הקשר בין דוקטורט בחינוך לבורות באינטליגנציה רגשית

באינטרנט מפורסמת עבודה שנושאה "המטרות בחינוכם של ילדים מופרעים". את העבודה הזו חיבר דוקטורנט בחינוך שמחמיא לעצמו וטוען כי הוא ניחן בשפה עשירה, סגנון קולח ומעניין.

 

בשפתו ה"עשירה והקולחת" קובע המחבר במשוא פנים כי ילדים הלומדים במסגרת החינוך המיוחד הינם ילדים "מופרעים". אין ספק שעדינות ואינטליגנציה רגשית היא לא הצד החזק של המחבר.

 

הורה, בפעם הבאה שמורה בבית ספר יציין בפניך כי ילדך שובב, ישנה סבירות גבוהה כי בפני עמיתיו בחדר המורים הוא יתייג את ילדך כילד "מופרע".

 

מה הם יודעים? על קריסת מערכת החינוך

אנשי ערוץ 2 שאלו מאות מסיימי י"ב ואף סטודנטים להוראה שאלות פשוטות בידע כללי. מי היה משה שרת? איפה נמצאת מערת המכפלה? מהו הקו הירוק? מתי מבקשים סליחות? התוצאות, אולי כצפוי, די מדכאות.

נעלמים מבתי הספר: בשנה האחרונה נשרו 3,500 תלמידי יסודי

כמה מהמקרים הם עקב שגיאות ברישום, מעבר בין מוסדות חינוכיים או עזיבת המשפחה לחו"ל. משרד החינוך: חלק מהנושרים כביכול לומדים, אך טרם התקבל דיווח על כך.

 

אור קשתי | הארץ

 

כ-3,500 ילדים נשרו מבתי ספר יסודיים בשנת הלימודים הקודמת, ולמשרד החינוך אין מידע על אודותיהם – כך עולה מנתונים פנימיים של המשרד המתפרסמים כאן לראשונה. נשירה מבית ספר יסודי עומדת בסתירה גמורה ל"חוק לימוד חובה", לפיו כל הילדים בכיתות א' עד י' חייבים ללמוד במסגרת כלשהי (משנת הלימודים הקרובה, החוק יחול עד כיתה י"ב). משרד החינוך מסר בתגובה שלהערכתו מספר הנושרים מבתי הספר היסודיים קטן ביותר.

 

לדברי גורם בכיר במשרד, "יש במערכת החינוך 'חורים' גדולים ואין לנו מידע שלם על אלפי תלמידים, גם בכיתות הנמוכות ביותר".

 

לנושרים בכיתות הנמוכות יש להוסיף עוד כ-24,700 תלמידים בכיתות ז' עד י"ב, שהפסיקו ללמוד בשנת הלימודים הקודמת בבתי ספר שבפיקוח משרד החינוך.

 

לפי הגדרת משרד החינוך, "תלמיד נושר" הוא כזה שעזב בתי ספר שבפיקוח המשרד, כולל מסגרות חינוך חרדיות. הנתונים, המבוססים על בדיקה כפולה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החינוך עצמו, מתייחסים לילדים שהיו רשומים כלומדים בשנת הלימודים תשס"ז, אך לא הופיעו במסד הנתונים בסוף שנת הלימודים שעברה (תשס"ח). הבדיקה האחרונה מעודכנת ליום האחרון ללימודים, 30 ביוני השנה.

 

לפי הנתונים, כ-60% מהנושרים בכיתות א'-ו' באו מהמגזר היהודי וכ-40% מהמגזר הלא-יהודי – שיעור הגבוה בהרבה מחלקם בכלל התלמידים בגילים אלה, כ-27%. במגזר היהודי, כמחצית מהנושרים למדו בחינוך החרדי וכמעט שליש בבתי ספר ממלכתיים. במחוז ירושלים נרשם מספר הנושרים הגבוה ביותר – כ-1,600 ילדים. עוד מתברר שרוב הנושרים הם בנים (כ-58%), נתון המופיע גם בקרב הנושרים הגדולים יותר.

 

לדברי גורמים הבקיאים בנתונים, "בעיות טכניות" – כמו שגיאות ברישום התלמידים בבתי הספר, מעבר בין מוסדות חינוך או עזיבת הארץ – עשויות להסביר חלק ממקרי הנשירה. לדבריהם, בעיות ברישום נפוצות בעיקר בחינוך החרדי.

 

למרות זאת, הודו הגורמים, אין בכך להסביר את הנתונים האחרונים על מספר הנושרים בבתי הספר היסודיים. לדברי אחד מהם, "למרות כל ניסיונות הפיקוח והבקרה, אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה עם הילדים שנשרו. בבדיקות בשנים קודמות התברר שבסופו של דבר חלקם ממשיכים ללמוד, אבל לא הצלחנו לאתר 100% מהם".

 

380 מהנושרים בשנה שעברה – עולים

 

לפי נתוני משרד החינוך, בבדיקה בפברואר מספר הנושרים מכיתות א'-ו' היה אף גבוה יותר והסתכם בכ-4,500 ילדים. בעקבות עבודת איתור, ולעתים גם שיבוץ מחדש בבתי ספר, קטן מספר הנושרים בכאלף בבדיקה שנערכה בסוף שנת הלימודים.

 

כ-380 מהתלמידים שנשרו מבתי ספר יסודיים בשנת הלימודים הקודמת הם עולים, כמחציתם מחבר המדינות. לדברי חנה דשבסקי מ"המועצה הלאומית לשלום הילד", הילדים העולים שנשארים בבית שייכים לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה, תלמידים שסובלים מהצקות ומאלימות בבית הספר ונושרים מלימודים. "לפעמים הם לא מספרים על כך להורים ובמקרים אחרים ההורים עצמם מעדיפים שהילד יישאר בבית", הסבירה דשבסקי; קבוצה שנייה היא תלמידים שמועמדים להפניה למסגרות חינוך מיוחד ושהוריהם מתנגדים לכך. "נתקלתי במקרים בהם נשלח הילד לסבתא ברוסיה, רק כדי שלא יילך לחינוך מיוחד", אמרה דשבסקי.

 

משרד החינוך: המספר קטן יותר

 

בפרסומים רשמיים של משרד החינוך, המתבססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתייחסים הנתונים לנשירת תלמידים בכיתות ז' עד י"ב – ולא לגילים הקטנים יותר. גם בדיונים בכנסת, בוועדות החינוך או הקליטה, מתמקדים בדרך כלל בנשירת התלמידים בחינוך העל-יסודי, שמספרם עמד בשנת הלימודים שעברה על כ-24,700.

 

משרד החינוך מסר בתגובה ש"ההנחה היא שמספר הנושרים בטווח גילים זה (כיתות א'-ו') קטן ביותר. לפי נתוני העבר, חלק ניכר מהתלמידים הנושרים כביכול לומדים למעשה, אך הדיווח על כך טרם נקלט". למרות טענת משרד החינוך, בסיום "מבצע האיתור" הקודם, שהתמקד בתלמידים בחינוך העל-יסודי, עדיין לא נמצאו אלפי תלמידים ולגבי חלק גדול מהתלמידים שנמצאו התברר שאלו אכן נשרו מהלימודים.

 

עוד מסר משרד החינוך, שמנכ"לית המשרד, שלומית עמיחי, הורתה לבדוק ביסודיות את נושא נשירת התלמידים מבתי הספר היסודיים ולאתר את הילדים על מנת לוודא שלא נשרו מהמערכת. "במידה ויתברר שיש תלמידים שנשרו, דרשה המנכ"לית לקיים עמם קשר סדיר ורציף, במטרה להשיבם לבתי הספר", נמסר. 

גזענות באצטלה של אבחון – אסתר הרצוג

איך למרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג?

 

אסתר הרצוג | YNET

 

דו"ח שמסרה האקדמיה הלאומית למדעים למשרד החינוך, מצא פגמים חמורים ב"מערך האבחון לילדים לקויי למידה". הוא חושף את העובדה שמערך האבחון בגני הילדים ובכיתות א'-ב' פגום מיסודו.

 

כפי שדווח בתקשורת, לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים. הם לא רגישים דיים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כלומר, הציפייה שכלי האבחון של ילדים מנבאים יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד, הם חסרי יסוד.

 

מה נוכל ללמוד מהדו"ח על כישלונם המוחלט של מבדקי אבחון לילדים בגיל הרך? אפשר, כנראה, להסיק שיותר ממה שאבחונים פסיכולוגיים משרתים את הילדים שאותם הם מתיימרים לשרת, הם מקדמים את ענייניהם של מערכות החינוך ומערכי המיון והאבחון. זוהי, כמובן, ממש לא מסקנתם של החוקרים. הם מצפים, כך משתמע, שמשרד החינוך יחליט על פיתוח מערך אבחוני חדש אשר יספק מענה לכל הליקויים והכשלים שנמצאו. לא מופרך יהיה לטעון שהם מצפים להיות הגורם שיוזמן (ויתוקצב) לפתח את אותו מודל "מוצלח" חדש.

 

וכעת אנחנו למדים שבמשך שנים רבות השתמשו בכלים אשר חרצו את גורלם של תלמידים ללא כל בסיס של מהימנות. האם מוגזם יהיה לטעון שיתכן שבעוד 20, 10 או חמש שנים יבוא מחקר חדש אשר יצביע על כשליו של מערך אבחונים "משופר / מתוקן / מהימן" שיפתחו המומחים? כך יוכלו שוב מוסדות מחקר ומוסדות אבחון רבים לקום ולשגשג בזכות מבחני אבחון חדשים וכמובן שאף אחד יידרש לתת את הדין על אבחונים מזיקים שבוצעו בעשרות אלפי ילדים במשך שנים.

 

אך הסוגיה האמיתית היא האם בכלל ניתן לפתח כלי הערכה ומדידה לניבוי יכולות וכשרים של ילדים ובני אדם. נזקיהם המרובים של אבחונים פסיכולוגיים בהיסטוריה של המאה ה-20 מוכרים גם מההקשר העולמי וגם מההקשר המקומי.

 

אבחונים קולקטיביים של ילדים שחורים, ילדי מהגרים ועוד כבעלי מסוגלות נחותה, הוקעו מזמן ככלי במדיניות גזענית. גם בארץ כלי אבחון פסיכולוגיים למיניהם נמצאו כמשרתים מדיניות עדתית מפלה, גם כאשר השתמשו במושגים "מכובסים" כמו "טעוני טיפוח", "ילדים מסביבה נחשלת או מוגבלת", "ילדים (מזרחים) בעלי דמיון מפותח לעומת ילדים (אשכנזים) בעלי יכולת אנליטית".

 

פיתוח של כלי אבחון "מיוחדים" לילדי העולים מאתיופיה לא הביא לשילוב שלהם אלא אדרבא, הקל על הרחקתם מהמסגרות הרגילות. היום כבר ברור, לכאורה, לכל, שמדובר בכלים וארגונים המשרתים מדיניות של פערים ואפליה.

 

אז איך קורה שלמרות שהדברים מוכרים היטב ולמרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג? למה ממשיכות ממשלות ישראל, המתפארות בהיותה דמוקרטית ובמערכת חינוך השוחרת שוויון חברתי-מעמדי, לפתח "מערכי אבחון"?

   

 

הסיבה היא כמו תמיד פרוזאית: אינטרסים אישיים וארגוניים. לקדם מערכת חינוך שוויונית עולה כסף רב ומחייב כיתות קטנות, תשומת לב אישית לתלמידים, מגוון רחב של פעילויות ספורט והעשרה, השקעה במורים וכיוב'. במציאות שבה את הכסף שומרים לחברים של אולמרט / נתניהו / ברק ושאר "מנהיגי" ישראל, אין כסף אמיתי לילדים.

 

אז מה עושים עם ילדים שמשתעממים, שמפריעים, שלא מוכנים לשבת בשקט במשך שעות ארוכות בתנאים של כמעט כליאה ודיכוי? מאבחנים אותם כבעלי בעיות חברתיות / נפשיות / לימודיות ומעבירים אותם למסגרות מיוחדות. זה הרי כסף קטן לעומת ההשקעה הענקית הנחוצה. מהתנהלות זו יוצאים נשכרים בגדול מכוני אבחון, ומאבחני "ליקויים" למיניהם ולסוגיהם.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

סיפור על ילד שהגיע לחינוך המיוחד משום שהיה “שמח מדי”

הקומיקאי לני רביץ נולד בגיל צעיר מאוד בהרטפורד, קונטיקט, ארה”ב. את רוב שנות לימודיו הראשונות בילה בכיתות חינוך מיוחד משום שהיה “שמח מדי”.

 

כיום הוא מומחה לפיתוח חוש הומור, מנחה סדנאות צחוק, סמינרים, קורסים והרצאות בנושאי “גשטלט”, הומור, אינטליגנציה רגשית וכן הערכה עצמית ותפקוד שיא – בישראל וברחבי תבל ונחשב לאחד המרצים המבוקשים בעולם.

 

צפו במופע סטנד אפ של לני רביץ על חוויותיו מימי החינוך המיוחד. חוויות אמיתיות שכללו פגישות עם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

 

חלק א'

 

 

 

חלק ב'

 

ועדת השמה – כיצד להתמודד מול לחץ בית הספר? שאלות ותשובות

 

שאלה: מה לעשות אם מורה או מנהלת או יועצת לוחצות עלי לעשות אבחון או לתת לילד שלי ריטלין- ואני לא רוצה?

 

תשובה: זכותך החוקית המלאה לסרב! לבית הספר אין זכות חוקית לחייב את ההורים לאבחן או להחליט על טיפול תרופתי לילדך ללא הסכמתך המלאה.

 

לפי חוק יסוד ‘כבוד האדם וחירותו’ אסור לחייב שום אדם בטיפול או אבחון אלא אם כן חייו של אדם בסכנה וגם במקרה זה נדרש צו של בית משפט.

 

אם ילדך אינו בסכנת חיים, כל מה שעליך לעשות, הוא לבקש מהגורם הלוחץ: מורה, יועצת, מנהל/ת ביה”ס למסור לך את ההוראה בכתב ובחתימת ידו.

 

רוב הסיכויים שהם לא יתנו שום הוראה כזו בכתב, כיוון שזוהי עבירה על החוק, וזה ישתיק אותם.

 

אם הם יתנו את הבקשה בכתב, ניצחת!. פנה ל ‘עמותת מגן לזכויות אנוש’ שתייעץ לך כיצד להתלונן או להיאבק בגורם המאיים.

 

שאלה: האם כדאי לערוך אבחון פסיכולוגי או חינוכי לילד?

 

תשובה: לא בהכרח! קשה להאמין, אבל האבחונים הפכו בשנים האחרונות לכלי שנועד לפתור את קשיי המערכת, ובאופן עקבי, לעיתים קרובות הם דווקא פוגעים בשמו הטוב של הילד, בהערכה העצמית שלו ובעתידו. בפועל, יש מעט מדי תקציב לבתי הספר מכדי לתת לילדים את האמצעים שבאמת ישפרו את יכולותיהם.

 

ברגע שנעשה אבחון, יש לבית הספר אסמכתא רפואית או פסיכולוגית שמאפשרת לו ללחוץ עליך לתת לילד תרופות פסיכיאטריות  (תרופות לכל החיים) כדוגמת הריטלין. הניסיון מלמד שסמים משפיעים רק בטווח הקצר על ההישגים הלימודיים. לעומת זאת, היכולות העצמיות מידרדרות, ונוצר צורך להגדיל את מינון התרופה שוב ושוב כאשר יעילותה הולכת ופוחתת.

 

פעמים רבות אבחונים אלה משמשים את בתי הספר דווקא כדי להתנער מאחריות לגבי הילד, להסתמך רק על הכדור שהוא לוקח, להרע את תנאי החינוך ולתרץ כל כשל חינוכי בכך שהילד סובל מ ‘הפרעה’, שלמעשה, האבחון הדביק לו.

 

שום איש חינוך, כמובן, לא יכול לחייב אותך לערוך אבחון. זקוק לעזרה? התקשר לעמותה.

 

שאלה: אם אני כבר עורך אבחון – האם לתת עותק לביה”ס ?

 

תשובה: בשום אופן לא. ידע פרטי בכלל וידע רפואי או פסיכולוגי בפרט הניתן לארגונים גדולים יכול לשמש בעתיד את הארגון כדי להרע בתנאיך או במעמדך ובמקרה הזה בתנאי החינוך של ילדך. היו דברים מעולם; ילד שאובחן בגן על מנת לתת לו סיוע של גננת שיח נעזר בכך בעודו בגן . אולם בכיתה ב’ עם מורה אחרת ומנהלת אחרת שימש האבחון את בית הספר כדי להחליט על העברתו למסגרת של חינוך מיוחד. אל תפקיד שום מסמך כזה בידי בית הספר ואל תחתום על שום וויתור סודיות.

 

שאלה: הם מאיימים שיעבירו את הדיון בנושא לוועדת השמה. מה אני יכול לעשות?

 

תשובה: קודם כל אל תיבהל!

וועדות השמה יכולות בהחלט לשרת את הרצונות והעדפות של ההורים. וועדות השמה יכולות לחייב את בית הספר לתת לילדך את אותה המסגרת שאתה רוצה ואת אותו החינוך שאתה רוצה.

 

וועדות השמה הן וועדות טרום משפטיות. נירשם בהן פרוטוקול מדויק. כל הסכמה שלך נרשמת. על כל החלטה של וועדת השמה אפשר לערער. אחרי וועדת השמה אפשר לערער בוועדת ערר שמתקיימת במשרד החינוך במשרדי הפיקוח. אחרי וועדת ערער אפשר לערער בבית המשפט המחוזי.

 

וועדת השמה תפקידה להורות לבית הספר ולעירייה איזה חינוך יקבל בנך. היא מאשרת להעביר את ילדך לבתי ספר מיוחדים, לכיתות קטנות או לחינוך הרגיל. וועדת השמה מתקיימת בדרך כלל בעירייה, ומורכבת מנציגים של העירייה, משרד החינוך, המורה, המנהלת הפסיכולוג של העירייה, יועצת בית הספר, עובד סוציאלי, עובד רווחה, נציגי ארגון המורים וההורים עצמם.

 

בית ספר נוטה להדגיש שוועדת ההשמה מחליטה ללא קשר לרצון ההורים. בפועל זה שקר מוחלט. מכיוון שמשרד החינוך הפסיד בהרבה מאוד ערעורים, קיימת הוראה חד משמעית ליו”ר וועדות השמה להחליט רק לפי רצון ההורים. לא אומרים את זה להורים.

 

בישיבה עצמה מופעל, לכן, לחץ גדול מאוד על ההורים מצד כל הגורמים החינוכיים והטיפוליים להיענות לרצון בית הספר, ולהעביר את הילד לבית ספר אחר או למסגרת לימודית אחרת.

 

הם פשוט “משכנעים” אותך, וכך בסופו של דבר אתה זה שהסכמת, והם עושים בהתאם לרצונך.

 

הוועדה תשתמש ברכילות וביקורת על הילד, באיומים, סחיטה רגשית והפעלת לחץ פסיכולוגי באמצעות הדגשה של כמה “את/ה הורה גרוע”. החוכמה היא לא להיבהל, ולבוא מוכנים מראש עם החלטה מגובשת ונחושה. כדאי גם לדעת שכל אי הסכמה בין שני ההורים תנוצל בוועדה כדי להשיג חוסר הסכמה מובהק בין ההורים ולקבל הסכמה רק מהורה אחד.

 

בואו מוכנים עם רצונכם. ניקבו בשם בית הספר, הכיתה והמורה שאתם רוצים שהילד ילמד בה. וחיזרו על המשפט הזה שוב ושוב. לגבי השאר תגידו “לא מוכנים”, “לא מוכנים”, “לא,  לא,  לא !”.

 

במקרים רבים וועדת ההשמה תדרוש מכם לאבחן את הילד. כמובן, כדי להטיב את “הטיפול”

 

והחינוך של הילד. עימדו על זכותכם לא להסכים. בפועל האבחונים הללו משמשים את הוועדה כדי לכפות עליכם להעביר את הילד למסגרת החינוכית שהם היו מעדיפים.

 

בסופו של דבר יחליטו בוועדת ההשמה את מה שאתם דרשתם, למרות שיציגו זאת באופן אחר. כך תוכלו לנצל את וועדת ההשמה לטובתכם. בית הספר חייב להיכנע להחלטת וועדת ההשמה.

 

אם במקרה וועדת ההשמה תחליט בניגוד לרצונכם פנו מייד לוועדת ערר. וועדה זו מחויבת עוד יותר להוראת משרד החינוך לפעול רק על פי רצון ההורים.

 

שאלה: הילד שלי בעבר נטל ריטלין (או כל תרופה פסיכיאטרית אחרת). ראיתי שהילד סובל ממנה, לכן הפסקתי לתת לו את התרופה והחלטתי להעבירו לבית ספר אחר, אך בבית הספר החדש לא מוכנים לקבל אותו ללא ריטלין, מה לעשות? 

 

תשובה:  זה בניגוד לחוק. אסור על פי חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”, אסור לחייב אתכם לשום טיפול או אבחון. דרשו מהעירייה לקבל אותו לבית ספר שאתם רוצים. אם העירייה תסרב דרשו לקיים  וועדת השמה בעניין, ונצלו את הוועדה כדי להשיג את מה שאתם רוצים. גם אם קיימת דרישה שילדכם ילמד לא באזור מגוריכם, אם תתעקשו על דעתכם, וועדת ההשמה תחליט בסופו של דבר לפי רצונכם. (”ראו לעיל”).

 

שאלה:  פקיד סעד בוועדת השמה איים עליי שייקח אותי לבית משפט אם לא אסכים להחלטת וועדת ההשמה מה לעשות?

 

תשובה: אל תיבהל! במילא וועדת ההשמה תחליט מה שאתה רוצה. עמוד על דעתך במהלך הדיון, ודרוש ועדת ערר במקרה שהועדה לא קיבלה את דעתך. פנה לעמותה להגשת תלונה.

Newer entries »