, מגוון רחב של פעילויות ספורט והעשרה, השקעה במורים וכיוב'. במציאות שבה את הכסף שומרים לחברים של אולמרט / נתניהו / ברק ושאר "מנהיגי" ישראל, אין כסף אמיתי לילדים.

 

אז מה עושים עם ילדים שמשתעממים, שמפריעים, שלא מוכנים לשבת בשקט במשך שעות ארוכות בתנאים של כמעט כליאה ודיכוי? מאבחנים אותם כבעלי בעיות חברתיות / נפשיות / לימודיות ומעבירים אותם למסגרות מיוחדות. זה הרי כסף קטן לעומת ההשקעה הענקית הנחוצה. מהתנהלות זו יוצאים נשכרים בגדול מכוני אבחון, ומאבחני "ליקויים" למיניהם ולסוגיהם.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

סיפור על ילד שהגיע לחינוך המיוחד משום שהיה “שמח מדי”

הקומיקאי לני רביץ נולד בגיל צעיר מאוד בהרטפורד, קונטיקט, ארה”ב. את רוב שנות לימודיו הראשונות בילה בכיתות חינוך מיוחד משום שהיה “שמח מדי”.

 

כיום הוא מומחה לפיתוח חוש הומור, מנחה סדנאות צחוק, סמינרים, קורסים והרצאות בנושאי “גשטלט”, הומור, אינטליגנציה רגשית וכן הערכה עצמית ותפקוד שיא – בישראל וברחבי תבל ונחשב לאחד המרצים המבוקשים בעולם.

 

צפו במופע סטנד אפ של לני רביץ על חוויותיו מימי החינוך המיוחד. חוויות אמיתיות שכללו פגישות עם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

 

חלק א'

 

 

 

חלק ב'

 

ועדת השמה – כיצד להתמודד מול לחץ בית הספר? שאלות ותשובות

 

שאלה: מה לעשות אם מורה או מנהלת או יועצת לוחצות עלי לעשות אבחון או לתת לילד שלי ריטלין- ואני לא רוצה?

 

תשובה: זכותך החוקית המלאה לסרב! לבית הספר אין זכות חוקית לחייב את ההורים לאבחן או להחליט על טיפול תרופתי לילדך ללא הסכמתך המלאה.

 

לפי חוק יסוד ‘כבוד האדם וחירותו’ אסור לחייב שום אדם בטיפול או אבחון אלא אם כן חייו של אדם בסכנה וגם במקרה זה נדרש צו של בית משפט.

 

אם ילדך אינו בסכנת חיים, כל מה שעליך לעשות, הוא לבקש מהגורם הלוחץ: מורה, יועצת, מנהל/ת ביה”ס למסור לך את ההוראה בכתב ובחתימת ידו.

 

רוב הסיכויים שהם לא יתנו שום הוראה כזו בכתב, כיוון שזוהי עבירה על החוק, וזה ישתיק אותם.

 

אם הם יתנו את הבקשה בכתב, ניצחת!. פנה ל ‘עמותת מגן לזכויות אנוש’ שתייעץ לך כיצד להתלונן או להיאבק בגורם המאיים.

 

שאלה: האם כדאי לערוך אבחון פסיכולוגי או חינוכי לילד?

 

תשובה: לא בהכרח! קשה להאמין, אבל האבחונים הפכו בשנים האחרונות לכלי שנועד לפתור את קשיי המערכת, ובאופן עקבי, לעיתים קרובות הם דווקא פוגעים בשמו הטוב של הילד, בהערכה העצמית שלו ובעתידו. בפועל, יש מעט מדי תקציב לבתי הספר מכדי לתת לילדים את האמצעים שבאמת ישפרו את יכולותיהם.

 

ברגע שנעשה אבחון, יש לבית הספר אסמכתא רפואית או פסיכולוגית שמאפשרת לו ללחוץ עליך לתת לילד תרופות פסיכיאטריות  (תרופות לכל החיים) כדוגמת הריטלין. הניסיון מלמד שסמים משפיעים רק בטווח הקצר על ההישגים הלימודיים. לעומת זאת, היכולות העצמיות מידרדרות, ונוצר צורך להגדיל את מינון התרופה שוב ושוב כאשר יעילותה הולכת ופוחתת.

 

פעמים רבות אבחונים אלה משמשים את בתי הספר דווקא כדי להתנער מאחריות לגבי הילד, להסתמך רק על הכדור שהוא לוקח, להרע את תנאי החינוך ולתרץ כל כשל חינוכי בכך שהילד סובל מ ‘הפרעה’, שלמעשה, האבחון הדביק לו.

 

שום איש חינוך, כמובן, לא יכול לחייב אותך לערוך אבחון. זקוק לעזרה? התקשר לעמותה.

 

שאלה: אם אני כבר עורך אבחון – האם לתת עותק לביה”ס ?

 

תשובה: בשום אופן לא. ידע פרטי בכלל וידע רפואי או פסיכולוגי בפרט הניתן לארגונים גדולים יכול לשמש בעתיד את הארגון כדי להרע בתנאיך או במעמדך ובמקרה הזה בתנאי החינוך של ילדך. היו דברים מעולם; ילד שאובחן בגן על מנת לתת לו סיוע של גננת שיח נעזר בכך בעודו בגן . אולם בכיתה ב’ עם מורה אחרת ומנהלת אחרת שימש האבחון את בית הספר כדי להחליט על העברתו למסגרת של חינוך מיוחד. אל תפקיד שום מסמך כזה בידי בית הספר ואל תחתום על שום וויתור סודיות.

 

שאלה: הם מאיימים שיעבירו את הדיון בנושא לוועדת השמה. מה אני יכול לעשות?

 

תשובה: קודם כל אל תיבהל!

וועדות השמה יכולות בהחלט לשרת את הרצונות והעדפות של ההורים. וועדות השמה יכולות לחייב את בית הספר לתת לילדך את אותה המסגרת שאתה רוצה ואת אותו החינוך שאתה רוצה.

 

וועדות השמה הן וועדות טרום משפטיות. נירשם בהן פרוטוקול מדויק. כל הסכמה שלך נרשמת. על כל החלטה של וועדת השמה אפשר לערער. אחרי וועדת השמה אפשר לערער בוועדת ערר שמתקיימת במשרד החינוך במשרדי הפיקוח. אחרי וועדת ערער אפשר לערער בבית המשפט המחוזי.

 

וועדת השמה תפקידה להורות לבית הספר ולעירייה איזה חינוך יקבל בנך. היא מאשרת להעביר את ילדך לבתי ספר מיוחדים, לכיתות קטנות או לחינוך הרגיל. וועדת השמה מתקיימת בדרך כלל בעירייה, ומורכבת מנציגים של העירייה, משרד החינוך, המורה, המנהלת הפסיכולוג של העירייה, יועצת בית הספר, עובד סוציאלי, עובד רווחה, נציגי ארגון המורים וההורים עצמם.

 

בית ספר נוטה להדגיש שוועדת ההשמה מחליטה ללא קשר לרצון ההורים. בפועל זה שקר מוחלט. מכיוון שמשרד החינוך הפסיד בהרבה מאוד ערעורים, קיימת הוראה חד משמעית ליו”ר וועדות השמה להחליט רק לפי רצון ההורים. לא אומרים את זה להורים.

 

בישיבה עצמה מופעל, לכן, לחץ גדול מאוד על ההורים מצד כל הגורמים החינוכיים והטיפוליים להיענות לרצון בית הספר, ולהעביר את הילד לבית ספר אחר או למסגרת לימודית אחרת.

 

הם פשוט “משכנעים” אותך, וכך בסופו של דבר אתה זה שהסכמת, והם עושים בהתאם לרצונך.

 

הוועדה תשתמש ברכילות וביקורת על הילד, באיומים, סחיטה רגשית והפעלת לחץ פסיכולוגי באמצעות הדגשה של כמה “את/ה הורה גרוע”. החוכמה היא לא להיבהל, ולבוא מוכנים מראש עם החלטה מגובשת ונחושה. כדאי גם לדעת שכל אי הסכמה בין שני ההורים תנוצל בוועדה כדי להשיג חוסר הסכמה מובהק בין ההורים ולקבל הסכמה רק מהורה אחד.

 

בואו מוכנים עם רצונכם. ניקבו בשם בית הספר, הכיתה והמורה שאתם רוצים שהילד ילמד בה. וחיזרו על המשפט הזה שוב ושוב. לגבי השאר תגידו “לא מוכנים”, “לא מוכנים”, “לא,  לא,  לא !”.

 

במקרים רבים וועדת ההשמה תדרוש מכם לאבחן את הילד. כמובן, כדי להטיב את “הטיפול”

 

והחינוך של הילד. עימדו על זכותכם לא להסכים. בפועל האבחונים הללו משמשים את הוועדה כדי לכפות עליכם להעביר את הילד למסגרת החינוכית שהם היו מעדיפים.

 

בסופו של דבר יחליטו בוועדת ההשמה את מה שאתם דרשתם, למרות שיציגו זאת באופן אחר. כך תוכלו לנצל את וועדת ההשמה לטובתכם. בית הספר חייב להיכנע להחלטת וועדת ההשמה.

 

אם במקרה וועדת ההשמה תחליט בניגוד לרצונכם פנו מייד לוועדת ערר. וועדה זו מחויבת עוד יותר להוראת משרד החינוך לפעול רק על פי רצון ההורים.

 

שאלה: הילד שלי בעבר נטל ריטלין (או כל תרופה פסיכיאטרית אחרת). ראיתי שהילד סובל ממנה, לכן הפסקתי לתת לו את התרופה והחלטתי להעבירו לבית ספר אחר, אך בבית הספר החדש לא מוכנים לקבל אותו ללא ריטלין, מה לעשות? 

 

תשובה:  זה בניגוד לחוק. אסור על פי חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”, אסור לחייב אתכם לשום טיפול או אבחון. דרשו מהעירייה לקבל אותו לבית ספר שאתם רוצים. אם העירייה תסרב דרשו לקיים  וועדת השמה בעניין, ונצלו את הוועדה כדי להשיג את מה שאתם רוצים. גם אם קיימת דרישה שילדכם ילמד לא באזור מגוריכם, אם תתעקשו על דעתכם, וועדת ההשמה תחליט בסופו של דבר לפי רצונכם. (”ראו לעיל”).

 

שאלה:  פקיד סעד בוועדת השמה איים עליי שייקח אותי לבית משפט אם לא אסכים להחלטת וועדת ההשמה מה לעשות?

 

תשובה: אל תיבהל! במילא וועדת ההשמה תחליט מה שאתה רוצה. עמוד על דעתך במהלך הדיון, ודרוש ועדת ערר במקרה שהועדה לא קיבלה את דעתך. פנה לעמותה להגשת תלונה.