הרהורים על משפחה וילדים

ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.

על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.

אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.

נעמה כרמי, ד"ר לפילוסופיה, אפריל 2008

כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע"י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.

בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.

המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.

אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.

מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, "מיתוס גידול הילדים". האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

הרעיון המרכזי של הספר

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

הדרכה הורית – בלוף המאה

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

מי חינך אתכם להתנהג כך?

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

המקרה אירע במהלך יריד חנוכה בבית ספר ולאחר שאמה של הפעוטה התרשלה בהשגחה עליה. בית המשפט חייב את הנתבעות בתשלום פיצוי ואת האם בשיפוי

איריס פרחי | NFC

י.פ. (קטינה) ילידת 22/2/02 עברה תאונה מצמררת, בחודש דצמבר 2003, בהיותה כבת שנתיים. הקטינה הגיעה ליריד חנוכה בבית הספר "אורה ושמחה" עם אמה, אחיה התאום ושתי אחיותיה הבוגרות והחמישה ישבו לאכול. כשהאם הגישה לאחים אוכל, קמה הקטינה ממקומה והסתובבה בכיתה שעוצבה כמסעדה לרגל היריד. האם הורתה לבת הגדולה להשגיח על הקטינה אלא שבטרם הספיקה לעשות כן, נתקלה הקטינה, תוך שניות, בפלטה עליה הונח סיר עם מרק רותח ונפלה לתוכו. מומחה מטעמה קבע שנגרמו לה כוויות ב-7% משטח גופה. בכתב תביעה שהגישה הקטינה לבית משפט השלום בירושלים נגד בית הספר "אורה ושמחה" (נתבע 1) וחברת הביטוח איילון בע"מ (נתבעת 2) טענה שהנתבעים התרשלו כשהשאירו סיר מרק רותח, ללא השגחה, במקום נגיש לקהל וגרמו לה לנזקים ממוניים ולא ממוניים במחדלם.

בכתב ההגנה טענו הנתבעות שאמה של הקטינה אשמה בתאונה כשלא השגיחה על בתה ולא הרחיקה אותה ממקור סכנה. הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה והגישו הודעת צד ג' נגד אמה של הקטינה. האם השיבה להגנתה שלא ניתן היה למנוע את התאונה שכן מרגע שהקטינה קמה מהשולחן ועד לרגע שנפלה לסיר המרק הרותח, חלפו שניות בודדות.

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, קבע השופט רם וינוגרד, שנתבעת 1 התרשלה והוא חייב את הנתבעות לשלם לקטינה 44,000 שקל בגין נזק לא ממוני הכולל עוגמת נפש בתוספת 2,000 שקל בגין הוצאות. אמה של התובעת, צד ג', חויבה לשפות את הנתבעות בסכום השווה לסך 10% מהחיוב שהוטל עליהן. סכום הפיצוי יופקד בחשבון על שם הקטינה ויימסר לה בהגיעה לגיל 18. "בעצם נפילתה של הקטינה לתוך סיר המרק יש כדי להקים את יסודות הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו, שהרי אין ספק שהיה על בית הספר לדאוג לכך שמרק רותח לא יימצא בהישג ידם של המבקרים במקום".

השופט וינוגרד, קיבל את עדות האחות, שהאירוע נמשך שניות ספורות והקטינה ניגשה לכיוון הסיר ונפלה לתוכו לאחר שהתנגשה בו. השופט קבע שעדות זו אמינה ומהימנה ונתמכה בעובדות חיצוניות.

השופט הוסיף שיש לקבוע אשם חלקי על האם: "מאחר וזו הבחינה בסיר עם כניסתה לחדר, וידעה שהיא מטופלת בארבעה ילדים, מהם שניים שגילם כשנתיים, היה עליה להימנע מלשבת בשולחן המרוחק מטרים ספורים ממקור סכנה גלוי. למצער, היה עליה לנקוט בזהירות רבה לאחר קבלת ההחלטה לשבת בחדר, ולמנוע כל קימה מהשולחן בפרט של ילד שטרם מלאו לו שנתיים שסקרנותו עולה לאין שיעור על זהירותו. האם הבהירה כי שעה שהיא מטופלת בארבעה ילדים עליה לחלק את תשומת לבה בין כולם. ממילא ברי שאין באפשרותה להשגיח על ילדיה מהסכנה הגלויה לעין הנשקפת מסיר ובו נוזל רותח, והיא משליכה יהבה על הצוות במקום כי ימנע את הסכנה. נראה כי העדר השגחה קשור בטבורו גם לעצם ההיוותרות במקום… את עיקר המשקל יש לתת לעובדה שעל אף הימצאות במקום בו קיימת סכנה, לא נקטה האם צעדים מספיקים להבטיח כי הילדים, הרכים בשנים, לא יקומו ממקומם וישוטטו בסמוך לסיר בו הבחינה".

יחד עם זאת קבע השופט שרשלנותו של בית הספר חמורה יותר: "אשמתו המוסרית של בית הספר, שיצר את המפגע ולא טרח לסלקו אף כי הזמין למקום הורים וטף, עולה לאין שיעור על זו של האם שהחליטה להישאר במקום ולא השכילה לאחוז בתובעת מיד עם קומה מהשולחן. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה שיש לייחס לאם אחריות כ'מעוולת במשותף' בשיעור של 10%".

ערוץ 10: שלושה גברים מאזור הצפון טוענים שאשה אחת פעלה במתכוון כדי לגנוב את זרעם וגם הצליחה. השלושה שמצליחים לאסוף ראיות נגד האישה הגישו נגדה תלונה במשטרה.

שלושה גברים מאזור הצפון הגישו הבוקר (שלישי) תלונה במשטרה כנגד אישה שלטענתם גנבה את זרעם במתכוון, התעברה וכעת היא סוחטת אותם. השלושה אספו ראיות נגדה והצליחו גם לדבר עם מכרה שלה, שאימתה כי האישה אכן גנבה את זרעם במתכוון.

אחד הגברים, י', עורך דין מצליח, קיבל לפני כמה חודשים פנייה מבחורה שביקשה ממנו לקבל סיוע משפטי. י' קבע עימה פגישה במהלכה כך הוא טוען היא פיתתה אותו והוא נגרר לקיים איתה יחסי מין.

הוא מספר כי בטרם קיימו יחסי מין הוא עצר ואמר לה שאין לו אמצעי מניעה. האישה הרגיעה אותו לדבריו ואמרה לו כי אין לו מה לדאוג, מאחר והיא נטלה גלולות. "זה משפט שאני זוכר אותו כאילו נאמר לי עכשיו", אמר י'.

י' מספר כי חודש לאחר המפגש בין השניים הוא קיבל הודעה בתיבת הדואר האלקטרונית שלו ובה קישור לאתר עם הסברים על התפתחות עוברים. לא עברו כמה שעות והוא קיבל ממנה שיחת טלפון, בה היא הודיעה לו כי היא בהיריון וכי הוא האב. מאז, במשך כמה שבועות ארוכים הוא לא הצליח לתפקד. זאת, עד שקיבל שיחת טלפון מבחור שטען כי גם הוא פותה על ידה וכי היא אמרה לו שהיא בהיריון ממנו.

הגבר שהיה על הקו, ספורטאי מצטיין, סיפר כי מצוקתו של י' החזירה אותו למפגש הקודם עם הבחורה לפני ארבע שנים, שאותה הכיר משניסתה לשווק לו מוצרי בריאות. הוא קיים עימה יחסי מין וגם לו היא סיפרה כי היא נוטלת גלולות. מאז המפגש היא נעלמה ורק לאחר כמה חודשים היא הופיעה שוב בביתו עם בטן הריונית.

"אני פתאום רואה בחורה בהיריון. נדהמתי ועדיין לא קישרתי את זה אליי". כששאלתי אותה מי האב היא הצביעה ואמרה "אתה", סיפר הספורטאי. עוד סיפר כי היא אמרה לו כי הדבר היחיד שהיא דורשת ממנו כי כשהילדה תגדל היא תדע מי האבא.

מלבד דרישתה, נוספה גם תביעה בסכום של מאות אלפי שקלים.

שני הגברים חושדים שהמפגש של הצעירה עימם לא היה מקרי אלא תוכנן בקפידה ומחליטים יחד לבדוק אודותיה. הם מצליחים לגייס מכרה שלה והיא מתחילה לגולל בפניהם את המזימות של חברתה.

כאשר שאל אחד הגברים מדוע גנבה ממנו את הזרע ומדוע לא הלכה פשוט לבנק הזרע, ענתה חברתה כי הוצאת זרע מבנק הזרע היא כמו "משכנתא, זה עולה 2,00 שקלים".

יש לציין כי בתי המשפט בישראל אינם מכירים במושג גניבת זרע ומתחשבים רק בעתידו של הקטין ובאופן גורף מחייבים את הגבר לשלם מזונות לאישה בלי קשר לסיבות ההתעברות.

הבוקר בצעד חסר תקדים ניגשו הגברים המיוצגים על ידי עורכת הדין, תמי אולמן, להגיש תלונה במשטרה., זאת הפעם הראשונה שכמה גברים יחד הצליחו לאסוף ראיות על גניבת זרע לכאורה בתקווה שיצליחו לשכנע את המשפט שמדובר בהוצאת דבר במרמה.

הקומיקאי לני רביץ נולד בגיל צעיר מאוד בהרטפורד, קונטיקט, ארה”ב. את רוב שנות לימודיו הראשונות בילה בכיתות חינוך מיוחד משום שהיה “שמח מדי”.

כיום הוא מומחה לפיתוח חוש הומור, מנחה סדנאות צחוק, סמינרים, קורסים והרצאות בנושאי “גשטלט”, הומור, אינטליגנציה רגשית וכן הערכה עצמית ותפקוד שיא – בישראל וברחבי תבל ונחשב לאחד המרצים המבוקשים בעולם.

צפו במופע סטנד אפ של לני רביץ על חוויותיו מימי החינוך המיוחד. חוויות אמיתיות שכללו פגישות עם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

חלק א'

חלק ב'

שאלה: מה לעשות אם מורה או מנהלת או יועצת לוחצות עלי לעשות אבחון או לתת לילד שלי ריטלין- ואני לא רוצה?

תשובה: זכותך החוקית המלאה לסרב! לבית הספר אין זכות חוקית לחייב את ההורים לאבחן או להחליט על טיפול תרופתי לילדך ללא הסכמתך המלאה.

לפי חוק יסוד ‘כבוד האדם וחירותו’ אסור לחייב שום אדם בטיפול או אבחון אלא אם כן חייו של אדם בסכנה וגם במקרה זה נדרש צו של בית משפט.

אם ילדך אינו בסכנת חיים, כל מה שעליך לעשות, הוא לבקש מהגורם הלוחץ: מורה, יועצת, מנהל/ת ביה”ס למסור לך את ההוראה בכתב ובחתימת ידו.

רוב הסיכויים שהם לא יתנו שום הוראה כזו בכתב, כיוון שזוהי עבירה על החוק, וזה ישתיק אותם.

אם הם יתנו את הבקשה בכתב, ניצחת!. פנה ל ‘עמותת מגן לזכויות אנוש’ שתייעץ לך כיצד להתלונן או להיאבק בגורם המאיים.

שאלה: האם כדאי לערוך אבחון פסיכולוגי או חינוכי לילד?

תשובה: לא בהכרח! קשה להאמין, אבל האבחונים הפכו בשנים האחרונות לכלי שנועד לפתור את קשיי המערכת, ובאופן עקבי, לעיתים קרובות הם דווקא פוגעים בשמו הטוב של הילד, בהערכה העצמית שלו ובעתידו. בפועל, יש מעט מדי תקציב לבתי הספר מכדי לתת לילדים את האמצעים שבאמת ישפרו את יכולותיהם.

ברגע שנעשה אבחון, יש לבית הספר אסמכתא רפואית או פסיכולוגית שמאפשרת לו ללחוץ עליך לתת לילד תרופות פסיכיאטריות  (תרופות לכל החיים) כדוגמת הריטלין. הניסיון מלמד שסמים משפיעים רק בטווח הקצר על ההישגים הלימודיים. לעומת זאת, היכולות העצמיות מידרדרות, ונוצר צורך להגדיל את מינון התרופה שוב ושוב כאשר יעילותה הולכת ופוחתת.

פעמים רבות אבחונים אלה משמשים את בתי הספר דווקא כדי להתנער מאחריות לגבי הילד, להסתמך רק על הכדור שהוא לוקח, להרע את תנאי החינוך ולתרץ כל כשל חינוכי בכך שהילד סובל מ ‘הפרעה’, שלמעשה, האבחון הדביק לו.

שום איש חינוך, כמובן, לא יכול לחייב אותך לערוך אבחון. זקוק לעזרה? התקשר לעמותה.

שאלה: אם אני כבר עורך אבחון – האם לתת עותק לביה”ס ?

תשובה: בשום אופן לא. ידע פרטי בכלל וידע רפואי או פסיכולוגי בפרט הניתן לארגונים גדולים יכול לשמש בעתיד את הארגון כדי להרע בתנאיך או במעמדך ובמקרה הזה בתנאי החינוך של ילדך. היו דברים מעולם; ילד שאובחן בגן על מנת לתת לו סיוע של גננת שיח נעזר בכך בעודו בגן . אולם בכיתה ב’ עם מורה אחרת ומנהלת אחרת שימש האבחון את בית הספר כדי להחליט על העברתו למסגרת של חינוך מיוחד. אל תפקיד שום מסמך כזה בידי בית הספר ואל תחתום על שום וויתור סודיות.

שאלה: הם מאיימים שיעבירו את הדיון בנושא לוועדת השמה. מה אני יכול לעשות?

תשובה: קודם כל אל תיבהל!

וועדות השמה יכולות בהחלט לשרת את הרצונות והעדפות של ההורים. וועדות השמה יכולות לחייב את בית הספר לתת לילדך את אותה המסגרת שאתה רוצה ואת אותו החינוך שאתה רוצה.

וועדות השמה הן וועדות טרום משפטיות. נירשם בהן פרוטוקול מדויק. כל הסכמה שלך נרשמת. על כל החלטה של וועדת השמה אפשר לערער. אחרי וועדת השמה אפשר לערער בוועדת ערר שמתקיימת במשרד החינוך במשרדי הפיקוח. אחרי וועדת ערער אפשר לערער בבית המשפט המחוזי.

וועדת השמה תפקידה להורות לבית הספר ולעירייה איזה חינוך יקבל בנך. היא מאשרת להעביר את ילדך לבתי ספר מיוחדים, לכיתות קטנות או לחינוך הרגיל. וועדת השמה מתקיימת בדרך כלל בעירייה, ומורכבת מנציגים של העירייה, משרד החינוך, המורה, המנהלת הפסיכולוג של העירייה, יועצת בית הספר, עובד סוציאלי, עובד רווחה, נציגי ארגון המורים וההורים עצמם.

בית ספר נוטה להדגיש שוועדת ההשמה מחליטה ללא קשר לרצון ההורים. בפועל זה שקר מוחלט. מכיוון שמשרד החינוך הפסיד בהרבה מאוד ערעורים, קיימת הוראה חד משמעית ליו”ר וועדות השמה להחליט רק לפי רצון ההורים. לא אומרים את זה להורים.

בישיבה עצמה מופעל, לכן, לחץ גדול מאוד על ההורים מצד כל הגורמים החינוכיים והטיפוליים להיענות לרצון בית הספר, ולהעביר את הילד לבית ספר אחר או למסגרת לימודית אחרת.

הם פשוט “משכנעים” אותך, וכך בסופו של דבר אתה זה שהסכמת, והם עושים בהתאם לרצונך.

הוועדה תשתמש ברכילות וביקורת על הילד, באיומים, סחיטה רגשית והפעלת לחץ פסיכולוגי באמצעות הדגשה של כמה “את/ה הורה גרוע”. החוכמה היא לא להיבהל, ולבוא מוכנים מראש עם החלטה מגובשת ונחושה. כדאי גם לדעת שכל אי הסכמה בין שני ההורים תנוצל בוועדה כדי להשיג חוסר הסכמה מובהק בין ההורים ולקבל הסכמה רק מהורה אחד.

בואו מוכנים עם רצונכם. ניקבו בשם בית הספר, הכיתה והמורה שאתם רוצים שהילד ילמד בה. וחיזרו על המשפט הזה שוב ושוב. לגבי השאר תגידו “לא מוכנים”, “לא מוכנים”, “לא,  לא,  לא !”.

במקרים רבים וועדת ההשמה תדרוש מכם לאבחן את הילד. כמובן, כדי להטיב את “הטיפול”

והחינוך של הילד. עימדו על זכותכם לא להסכים. בפועל האבחונים הללו משמשים את הוועדה כדי לכפות עליכם להעביר את הילד למסגרת החינוכית שהם היו מעדיפים.

בסופו של דבר יחליטו בוועדת ההשמה את מה שאתם דרשתם, למרות שיציגו זאת באופן אחר. כך תוכלו לנצל את וועדת ההשמה לטובתכם. בית הספר חייב להיכנע להחלטת וועדת ההשמה.

אם במקרה וועדת ההשמה תחליט בניגוד לרצונכם פנו מייד לוועדת ערר. וועדה זו מחויבת עוד יותר להוראת משרד החינוך לפעול רק על פי רצון ההורים.

שאלה: הילד שלי בעבר נטל ריטלין (או כל תרופה פסיכיאטרית אחרת). ראיתי שהילד סובל ממנה, לכן הפסקתי לתת לו את התרופה והחלטתי להעבירו לבית ספר אחר, אך בבית הספר החדש לא מוכנים לקבל אותו ללא ריטלין, מה לעשות? 

תשובה:  זה בניגוד לחוק. אסור על פי חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”, אסור לחייב אתכם לשום טיפול או אבחון. דרשו מהעירייה לקבל אותו לבית ספר שאתם רוצים. אם העירייה תסרב דרשו לקיים  וועדת השמה בעניין, ונצלו את הוועדה כדי להשיג את מה שאתם רוצים. גם אם קיימת דרישה שילדכם ילמד לא באזור מגוריכם, אם תתעקשו על דעתכם, וועדת ההשמה תחליט בסופו של דבר לפי רצונכם. (”ראו לעיל”).

שאלה:  פקיד סעד בוועדת השמה איים עליי שייקח אותי לבית משפט אם לא אסכים להחלטת וועדת ההשמה מה לעשות?

תשובה: אל תיבהל! במילא וועדת ההשמה תחליט מה שאתה רוצה. עמוד על דעתך במהלך הדיון, ודרוש ועדת ערר במקרה שהועדה לא קיבלה את דעתך. פנה לעמותה להגשת תלונה.