משפט שלמה: עוכבה הגירת האם ובנה לגרמניה

עמית זיתבית המשפט העליון הורה לעכב את הגירתם לגרמניה של אם ובנה בן ה-7  מדובר בפרשת 'משפט שלמה' – מאבק של אב ישראלי נגד הגירתו לגרמניה של בנו ביחד עם אמו הנוצריה. השופט מלצר: אם השניים יצאו – יהיה קושי "אנושי ומשפטי" להחזיר את הגלגל לאחור.

 

רותי אברהם | NFC

 

משפט שלמה – האם 'קורקעה'. פרק נוסף במאבק אב ישראלי נגד הגירתם לגרמניה של גרושתו הגרמניה ביחד עם בנו בן ה-7. בית המשפט העליון הורה (יום א', 16.11.08) לעכב הגירת אם גרמניה עם בנה, עד להחלטה בבקשת אביו הישראלי לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב נגד הגירתם.

 

מדובר בעיכוב פסק דין שקבע כי יש לאפשר לאם ובנה לשוב לגרמניה. בהחלטה כתב השופט, חנן מלצר, כי מדובר באחד המקרים שבהם מוצדק לעכב את ביצוע פסק הדין שכן לאחר ההגירה יהיה קושי "אנושי ומשפטי" להחזיר את הגלגל לאחור.

 

פעלה בניגוד לאמנת האג

 

תחילת הפרשה, לפני מספר שנים, בהודו, במפגש בין הישראלי לגרמניה. בין השניים פרח רומן שבסופו אף הביאו לעולם ילד, כיום כבן שבע. השניים התגוררו באופן קבוע בישראל. במשך השנים נסעה האם עם בנה לביקורים בגרמניה. עם פרוץ מלחמת המפרץ נותרה האם עם בנה בגרמניה ואף הודיעה לאב כי אין בכוונתה לשוב לישראל. היא הגישה בבית משפט בגרמניה תביעה למשמורת.

 

האב טס לגרמניה והגיש תביעה להשבת בנו לישראל על-פי אמנת האג. בית המשפט קבע כי על האם להשיב את הילד לישראל תוך שהוא קובע כי כי מקום מגוריו של הילד בישראל וכי האם פעלה שלא כדין ובניגוד לאמנת האג.

 

עם שובה לארץ הגישה האם בקשה למשמורת. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי היא בעלת מסוגלות הורית טובה מזו של האב. מומחית שמונתה על-ידי בית המשפט אף המליצה לאפשר לאם להגר לגרמניה עם הבן תוך הסדרת מפגשים עם האב.

 

אישור ההגירה בוטל וחודש

 

האב הגיש ערעור על ההחלטה ובית המשפט המחוזי בתל אביב מינה מומחית נוספת שקבעה כי אין לאפשר לאם להגר בשל הפגיעה שתגרם לילד כתוצאה מהפרידה מאביו ובשל החשש כי האם לא תעודד קשר בין האב לבנו. לפיכך אישור ההגירה של האם בוטל.

 

האם הגישה ערעור. בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו והתיר לאם להגר עם בנה לגרמניה בכפוף למגבלות. בעקבות ההחלטה הגיש האב בקשה לדיון נוסף ועיכוב פסק דין.

 

בבקשה לדיון נוסף טען האב, באמצעות באי-כוחו עוה"ד שמואל מורן שמעון שובר, כי ההחלטה לאפשר לאם להגר עם בנם, מהווה "מתן פרס" על חטיפת בנו אשר הושב רק לאחר שבית משפט בגרמניה קבע כי מדובר בחטיפה על-פי אמנת האג וכי על האם להחזיר את הילד.

 

עוד טען האב כי הילד חי את מרבית שנותיו בארץ, הוא דובר עברית ומעורה בחיים בארץ וכי בית המשפט "לא בחן את זכותו שלא להיעקר מהמקום בו הוא נטוע". עוד נטען כי בית המשפט התעלם בהחלטה מעצם החטיפה כ"מרכיב עיקרי בהערכת הסיכון לקשר בין הילד לאביו". העובדה כי האם חטפה את הבן באופן שחזרתו התאפשרה רק על-פי פסק דין של בית המשפט, "יוצרת מניעות מלבקש לאחר מעשה החטיפה לשוב ולהרחיק את הילד מאביו".

 

שלילת "הגירת הניסיון"

 

האב אף הצביע על כשלים בתוכנית ההגירה" במסגרתה אמורים להיקבע הסדרי ראייה עם בנו. לטענתו, בית המשפט לא דן כלל בתוכנית שאמורה לכלול מענה לשאלות כמו: היכן יגור הילד, עם מי ישהה שעה שאמו עובדת כדיילת אוויר ונעדרת תקופות ארוכות, היכן ילמד ואיזה חינוך יקבל ועוד. הוא אף טען כי המנגנון שנקבע על-ידי בית המשפט להבטיח שמירת קשר בינו לבין בנו, בעת שהותו בגרמניה "אינו ישים ומרוקן מתוכן". לא זו בלבד אלא ש"מרגע שהילד יעבור להתגורר בגרמניה תוכל האם להתנייד בין מדינות האיחוד האירופי ללא כל בקרה על כל המשתמע מכך".

 

בהתייחסו להצעת בית המשפט כי האם ובנה יהגרו לשנתיים "לניסיון", ציטט האב את דברי שופט בית המשפט העליון (בדימ.) מישאל חשין: "קטין אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד ליד ולו ככלי יש חפץ בו. קטין הוא אדם. הוא איש גם אם איש קטן בממדיו. ואיש גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

 

הקטין לא יטולטל

 

כאמור, בית המשפט קיבל (א') את הבקשה לעכב את ההגירה. בהחלטה כתב השופט חנן מלצר כי קיבל את הבקשה בשל הצורך למנוע סיכול מהותי של הדיון הנוסף "אם יותר לאם להגר עם בנה הקטין לגרמניה עובר להחלטה בעתירה, עלול הדבר להקים קושי אנושי וייתכן גם משפטי להחזיר את הגלגל לאחור".

 

הוא הוסיף כי "במובן העמוק יותר 'מבחן משפט שלמה' מחייב למצער שכל עוד לא תתקבל החלטה בעתירה – הקטין לא יטולטל. הרי מדובר בילד כבן 7 שגדל בישראל בחמש השנים האחרונות ולמעשה למעט כשבעה חודשים בשנת 2003, התגורר בארץ עיקר ימיו. הוא אף לומר עתה כאן והשתלבותו טובה. יחד עם זאת מחוות הדעת למדנו שנוכח הנסיבות יש לו 'חרדת נטישה' ולכן אם נגזר להעתיקו לארץ אחרת עם אמו – ראוי לעשות זאת פעם אחת – בצורה מבוקרת ובסיום ההליכים המשפטיים ולא קודם לכך".

 

בשא 8898/08
 

שיטות פסולות בחקירת ילדים

להלן שיטות חקירה פסולות בהם משתמשים חוקרי ילדים בארץ ולא זו בלבד שתוצאת החקירה שלהם עלולה להיות מעוותת, להאשים חפים מפשע או לחילופין לפספס את האשמים, היא אף גורמת נזק נפשי לילד הנחקר. יש לדרוש את חומר החקירה הגולמי ככל שניתן על מנת לוודא שחקירת הילד לא בוצעה ברישול ובחוסר רגישות.

 

אין לחקור את הילד מספר פעמים

 

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל”אימון” למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג “התקלח עימה” 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

 

“מצילי הילדים” שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

 

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע”י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

 

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: “אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…”

כלומר ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

 

אין להסביר לילד את המושגים טוב ורע

 

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של “מגע טוב”, “מגע רע” או “מגע סודי”, דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

 

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

 

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

 

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון “האם אורי נגע בך כאן?” ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

 

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

 

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון “מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…”. משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

 

אין להשתמש בפריטים להדגמה

 

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל”לימוד” הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

 

אין לדובב את הילד ע”י מחוות חבריות

 

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו “אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…”. יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

 

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

 

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

 

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

 

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

 

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו “אוי, איזה ילד מסכן…”. תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

 

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

 

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

 

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

 

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.