הרהורים על משפחה וילדים

השופטת דנה מרשק-מרום, אישרה מתן עדות לא אמינה

כך הוגדר יובל (שם בדוי), ילד בן 10 להורים ממעמד מבוסס המתגוררים בצפון תל אביב ואלוף הארץ לילדים בגיל 10 בענף ספורט. ה"מחנכת" של יובל שלא היה אהוד במיוחד על בני כיתתו אשר הציקו לו והפעילו עליו אמצעי אלימות, לא רצתה לחנך ולהתמודד עם בעית ההצקות של הילדים הסוררים והחליטה להעביר את הטיפול למשרד הרווחה אשר רודף את הילד יובל עד עצם היום הזה.

במשרד הרווחה קפצו על המציאה, הגדירו את הילד אוטומטית ובלי לחשוב פעמיים כילד בסיכון ומיהרו להוציא בקשת נזקקות לבית המשפט. ילד שמוגדר כקטין נזקק הוא ילד שתוייג כילד עם בעיות כאלו המצריכות התערבות ופיקוח של שירותי הרווחה. הגדרת נזקקות היא שלב אחד לפני הוצאת הילד מהבית.

יובל שתוייג במזיד כילד בסיכון הינו ילד שמח, חייכן, טוב לב ובעל בטחון עצמי. יובל מאד אהוב במועדוני הספורט בהם הוא משתתף בתחרויות ע"י מאמנים, ילדים, הורי הילדים והשופטים בתחרויות. ספורטאי מצטיין בתחומו ובגילו וחדרו עתיר גביעים על נצחונות בתחרויות ספורט.

הוריו של יובל הינם הורים גרושים המקיימים ביניהם קשר מצויין. אביו של יובל הינו אב משמורן אשר גידל אותו מגיל שנתיים ולאם הסדרי ראיה נרחבים.יובל הינו בן יחיד להוריו, מושקע ומטופח מאד.

המחנכת נטלי סוויסה מבית הספר בבלי ירושלמי בת"א כשלה בחינוך

תחילת המקרה כאשריובל למד בכיתה א' בבית הספר בבלי ירושלמי בצפון ת"א. יובל סבל מהצקות ואלימות מצד חבריו בבית הספר. המחנכת, נטלי סוויסה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הבעיה פנתה ליועצת בית הספר וזו זימנה את ההורים וביקשה מהם לערוך אבחון לילד.

רשלנות מקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר פז תורן

בעצת הסבתא פנו ההורים באופן פרטי לד"ר פז תורן, פסיכיאטרית מומחית. לאחר שנפגשה עם הילד במרפאתה הביעה הפסיכיאטרית בפני ההורים את התרשמותה החיובית מהילד וכי אין היא רואה כל בעיה ומדובר בילד מקסים שהפגין בטחון ושיתוף פעולה.

למרות זאת, ד"ר תורן ביקשה להגיע לבית הספר ולפגוש את צוות בית הספר והמנהלת וזאת ללא נוכחות ההורים. ההורים התנגדו והביעו מורת רוחם מכך שפסיכיאטרית מטעמם נפגשת מאחורי גבם וללא נוכחותם עם צוות בית הספר.

עם יציאתה מחדר המנהלת טענה ד"ר תורן כי יובל צריך ליטול ריטלין וזאת לא מהיום אלא מאתמול. במהלך הפגישה עם ההורים במרפאתה היא לא ציינה ולו פעם אחת כי לילד הפרעת קשב וריכוז, והנה, בתום פגישה עם צוות בית הספר היא יצאה בהצהרה חדשה.

ד"ר תורן אף המליצה כי בית הספר יתן את ה"תרופה" לילד. ד"ר תורן המליצה לתת ריטלין לילד לאחר שראתה אותו 30 דקות בלבד, ללא ביצוע האבחונים הדרושים כגון מבחן טובה ואבחון של נוירולוג. על סמך 30 דקות בלבד של התרשמות אישית סובייקטיבית היא החליטה כי לילד יש הפרעת קשב ריכוז.

הוריו של יובל ערכו לבנם בדיקה נוספת במרפאה לטיפול בקשיי ריכוז אשר העלתה כי הילד כלל אינו סובל מבעית קשב וריכוז.

הפרה בוטה של תקנות משרד החינוך מצד בית הספר בבלי

במשך שלושה חדשים, מחנכת הכיתה, נטלי סוויסה, נתנה ליובל ריטלין, לעיני כל ילדי הכיתה, צעד משפיל כשלעצמו, הוריד את בטחונו העצמי של הילד, הזיק לתדמיתו בפני הילדים והסב לו נזק נפשי.

גב' סוויסה ביצעה זאת ללא הסכמה בכתב של הוריו של יובל ובניגוד להוראת משרד החינוך האוסרת במפורש מתן ריטלין ללא אישור בכתב של ההורים.

לאחר צפייה בתכנית טלויזיה המיידעת את הציבור כי אין לתת ריטלין לילדים ללא הסכמת ההורים, דרשו הוריו של יובל ממנהלת בית הספר להפסיק לאלתר את מתן התרופה.

תלונת שווא במשטרה כטקטיקה להסיר אחריות מהמערכת

לאחר הפסקת מתן התרופה החל הצוות החינוכי לשוב ולהתלונן על הילד. הוריו של יובל טענו כי נעשה לו עוול וכי מערכת החינוך אינה מסוגלת להתמודד עם כמות הילדים בכיתה והבעיות המתעוררות עקב כך, ומעדיפה לסמם את יובל כדי שהוא לא יתייחס להצקות הרבות בכיתה ולמורה יהיה יותר קל לנהל את השיעור.

על מנת להסוות את מעשיה הלא החוקיים של הנהלת בית הספר ולהסיר אחריות מכתפיה, באחד הימים כאשר יובל הגיע לבית הספר עם סימן אדום על צווארו, פנתה מנהלת בית הספר לפקידת סעד ממשרד הרווחה ודיווחה על חשש של אלימות מצד האב כלפי הילד, למרות שידעה מראש כי הסימן האדום נעשה בידי אחד הילדים האלימים בכיתה.

תיק החקירה במשטרה נסגר לאחר שהחקירה העלתה כי לא היו דברים מעולם, אך כאן רק החלה מסכת הייסורים של יובל ומשפחתו ורדיפתם ע"י שירותי הרווחה בעירית תל אביב בניצוחה של פקידת הסעד שפרה ענבר.

הילד יובל נרדף ע"י משרד הרווחה גם בבית הספר נעמי שמר

בעקבות מעבר דירה, עבר יובל ללמוד בבית הספר נעמי שמר בשכונת תל ברוך. למרבה הצער, הועברו פרטי המקרה של יובל למנהלת בבית הספר החדש, וגורלו כבר נחרץ בטרם הגיע ספסל הלימודים. המורים פיתחו נגדו דעות קדומות, ראו אותו כבר מראש כילד בעייתי וכך נתנו אף לגיטימציה לילדים להתייחס אליו ככזה.

צעד זה שבוצע ע"י משרד הרווחה בו הפר חסיון ויידע את המנהלת החדשה בפרטי המקרה, הסב נזק לילד והינו בניגוד גמור לטובת בילד. גם הורים אחרים בבית הספר הבחינו כי הצוות בבית הספר עושה עוול לילד עת שדיווחו להוריו של הילד כי היו עדים לאפליה ואי צדק מצד בית הספר כלפי הילד.

שוב, על מנת לחפות על מחדליהם של אנשי החינוך בבית הספר נעמי שמר וכדי לבודד אותו במסגרת החינוך המיוחד, העלו אנשי החינוך את יובל לועדת השמה וזאת בניגוד לחוק. ההורים כמובן שלא שיתפו פעולה כדי לא לקטלג את בנם ולהסב לו נזק לטווח ארוך גם בבגרותו.

שוב מחנכת שאינה ראויה לעבוד במערכת החינוך

בכיתה ג' הועבר יובל לבית הספר ניצנים, שם השתלב ללא קשיים מיוחדים והילה, מחנכת הכיתה יצרה עימו קשר טוב, דבר שהיה זקוק לו יותר מכל לנוכח ההתנסות המרה שהיתה לו במערכת החינוך. למרבה הצער, הוחלפה המחנכת במורה חדשה בשם פלורית אשר לא הצליחה להמשיך אתה מה שבנתה המחנכת הקודמת ושוב חלה הרעה במצב.

בקשת נזקקות לילד מושקע ומטופח

לאחרונה החליטו עובדי הרווחה בעירית תל אביב בראשותה של פקידת הסעד שפרה ענבר להוציא בקשת נזקקות ליובל. בקשת נזקקות לבית המשפט מוגשת כאשר עובדים סוציאלים מחליטים שהוריו של הילד אינם מסוגלים לטפל בו כראוי והוא נזקק לפיקוחם. אם בית המשפט מאשר נזקקות, הם יכולים להשתמש בסמכויותיהם הרחבות לעשות ככל העולה על רוחם, לכפות על הילד טיפולים מפוקפקים וחסרי ביסוס מדעי, והגרוע מכל, גם הוצאת הילד מהבית.

אם הלכתם פעם לפסיכולוג או שרינק, גם בהיותכם רווקים, זה יהיה בעוכריכם כאשר תהיו הורים.

על מנת לשכנע את בית המשפט כי הוריו של יובל אינם ראויים פשפשו פקידי הסעד בעברו של האב ומצאו כי 10 שנים קודם לכן הלך האב לייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר בשם נתנאל לאור. מדובר היה בייעוץ חד פעמי בלבד וכמובן חסוי, אך למרות זאת הצליחו להוציא מידע מלאור למרות החסיון הרפואי אליו הוא מחוייב. פקידי הסעד הגישו בקשה לזמן את לאור להעיד למרות שהפגישה הנקודתית עם האב אירעה לפני 10 שנים, ולמרות שפרופסור לאור ביער את כל המסמכים וזכרונו מעומעם בשל הזמן הרב שעבר.

למרות האמור לעיל אישרה שופטת הנוער בבית משפט השלום בת"א, השופטת דנה מרשק-מרום את עדותו השנויה במחלוקת של פרופסור נתנאל לאור.

ידוע הוא כי פקידי סעד מפעילים כל מאניפולציה, כולל תסקירים שקריים על ידם על מנת לנצח בבית המשפט, חבל שהשופטת אשרה עדות לא אמינה של איש מקצוע שזוכר פציינט במעומעם ואף אינה מגובה במסמכים.

מעשי אונס בפנימיות, ובפרט פנימיות של משרד הרווחה אינם דבר חריג. אך בעוד מעשי אונס בפנימיות של משרד החינוך נחשפים ביתר קלות משום שההורים שנמצאים בקשר עם הילדים מהווים גורם פיקוח משמעותי על הנעשה בילדיהם בפנימיות, הרי שהורים לילדים בפנימיות משרד הרווחה אינם יכולים לפקח ולדעת אם התעללו בילדיהם משום שבמקרים רבים משרד הרווחה מנתק אותם מילדיהם. כך יוצא שמעשי התעללות בפנימיות משרד הרווחה מוסתרים בהצלחה רבה מפני הציבור והתקשורת משום המידור והנתק מההורים ובהעדר גורמים פיקוח נאותים.

לפני 10 שנים הותקף מינית ילד בן 14 בידי שלושה מחבריו בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה ליד זכרון יעקב. התוקפים קיבלו עונשים מגוחכים – קנסות של אלפיים שקל. עשר שנים אחר כך הילד החליט לתבוע מיליונים מהנערים מהפנימייה וממשרד החינוך. השבוע הוא פגש את אחד המעורבים בתקיפה. סליחה לא היתה שם.

גם במלחמת לבנון השניה בוצע בפנימיה זו מעשה אונס שהובא לידיעת התקשורת.

אהרון יהודה, בן 28 מקרית שמונה הורשע בשנת 2007 בביצוע עבירות מין רבות בשלושה קטינים בני 6, 11 ו 12, בעת ששהו כולם בזמן מלחמת לבנון השנייה בכפר הנוער מאיר שפיה. יהודה טען כי הוא עצמו עבר התעללות מינית בעת ששהה כילד בפנימיה.

צפו בתחקיר של יפעת גליק אתמול באולפן ששי על מעשה האונס שבוצע בפנימית כפר הנוער מאיר שפיה:

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, "מיתוס גידול הילדים". האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

הרעיון המרכזי של הספר

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

הדרכה הורית – בלוף המאה

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

מי חינך אתכם להתנהג כך?

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

בבית ספר יוקרתי באזור השרון ילדים התעללו בילד בכיתה ח' במשך שנה שלמה וההנהלה עצמה עין. בבית ספר זה ארעו מספר מקרים דומים בעבר אשר בעקבותם העבירו הורים את ילדיהם לבתי ספר אחרים וההנהלה ממשיכה להתעלם.

דו"ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.

אור קשתי | הארץ

מערך האבחון, המדידה וההערכה בגני הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי פגום מיסודו. לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים, הם אינם רגישים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כך עולה מדו"ח של "האקדמיה הלאומית למדעים", אשר התפרסם אתמול ושנמסר באחרונה למשרד החינוך.

לפי הערכות חוקרים ואנשי משרד החינוך, כ-15% מהתלמידים במערכת החינוך סובלים מלקויות למידה שונות ועוברים אבחונים. הדו"ח התמקד בבחינתם של האבחונים, המדידות וההערכות בגיל הרך (מגן הילדים עד כיתה ב') בתחום החברתי והרגשי, וכן בתחום רכישת כישורי שפה, אוריינות לשונית ומתמטיקה.

במסגרת זו נבדקה שורה ארוכה של מבחנים פסיכולוגיים, קוגניטיוויים, מבחני אישיות, תפישה, מוטוריקה וקואורדינציה, הנחשבים כמנבאים של יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד.

התמונה העולה מהדו"ח עגומה. כך למשל נמצא כי "ארגונים שונים, ממלכתיים ופרטיים, פעילים בתחומים אלה, כשכל אחד מהם נוקט שיטות שונות המשרתות את מטרותיו הייחודיות. ברוב המקרים נעשה שימוש בכלים החסרים נורמות ארציות, ולכן היכולת להפיק מהם מידע מהימן ותקף מוטלת בספק".

למסקנות הדו"ח השלכות רחבות היקף: היעדר נורמות ארציות עלול להביא למצב בו תלמיד אחד מקבל אבחונים שונים ממאבחנים שונים (או ששני תלמידים, בעלי אותה לקות, יזכו לאבחון שונה); תלמידים אשר נשלחו למסגרות חינוך מיוחד בהסתמך על אבחונים, שייכים למעשה לחינוך הרגיל (ולהפך – מקומו של תלמיד שנשאר בחינוך הרגיל עשוי להיות דווקא בחינוך המיוחד); איתור ילדים בסיכון איננו מדויק; הערכה של תוכניות לימודים ועבודת הגננת או המורה נעשית למעשה בחלל הריק – כמו גם תוכניות התערבות ותיקון לקויות למידה.

הדו"ח, שכתבה ועדת מומחים בראשות הפרופ' צביה ברזניץ, ראש החוג לליקויי למידה באוניברסיטת חיפה, במסגרת "היוזמה למחקר יישומי בחינוך" של "האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים". עוד השתתפו בוועדה כעשרה חוקרים מובילים מאוניברסיטאות שונות בארץ.

"חסרים במדינת ישראל כלים לאיתור, סינון, אבחון, מדידה והערכה נורמטיוויים מתאימים, המאפשרים בחינה שיטתית ומושכלת של ההתפתחות בגיל הרך ברוב התחומים שנבדקו", כתבו חברי הוועדה, "בשימושה של מערכת החינוך מצויים כיום כלים רבים שהרציונל העומד בבסיסם אינו ברור והם אינם עומדים בסטנדרטים של תוקף ומהימנות". יתרה מזאת, לפי הדו"ח, היעדר נורמות וסטנדרטים מביא "פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים לחוש כי עבודתם שרלטנית וכי דיווחיהם על תוצאות המבחנים אינם משקפים את יכולות הילדים ואינם מספקים תמונה אמיתית של קשיים ובעיות".

עוד נכתב בדו"ח כי "מבחני המשכל המשמשים כיום לקבלת החלטות חורצות גורל ב'ועדות ההשמה' (בהן נקבע אם התלמיד יופנה למסגרת של חינוך מיוחד, א"ק) הם בעלי נורמות מיושנות ונדרש תקנון עכשווי", וכי מבחנים הבודקים את הפן ההתנהגותי והרגשי-חברתי של הילדים "אינם תקפים".

"כל אחד מהמבחנים צריך להיות בעל נורמות כלל-ארציות, אבל אין כלום", מסבירה הפרופ' ברזניץ, "חלק מהמבחנים בכלל תורגמו מאנגלית, כיוון שהחוקרים שהביאו אותם לארץ למדו פעם בארצות הברית. כיום יש מודעות לצורך לאבחן תלמידים כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לטפל בקשייהם. עכשיו צריך לעשות סדר בכל התחום הזה".

הדו"ח מקדיש תשומת לב מיוחדת לאבחון ולמדידה של תלמידים מ"אוכלוסיות מיוחדות". כך, למשל, קבעו חברי הוועדה כי בחינוך החרדי לא מתבצעת הערכת הישגים ראשונית של יכולות קריאה וכתיבה גם בקרב קבוצת התלמידים הנורמטיווית; במגזר הערבי קיים "מחסור ניכר באנשי מקצוע (פסיכולוגים) הרשאים לאבחן ילדים ולהעריכם. כלי האבחון הקיימים לא תורגמו לערבית ואף אינם מותאמים מבחינה תרבותית לילדי המגזר הערבי"; ואילו בטיפול בעולים החדשים "חסרים כלים המתאימים מבחינה לשונית או תרבותית".

הדו"ח ממליץ, בין השאר, להעביר את האבחונים השונים סטנדרטיזציה כלל-ארצית, תוך פיתוח כלי מדידה ייחודיים, מותאמי תרבות, למגזר החרדי, הערבי ולעולים החדשים; לקבוע מדיניות ממלכתית בנושא מוכנות ילדים לכניסה לכיתה א; להקים מערך להכשרת המשתמשים בכלים השונים כגון גננות ופסיכולוגים, ועוד.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי הוא זה אשר הזמין את הדו"ח "מתוך ידיעה שחסרים במערכת החינוך כלי אבחון והערכה. יש לנו עניין רב ללמוד את ההמלצות וליישם את המתאימות". עוד נמסר כי בשנתיים האחרונות השלים המשרד פיתוח כלי אבחון ייחודי לבדיקת רכישת השפה הערבית בגיל הרך, שהשימוש בו יתחיל בשנת הלימודים הקרובה. פיתוח כלי נוסף, הבוחן את מידת שליטתם של תלמידים עולים בשפה העברית, עומד לפני סיום.

יולי תמיר בראיון לעיתון צפון TLV על ההונאה של תעשיית האבחונים בלקויות למידה בילדים:

יש לך הסבר לתופעה שכ-40% מתלמידי שכונות צפון תל אביב מאובחנים כלקויי למידה?

זה לא המצב באמת. זה יותר הקלות שבה הורים קונים את האבחונים בכסף.

יש בעיה קשה של אבחון יתר ואנו מנסים להתמודד איתה. כאשר בא ילד ומציג אבחון חתום ע”י מאבחן, לא תמיד יש דרך לדעת מתי זה אמיתי ומתי לא, ואנו מחויבים לתת סיוע לכולם כדי שלא נפספס את אלה שכן צריכים.

זו אמירה מאד חמורה

אין ספק, התופעה של אבחון יתר מדאיגה אותנו ואנו מחפשים דרך לטפל בה מבלי לפגוע באלה שכן זקוקים לסיוע. יש לנו התדיינות גם עם המאבחנים ועם גורמים מקצועיים אחרים כדי לראות איך אפשר לגרום למאבחנים להיות יותר אחראים ולא לתת אבחונים כל כך בקלות.

לטענתך, יש זיוף אבחונים כדי להקל עם הורים ותלמידים?

בצפון תל אביב יש 40% לקויי למידה וברהט 3.5% לקויי למידה. לכאורה, זה מאד משונה. אם לאמר את האמת זה לא דבר פשוט, היות ומדובר גם בעסק כלכלי. הרי המאבחן מקבל שכר תמורת האבחון, ויש בעיה של קנית אבחונים בכסף. מצד שני, אנו רואים מגזרים –חרדי וערבי – שבהם יש תת-אבחון ושם אנו מכניסים יותר מאבחנים.

אז מה בכוונתך לעשות?

זאת בעיה, כגורם חיצוני, מבחינה משפטית, אני לא יכולה להגיד שהילד הזה הוא אבחנת שווא ולכן אני פוסלת את האבחון שלו. אנו מגיעים למצב שילדים יודעים שאם להורים יש כסף – לא צריך להשתדל.

במי את תולה את האשם?

הבעיה היא שכל כך הרבה הורים פונים לאבחון, שזו נהייתה נורמה. אנו לא עומדים בקצב. לפי החוק, לצערי, אני לא יכולה שלא לקבל חוות דעתו של מאבחן חיצוני הרשום במשרד החינוך. חלק גדול מהמאבחנים עובדים בשעות היום במערכת ואחר הצהרים באבחון פרטי.

רופא בוגר פנימיה? מדען בוגר פנימיה? פרופסור בוגר פנימיה? קשה מאד למצוא כאלו.

האומדנים מדברים על כ-75,000 ילדים שחיים כיום בישראל מחוץ לבית. כ-80% מהם בפנימיות ו20% בבתי אומנה. בעולם המערבי היחס הוא הפוך, 80% בבתי אומנה ו-20% בפנימיות.

מסמך על פנימיות משרד הרווחה של טלאל דולב מתאר מצב עגום של ילדי מוסדות בהקשר של הישגים בלימודים. מכון ברוקדייל, 2003:

אל המסמך

האם ההוצאות מן הבית היו הכרחיות?

בשנים האחרונות התעוררו סוגיות הקשורות להקצאת הטיפול הפנימייתי ולדפוסי השימוש בו. ממצאים מדאיגים ממחקרים שנעשו לאחרונה העלו שאלות לגבי ההחלטה על הוצאת ילד מביתו, לגבי משך השהייה במסגרת הפנימייתית ולגבי הקריטריונים ליציאה מטיפול פנימייתי. 

מחקר ארצי על ועדות החלטה מקומיות (דולב, בנבנישתי וטימר 2000) הצביע על ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע להשמה מחוץ לבית. העיקריים בהם היו המחסור במידע שיטתי במקרים רבים, דיונים קצרים מדי בחלופות השונות, וכן חוסר עקיבות בהחלטות על הוצאתם של ילדים מן הבית.

מכאן נשאלת השאלה, האם כל ההוצאות מן הבית היו הכרחיות. מחקר נוסף, שבו מומחים התבקשו לעבור על דוחות בכתב, ולהמליץ על טיפול קהילתי או על הוצאה מהבית, העלה גם הוא ספקות לגבי חלק מן ההחלטות על הוצאה מהבית. המומחים המליצו על התערבות קהילתית כמעט לכ-50% ממדגם של מקרים שהתבססו על תיאורי ילדים הנמצאים כיום בטיפול פנימייתי.

במחקר הארצי על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר נמצאים בטיפול פנימייתי. המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (דולב, בנבנישתי וטימר 2000).

ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של  מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות.

אף שהחזרת הילד לביתו מוגדרת כיעד עיקרי, הן של הפנימיות הקהילתיות והן של פנימיות-היום, העובדים הסוציאליים טענו כי 53% מן הילדים שכבר שוהים בפנימיות הקהילתיות במשך שנתיים, ו-40% מן הילדים השוהים בפנימיות-יום למשך תקופה זו, יזדקקו לטיפול פנימייתי ארוך-טווח. באשר לשאר הילדים, העובדים העריכו שהם יזדקקו לפחות לעוד שנה או שנתיים של טיפול. עובדים סוציאליים המטפלים בילדים במסגרות השיקומיות, המשמשים כקבוצת השוואה במחקר ההערכה, העריכו ש-64% מן הילדים יזדקקו לטיפול ארוך-טווח במסגרות חוץ-ביתיות. ממצאים אלה מצביעים על כך שיש להגביר את המאמצים בכיוון של קיצור משמעותי של משך השהייה במסגרות הפנימייתיות.

רמת החינוך בפנימיות – הישגים נמוכים

אחד התחומים שנחשב לבעייתי ביותר הוא תחום החינוך. מספר מחקרים הצביעו על כך שילדים ונוער במערכת הפנימייתית בישראל סובלים מפערים ניכרים בתחום הלימודי. 

במחקר שנערך ב-1994 בעשר פנימיות נמצא כי 71% מהילדים  היו מתחת לרמת הכיתה, מהם 33% היו בפיגור של שלוש שנים או יותר (דולב וברנע, 1996). נתונים אחרונים ממערכת הפיקוח של הרף מעידים שלמחצית מהילדים בפנימיות הישגים נמוכים מן הממוצע וש-41% אינם מסתגלים למערכת הלימודית. כמו כן המחקרים מראים כי למרות הפערים הלימודיים הגדולים, הפנימיות משקיעות משאבים מוגבלים בלבד בתמיכה בתהליך הלימודי (דולב וברנע, 1996; פליישמן ואחרים, 1999). הישגיהם הלימודיים של בני נוער ברשות חסות הנוער גם הם נמוכים.

סקירה של הטיפול הפנימייתי בשבע מדינות כולל ישראל, אשר התבצעה לאחרונה, העלתה כי ברוב המדינות, הילדים הנמצאים בטיפול פנימייתי הם בעלי הישגים נמוכים, ואינם מצליחים להגיע ליעדים לימודיים סבירים. יתרה מכך, בכל המדינות, הרמה הלימודית שאליה מגיעים הילדים ובני הנוער בפנימיות אינה מאפשרת להם להשתתף במסלולי חינוך אקדמיים ומקצועיים טובים לאחר שעזבו את הפנימייה. מכאן ברור שיש צורך במאמץ לשיפור התוצאות בתחום זה  (McSherry and Iwanec, 2002).

מחקרים מן העולם מציינים סיבות שונות להישגים הלימודיים הנמוכים של צעירים בטיפול בפנימייתי (דולב וזילכה, 2000; McSherry and Iwanec, 2002). סיבות אלה קשורות לשלושה תחומים עיקריים:

• ייתכן שבעקבות המעבר של הילדים לפנימייה, או ממנה – בחזרה  לקהילה, הם אינם מבקרים בבית הספר באופן סדיר, או שהם עוברים מבית ספר לבית ספר, ולכן אינם יכולים ליהנות מיתרונותיה של  המערכת הבית-ספרית;
• חוסר התיאום ואי-לקיחת אחריות משותפת על חינוך הילדים מטעם המסגרת הפנימייתית מכאן ובית הספר מכאן;
• והקדימות הנמוכה הניתנת לנושא הלימודי על-ידי צוות הפנימייה, שהכשרתם ועניינם מותאמים יותר לצרכיו החברתיים והרגשיים של הילד מאשר לדרישות מערכת החינוך.

פנימית כפר סבא