מחקר MIT: ילדים שחיו בבתים הרוסים הצליחו טוב יותר בחיים מילדים שחיו במשפחות אומנה

ממצאים מפתיעים של מחקר שהישווה בין ילדים שהוצאו ממשפחתם לאומנה בעקבות התעללות והזנחה כביכול, לאלה שנשארו בחיק משפחתם למרות שחוו תופעות דומות.

 

המחקר נערך על ידי חוקרים מביה”ס לניהול בשם סלאון (MIT’s Sloan School of Management) במסגרת לימודי מדיניות חברתית. במחקר השתתפו מעל 15,000!!! נבדקים, מדגם ענק, הגדול ביותר שנעשה אי פעם. המעקב אחר הנבדקים נערך לאורך השנים 1990-2002. המחקר התבצע במדינת אילינוי בשל הקלות היחסית לקבל מידע על הרקע של הילדים. לכן כדי למנוע זיהוי של משפחות, מקרים קשים וחריגים של התעללות והזנחה שהיו בתקשורת נופו מהמדגם.

 

 Professor Joseph J. Doyle Jr 

התוצאות שנתקבלו הפתיעו את החוקרים:

 

הילדים שנשארו בחיק משפחתם, בגיל ההתבגרות נטו פחות לעבריינות נוער ובקרב הנערות נמצאה שכיחות נמוכה יותר של הריונות ואמהות בגיל צעיר. כמבוגרים צעירים הם הצליחו יותר להתמיד בעבודה ולהחזיק במשרות שלהם, בהשוואה לעמיתיהם שהוצאו מחיק המשפחה.

 

במחקר קודם של מרק קורטני מאוניברסיטת שיקגו נמצאה שכיחות גבוהה יותר של נשירה מבי”ס, נטייה לעבריינות כמו גם לשימוש בסמים ואלכוהול, בקרב ילדים שגדלו באומנה, אך באותו מחקר הם הושוו לאוכלוסיה הממוצעת ולא לילדים שחוו כביכול הזנחה והתעללות, אך לא הוצאו מחיק משפחתם.

 

פרופסור דויל שהיה אחראי על המחקר סיכם את מחקרו הנוכחי במסקנה שברוב המקרים בהם לא נשקפת סכנה גבוהה לשלום הילד, עדיף להשאירו בקרב משפחתו הביולוגית למרות שחווה בה כביכול הזנחה והתעללות, ולעבוד עם המשפחה מאשר להרחיקו ממנה.

__________________________________________________________________________________ 

המכון הטכנולוגי MIT נחשב למכון הטכנולוגי הטוב ביותר בעולם.

 

המכון מוגדר כטכנולוגי (Massachusetts Institute of Technology), משום שעובדים בו אנשי מדע, סטטיסטיקאים וחוקרים מן השורה הראשונה בעולם, אנשים שיודעים לבצע מחקרים סטטיסטיים אמיתיים ולא פסיכולוגים ממדעי החברה שלמדו מבוא לסטטיסטיקה באוניברסיטה, ואין להם שום מושג בשיטות מחקר מדעיות, אלא מסתמכים על האינטואיציות הסוביקטיביות שלהם בלבד.

 

USA TODAY, יולי 2007

MIT News

מהימנותם של ילדים כעדים בחקירות

מהימנות זיכרונם של ילדים קטנים היא סוגיה מכרעת בעת בדיקת האשמות בדבר התעללות מינית בילדים האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם או שמא ,הם נזכרים באירועים שסיפרו להם עליהם? על הרגישות הנדרשת בחקירת ילדים עדים .

 

משטרת ישראל, רס”ר גנדי קפלן (פסיכולוג)

 

באוגוסט 1983 התלוננה ג’ודי ג’ונסון במשטרת העיר מנהטן ביץ’ בקליפורניה, כי בנה הותקף מינית בידי ריימונד באקי, שעזר בניהול גן ילדים, שבו למד בנה. היא האשימה את באקי בביצוע מעשי סדום בבנה, בעודו תוחב את ראש הילד לאסלה, והכריחו לרכוב עירום על סוס. בשנת 1985 אובחנה ג’ונסון כבעלת סכיזופרניה פרנואידית חריפה. בשנת 1986 מתה ממחלת כבד הקשורה לאלכוהול, אך לא לפני שנקראה להעיד כעדת התביעה הראשונה בשימוע ראשוני, שנערך לריימונד באקי בשנת 1984. בעת מותה לא היו התובעים זקוקים לה עוד. 369 מתוך 400 ילדי הגן, שלמדו באותה תקופה, החלו לספר סיפורים מלאי דמיון ומזרי אימה על שורה של התעללויות מיניות מצד בני-אדם המועסקים בגן הילדים, לרבות מישוש איברי המין, קיום מין אורלי, אונס, מעשי סדום וצילומים בעירום. התקבלו גם דיווחים על טקסי פולחן השטן והשחתת בעלי-חיים, שכולם נערכו בעת הימצאותם של הילדים בשטח הגן.

 

במשפט חסר התקדים, שבו עמדו חמשת העובדים, ריימונד באקי ואמו, שנמשך שנתיים וחצי, זיכה חבר המושבעים את גברת באקי מכל סעיפי האישום, ולא הצליח להרשיע את ריימונד באקי אפילו בסעיף אחד. למרות זאת, שוחרר באקי רק לאחר משפט חוזר, לאחר שעשה חמש שנים בכלא. מושבעים רבים אמרו, שמהימנותם של הילדים מפוקפקת בעיניהם, מאחר שהמראיינים הובילו אותם במתן עדותם.

  

במקרה אחר, מייקלס, צעירה שהועסקה בפעוטון, הואשמה באונס ילדים ובתקיפתם בסכינים, במזלגות, בכף עץ ובקוביות לגו, בליקוק חמאת בוטנים מאיברי המין שלהם, בנגינה על פסנתר בעירום ובהכרחת ילדים לשתות את השתן שלה. כל זאת במסגרת שעות פעילות של הפעוטון, ובלי שאיש מעמיתיה לעבודה יבחין בכך. אף שפדופיליה היא תופעה נדירה ביותר בקרב נשים, הורשעה מייקלס בשנת 1988 ונשפטה ל47– שנות מאסר. זאת,למרות העובדה, שהאשמות היו מוזרות ביותר, ולא התקבלה כל עדות מסייעת מעובדים אחרים בגן. הרשעתה בוטלה, בסופו של דבר, בערעור שהוגש ב1993-, עקב תהיות בדבר הדרך שבה גבו ה”מומחים” את העדויות מהילדים עצמם, ובמיוחד עקב החשש, כי הציגו לילדים שאלות מנחות, ועודדו דיווחים על התעללות בדרכים נוספות.

 

מקרים אלה העלו על הפרק את הסוגיה בדבר עדותם של ילדים קטנים. האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם, או שמא זכרו אירועים שסיפרו להם עליהם. שאלה מובילה אחת, בדרך-כלל, אין בה די כדי לשנות את זכרונו של הילד הקטן. ואולם, שאלות מובילות, שנשאלות שוב ושוב, יכולות בהחלט להשפיע, במיוחד כאשר התחקור נעשה זמן רב לאחר האירוע. מאחר שילדים פתוחים מאוד להשפעת אחרים, ולא תמיד מסוגלים להבחין בין עובדות לבדיות, הדיוק של עדותם הוא סוגיה מכרעת. כדי לבדוק האשמות של התעללות מינית בילדים קטנים, משתמשים לעתים קרובות, בעת עריכת ראיונות עם ילדים, בבובות בעלות מבנה אנטומי מדויק לזה של בני – אדם. המחקרים האמפיריים המעטים, שבדקו את השימוש בבובות אלו מראים, כי ילדים קטנים, הנחקרים בעזרת בובה אנטומית, עלולים לטעון, כי נגעו בהם במקומות שלא נגעו בהם.השימוש בבובות אלה אינו משפר את דיוק הדיווחים בשאלה היכן (ואפילו אם) נגעו בהם.

 

עובדי הנוער צריכים להיות זהירים ביותר בחוקרם ילדים עדים. כאשר הם מאמינים שחשוד אשם, הם עלולים להעביר לילדים אמונה זו בשאלותיהם, ובסופו של דבר עלולים להביא את הילדים לאשר את השקפתם, גם כאשר זו אינה נכונה. כמו כן, ככל שהם מתעקשים להעלות רצף אירועים מסוים כאפשרות, אישורו של הילד הוא לעתים קרובות אמין יותר ומהסס פחות. הם גם משבחים לעתים קרובות עדים צעירים על דיווחים, העולים בקנה אחד עם סברותיהם. הם אף עשויים לומר לעדים צעירים, שילדים אחרים אישרו את חשדותיהם, ובכך להפעיל עליהם לחץ נוסף לתמוך בהשקפתם.

 

בנסיבות נכונות עדותם של ילדים עשויה להיות מהימנה מאוד. מחקרים מראים, שעדותם של ילדים קטנים נוטה להיות מדויקת ביותר,כאשר הם נשאלים שאלות ספציפיות וקונקרטיות, שאין נרמזת בהם תשובה אפשרית, וכאשר השאלות הנשאלות נוגעות לדברים שאירעו לגופם שלהם ולא לאירועים שצפו בהם.

זוכה ממעשים מגונים, כי עדות הילדה "זוהמה"

השופטים זיכו את האיש, מכיוון שלדבריהם עדותה של הילדה "זוהמה" על-ידי בני משפחתה. בנוסף, הם קבעו כי לעובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה לא היתה הכשרה מקצועית מספקת וגם בחקירת הילדה נפלו פגמים.

 

אחיה ראב"ד יולי 2008  YNET

 

לפסק הדין

 

תושב חיפה בן 36, שהואשם בביצוע מעשים מגונים בבתו החורגת כשזו היתה בת עשר, זוכה היום (א') בבית משפט המחוזי בעיר, מפני שעדות הילדה "זוהמה" – כלומר הושפעה מדברים שאמרו לה בני משפחתה ואנשים נוספים. השופטים קבעו בהכרעת הדין כי מדובר במילה מול מילה והסבירו שלכן קיים קושי של ממש "לקבל את גרסת הילדה כמו שהיא כבסיס להרשעת הנאשם". השופטים ציינו כי בגרסתה של הילדה נמצאו סתירות ותמיהות רבות.

 

תחילתה של הפרשה בחודש נובמבר 2005, אז הגישה אמהּ של הילדה, שהייתה בהליכי גירושין מהנאשם, תלונה לפיה הוא ביצע מעשים מגונים בילדה. היא טענה כי ארבעה חודשים קודם לכן מצאה שלושה דפי יומן בפח האשפה "מהם למדה כי הנאשם פגע מינית בבתה".

 

במקביל, הגיש הנאשם מספר תלונות במשטרה כנגד האם וטען כי היא איימה עליו שאם לא יוותר על חלקו ברכושם המשותף, היא תגיש נגדו תלונה ותטען כי ביצע מעשים מגונים בילדה.

 

שנתיים לאחר הגשת התלונה הוגש נגד האיש כתב אישום, בו נטען כי במספר הזדמנויות במסווה של עיסוי נגע באיבר מינה של הילדה וביצע בה מעשים מגונים. בתום דיון ממושך קבעו השופטים – אב בית הדין יוסף אלרון והשופטים רון סוקול ומנחם רניאל – כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק ממספר סיבות.

 

העובדת הסוציאלית סיגלית דרום התרשלה בתפקידה

 

הסיבה הראשונה היא חשש ל"זיהום" החקירה. לדברי השופטים, עברו כחמישה חודשים מאז שהאם גילתה את דבר המעשים המגונים שבוצעו בבת לכאורה ועד שעידכנה בכך את העובדת הסוציאלית סגלית דרום שטיפלה במשפחה. "במהלך פרק הזמן התייעצה האם עם עובדות סוציאליות רבות וכן קיימה שיחות והתייעצויות שונות בתוך המשפחה, אליהן אף נחשפה הילדה. הילדה היתה במרכזן של אותן שיחות והתייעצויות… גרסתה נתקבלה בתחילה בספקנות רבה והתקיימו עימה מספר שיחות בהן נטלו חלק בני המשפחה… אשר ביקשו לעמוד ולאמוד את גרסתה".

 

השופטים קבעו כי בנסיבות האמורות מתעורר חשד של ממש ל"זיהום" חקירתה של הילדה וכי יש "בחשש להשפעה הזרה על הנאמר בחקירתה…כדי לפגוע באמיתות גרסתה". השופטים קבעו עוד כי עדותן של הילדה ואמה הן "עדויות כבושות" כי המעשים בוצעו שנתיים לפני הגשת התלונה והאם המתינה עוד חמישה חודשים לאחר שנודע לה על המעשה.

 

אם לא די בכך, קבעו השופטים כי העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה פעלה ללא הכשרה מקצועית, ובעבודתה נפלו פגמים ולכן לא היה ניתן לסמוך על עדותה. בנוסף הם קבעו כי חקירת הילדה על ידי חוקרת הילדים לקתה אף היא בחסר.

 

לדוגמה ציינו השופטים כי הדיווחים והרישומים שניהלה העובדת הסוציאלית, אשר נועדו לתעד את המפגשים המשפחתיים עם הילדה, בוצעו רק אחת למספר שבועות ולא בזמן אמת. "ההתרשמות כללה סיכום של מספר מפגשים, מן הסתם כפי שזכרה את תוכנם באותו מועד מאוחר", כתבו השופטים.

 

השופט אלרון, שכתב את הכרעת הדין, קבע כי לא מצא פגם במידת האמון שניתן לייחס לעדותו של הנאשם.

האיחוד האירופאי פתח בחקירה נגד בתי המשפט לענייני משפחה בבריטניה

האיחוד האירופאי פתח בחקירה נגד בתי המשפט לעניני משפחה בבריטניה על חוקיות ההחלטות המתקבלות בבתי הדין הללו בנוגע להוצאת ילדים מהבית. דיונים משפטיים אשר מתנהלים באופן חשאי, תוך הסתרת פרטים מן ההורים ומן הציבור וללא כל פיקוח של גורם חיצוני.

 

בקרוב אצלנו חקירה כזו.

 

TimesOnline 2008

 

חקירה זו נפתחה בעקבות תלונות רבות שנתקבלו על שימוש לרעה שנעשה ע"י רשויות הרווחה והמשפט בחוק להגנת ילדים, כאשר עובדים סוציאליים ושופטים לעניני משפחה באנגליה מנצלים חוק זה לטובתם, עושים בו שימוש ציני לרעה ומוציאים ילדים מביתם ללא סיבה מוצדקת.

 

עיתון ה Times הבריטי פרסם סדרת כתבות בנושא בהן מתברר כי בתי הדין לעניני משפחה מסתירים מעיני הציבור ומונעים מן העיתונות והתקשורת לדעת את המתחולל בדיונים המשפטיים. השופטים מונעים מן ההורים מהם נלקחו הילדים לעיין בחומר הראיות, אם קיים כזה בכלל ואף חוסמים בפניהם גישה לפסקי דין בענינם. טענה נוספת היא כי בתי המשפט פוסקים כמעט תמיד בהתאם להמלצותיהם של העובדים הסוציאלים.

 

החקירה שהחלה החודש הזה, חודש ספטמבר ביוזמת פול רואן מן המפלגה הליברל דמוקראטית, תהיה מורכבת מועדה אשר אף תהיה נוכחת בדיונים המשפטיים בבתי המשפט לעניני משפחה.

 

צפו בדר' לין ורנל סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית המסבירה מדוע מסוכן לפנות לשירותי הרווחה. הסבריה תקפים גם לשירותי הרווחה הישראלים:

 

 

צפו בזוג צעיר שכמעט איבדו את תינוקם לטובת המדינה בשל תלונת שווא של שכנים משועממים מסוג בלש גשש, מקרים כאלו קורים תדיר גם בישראל:

 

על מעצרים מנהליים של ילדים במרכזי חרום של משרד הרווחה

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

 

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

 

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

 

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

 

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

 

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

 

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.

 

משטרת ישראל חויבה בנזיקין עבור חיפוש פראי שביצעה בבית בעת ששהו בו קטינים

ביהמ'ש קבע כי למרות שלא ניתן לערוך חיפוש ב'כפפות של משי', החיפוש המשטרתי בוצע בחוסר זהירות ובמידה מסוימת של פראות וחוסר אכפתיות לתוצאה, תוך סטייה מסטנדרט התנהגות סביר. 

 

תביעה כספית המופנית כנגד משטרת ישראל, בגין נזקים לרכוש, עוגמת נפש ופגיעה באוטונומיה, אשר נגרמו לתובעים במסגרת חיפוש לגילוי סמים שנערך בביתם. החיפוש בוצע בעקבות מידע מודיעיני ובמהלכו נמצאה כמות סם שאיננה מוגדרת לצריכה אישית. בזמן החיפוש הייתה האם מחוץ לבית ובנה הקטין [17] היה בדירה עם אחיו החשוד, חברו ואחותו הקטינה.

 

בית משפט השלום קיבל בחלקה את התביעה ופסק כי:

 

ביהמ'ש קבע כי ניתן היה לערוך את החיפוש באווירה מכובדת, היות ומדובר בחיפוש שבוצע ללא התנגדות, על ידי כוח אדם רב, בדירה שאיננה של החשוד ובפרט שנמצאו יחד עם החשוד קטינים. נקבע כי ההסתברות שנזקי הרכוש הנטענים נגרמו במהלך החיפוש, גבוהה יותר מההסתברות שנגרמו קודם לכן. ביהמ'ש דחה את הטענה לפיה משלא נרשם בדו'ח החיפוש נזק כלשהו ומשחתם החשוד על הדו'ח, יש לראות בכך הוכחה שלא נגרם נזק. החתימה בוצעה תחת איומים שונים, מבלי שניתנה לחותם האפשרות לקרוא את הדו'ח. לנוכח סעיפי חוק החיפוש, נראה כי השוטרים ערכו את החיפוש החיצוני על גוף התובע תוך חריגה, הן לחיפוש על גופו של מי שאינו בגדר 'חשוד' והן לחיפוש על גופו של קטין. ומשלא טרחו השוטרים ליידע את התובעת בדבר החיפוש על גופו של בנה הקטין, הרי שהפרו הפרה בוטה את הוראת סעיף 14ג[ג][4][ב] לחוק החיפוש

 

לפסק הדין

בתי המשפט לעניני משפחה רוצים את הילדים שלך

איך מתנהלים בתי המשפט לעניני משפחה בארה"ב?

כך זה נראה שם.

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז בכפיה במחלקה פסיכיאטרית

ילדים רבים, בריאים ונורמלים בנפשם מגיעים לאשפוזים כפויים במתקנים פסיכיאטרים במסגרת סמכות של פקידי סעד לחוק הנוער. אלו הם אותם עובדים סוציאליים שיושבים בלשכות הרווחה ומחליטים ש"טובת הילד" (להקיא כבר מהמושג המזוייף הזה) היא לכלוא את הילדים הללו במקומות המזוויעים האלה. אף אחד מהם לא יוצא משם נורמלי. למה לא שואלים לדעתו של הילד? מדוע רומסים את זכויות הילד? עד מתי תמשך ההפקרות הזו?

 

 

 

קוראים לי דניאל ואני בן עשר .

 

לפעמים אני באמת רוצה למות, אפילו שחברים שלי מבקשים ממני שאשחק איתם אני שקוע בעולם משלי עם מפלצות אבל גם עם מלאכים.

 

כשאמא שלי באה לבקר אותי בבית החולים היא בוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לדבר מרוב שכואב לה. לא טוב לי בבית חולים. לא טוב לי. אני לא מבין מה כל הרופאים שלי אומרים לי. אבל לא טוב לי להיות במחלקה הזאת. יש שם ריח חריף של כדורים וזריקות. ואמא שלי לא מבינה למה מחזיקים אותי בחדר סגור, וקושרים אותי. היא שאלה את הרופא הרוסי מה יש לי. והרופא לא ממש הקשיב לה ולא ענה לה. נותנים לי המון המון כדורים. וגם זריקות וזה בכלל בכלל לא נעים לי. ואני כל הזמן עייף ורוצה לישון. אני לא מאמין בכלל במבוגרים, ובכל הרופאים שרק אומרים כן כן או לא לא.

 

אמא שלי לא מצליחה להוציא אותי מהמחלקה. כי הרופאים אומרים לה שאני ילד מאוד מאוד חולה. ולאמא שלי אין הרבה כוח. והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. אני פוחד מאוד שאם אני אלשין למשטרה מה אני רואה במחלקה, מה עושים לילדים, לכמה מהם אז יהרגו אותי. אני לא יודע. אני לא רוצה בכלל לדבר. אמא שלי אומרת לי כל הזמן תגיד לי מה עושים לך תגיד לי. אני רק אומר לה מתי אני כבר אחזור הביתה. מתי?

 

הרופא הרוסי כל הזמן שואל אותי, אתה שומע כל מיני קולות? מה אתה רואה בדמיון? מה אומרים לך לעשות הקולות? הוא בכלל לא נותן לי לדבר, הוא בכלל לא מקשיב לי, ולא שואל אותי מה אני מרגיש בכלל? בגלל זה אני לא אוהב אותו. ובגלל שאני לא מדבר בחדר שלו, אז הוא לא אוהב אותי בכלל הרופא. ולא אכפת לו ממני. והוא לא שומע את הקול של אמא שלי.

 

אני חי פה לבד במחלקה. אמא ביקשה שאכתוב מכתב לראש הממשלה. אבל אני פוחד מראש הממשלה. אמא שלי אמרה שאני לא אפחד. היא התחננה בפני שאכתוב לו מכתב ואספר מה אני מרגיש במחלקה. אז כתבתי את המכתב הזה. ואמא שלי אמרה שהיא תשלח אותו לכל האנשים החכמים והעשירים שיושבים בתוך הכנסת ויש להם הרבה כוח והם יסגרו את המחלקה. וימצאו לנו בית אחר ששם לא קושרים בכלל ילדים. וכל היום רק ישאלו אותנו מה אנחנו מרגישים ויתנו לי לצייר את מה שאני מרגיש. ולא יסגרו לי את החלומות והמחשבות החופשיות שלי בכדורים ובזריקות. ככה אמא שלי אומרת.

 

אמא שלי אומרת לי בכל ביקור שהיא תלחם למעני. אבל היא כל הזמן בוכה. ואני חושב שנגמר לה כבר הכוח בידיים. לפעמים יש אנשים טובים במחלקה. לפעמים. אבל הם הולכים מהר. והלב שלי דופק כל הזמן שהם הולכים. הם אומרים לי שאני לא צריך להיות כאן שאני ילד חכם ומקסים. שזה לא המקום שלי. הם נותנים לי כוח. חבל שהם הולכים מהר ואני נשאר עם הרופא שלי שבכלל לא מסתכל לתוך העיניים שלי.

 

לפעמים יש שמש יפה בתוך החדר שלי. ולפעמים הירח שלי עצוב. ולפעמים העננים מאוד אפורים. והקירות במחלקה כאילו מדברים אלי ואומרים לי דניאל תהיה חזק. דניאל אמא אוהבת אותך. דניאל מחר שוב תזרח לך ובשבילך השמש. ואתה תחזור לשחק עם כל החברים שלך בחוץ.

 

אמא ביקשה ממני שאגיד לראש הממשלה במכתב שהוא ידאג שלא ישכחו אותי ואת כל החברים שלי בבית החולים. ואני שאלתי אתמול בלילה את אלוהים שלי אם זה בסדר לבקש מראש הממשלה שהוא עסוק מאוד בקשה כזאת. אלוהים אמר לי דניאל תנסה. אף פעם אל תתייאש. המילים שאתה כותב יגיעו ויגעו בכל נשמה. אני מקשיב רק לאלוהים שלי הוא אף פעם לא מאכזב. בני אדם אומרים הרבה מילים והמון משפטים ואחר כך הם הולכים, או רצים או נעלמים.

 

ורק אמא שלי ואלוהים שלי נשארים בתוך הגוף והלב שלי. אני עכשיו מסיים את המכתב אני הולך לחפש בחצר את השמש.

 

דניאל מחלקה ב

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע"

 

מאמר של מיכאיל זרצקי

 

המאמר הזה נכתב בעקבות  מקרה שארע בשנת 1999 בבית משפט לענייני משפחה בירושלים.

 

וכך היה הדבר: איש קשיש, עולה חדש מרוסיה, בן 85, שהיה במשך 50 שנה חבר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, פנה לעובדת סוציאלית להתלונן שבנו שותה אלכוהול. האב ביקש רק להשפיע במקצת על היורש שישתה פחות. לדאבונו, לעובדת הסוציאלית לא היתה מסוגלות חשיבתית. היא חיפשה קיצורי דרך, הקטינה ראש כהרגלה, ומסרה את התיק לבית המשפט.

 

השופט, אדון נכבד בכיפה שחורה, גם הוא רצה להקטין ראש, וגלגל את הכדור אל ה"מומחים". לפסיכיאטר, גם הוא עולה חדש מרוסיה, היה ברור, שהבחור סובל רק מאלכוהוליזם בשלבים התחלתיים. אבל מאחר והפסיכיאטרים הישראליים כמעט ואינם מכירים את תופעת האלכוהוליזם עד לפני העליה הגדולה, הם העדיפו לקבוע את האבחנה האהובה עליהם, שמה בישראל ייקרא "סכיזופרניה פרנואידית".

 

אגב, האבחנה הזאת כל-כך פופולארית בישראל, שזה הפך ממש לאופנה, אם אתה לא מאובחן כסכיזופרן-פרנואיד אז אתה לא בענינים.

העובדת סוציאלית, נציגת כבוד של הביורוקרטיה והממסד הישראלי אשר פיתח אנטגוניזם אובססיבי כלפי העליה הרוסית תפסה טרמפ על חוות הדעת של הפסיכיאטר המלומד והמליצה להרחיק את הבחור מהבית.

 

בדיון המשפטי טענו הקשישים כי אינם מעוניינים בהרחקה של הבן מהבית, שהרי הם זקוקים לעזרתו עקב מצבם הבריאותי הקשה. אבל השופט הנכבד לא הציע למסכנים כלום חוץ מללכת לבית אבות. לטענתו, לפי חוק משנת 1991 "טיפול בחולי נפש", אזרחים חסרי נכסים ומקום מגורים שולחים לחיות בבתי חולים פסיכיאטריים.

 

פסק-דין סדיסטי לכל הדעות, שבעקבותו נזרקו ההורים במוסד זקנים והבן בבית חולים לחולי נפש.

 

כמו שנאמר בקהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".

 

(קטעים ממאמר "אחורה להתקדמות!" – שנת 1999 – עם תרגום מרוסית של סרן ג'ילה בלוך ותיקוני עברית שלי, רונית)

למאמר המקור

צריכת הריטלין בארץ ירדה ב-13%

החשיפה העיקשת של עמותת מגן לזכויות אנוש אודות התיוג השקרי והסימום של ילדי ישראל באמצעות ריטלין ודומיו

הביאה לירידה בצריכת הריטלין

 

כך הודיעה הגב' אלה שנר, יו"ר עמותת מגן לזכויות אנוש, בנשף השנתי  החגיגי של העמותה, שנערך במוצ"ש האחרון (20.9)

 

בשנת 2007 צריכת הריטלין בישראל ירדה ב-13%. הצריכה הארצית של 'מתילפנידאט', החומר הפעיל שבכדורי הריטלין והקונצרטה, הנמצא ב'פקודת הסמים המסוכנים' ירדה. בשנת 2006 ילדי ישראל צרכו 250 ק"ג חומר פעיל. ב- 2007 המגמה ירדה – תלמידי ישראל צרכו רק 210 ק"ג של החומר הפעיל.

 

שנת 2007 היא השנה הראשונה שחלה ירידה במגמה. מסוף שנות התשעים מגמת צריכת הריטלין עלתה ועלתה. מ-2004 עד 2006 הצריכה הארצית של מתילפנידט הוכפלה מ-128 ק"ג ל-246 ק"ג.

 

לירידה המשמעותית אחראית החשיפה העיקשת של האמת לגבי הריטלין. היא הושגה למרות קמפיינים שיווקיים של משרד הבריאות וקופת חולים הכללית, וקמפיינים סמויים של חברות התרופות.

 

את הנשף השנתי פתח הטנור הבינלאומי גבי שדה. אחריו הופיעה ביתו, מיקה שדה, שהגישה ביצוע בכורה לשיר שמתאים כל כך 'Freedom'.

 

בנשף השנתי החגיגי חולקו פרסי זכויות אדם לשנת 2008. הזוכים הם המשפטנית רוני אלוני סדובניק והעיתונאי יקי בן יששכר. הם זכו בשל תרומתם העצומה למאבק על זכויות האדם בתחום בריאות הנפש בישראל.

 

בנשף עצמו הוצגו הישגיה העיקריים של עמותת מגן לזכויות אנוש בשנה האחרונה:

  • בעקבות יישום התיקון לחוק חולי הנפש משנת 2004, שאותו יזם חבר הכנסת אופיר פינס בתמיכתה של עמותת מגן לזכויות אנוש מצליחים 40% מהמאושפזים בכפיה להשתחרר מכליאה פסיכיאטרית. כ-4000 מהמאושפזים בכפיה שוחררו מאז החלת החוק.
  • העניין של הציבור והמדיה, והמודעות לעוולות בתחום בריאות הנפש הולכת וגדלה ומשתקפת בחשיפה רחבה באמצעי התקשורת. לפיכך פורסמו השנה יותר מ- 1278 מאמרים בנושא בעיתונות האלקטרונית, המקומית והיומית. העמותה עמדה מאחורי- 14 תוכניות רדיו ו- 23 תוכניות טלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה הארצית והעולמית.
  • בעקבות הפרסומים במדיה פנו השנה 5600 איש לעמותה לקבלת ייעוץ  בהתמודדות מול המערכת הפסיכיאטרית הרומסת. תועדו 210 מיקרים של התעללות פסיכיאטרית וניצול לרעה בתוך מערכת בריאות הנפש. הוגשו עשרות תלונות פליליות ותביעות אזרחית.
  • השנה הגיעו מסרי העמותה מספר פעמים לכל בית בישראל. אך השפעתה השנה חצתה גבולות. בזכות רשת הטלוויזיה הבין-ערבית MBC מדובאי ואתר רוסי בינלאומי הגיעו המסרים למאות מיליונים אנשים נוספים גם בחו"ל.

 

הערב הסתיים במופע משותף של האמנים גבי שדה, דפנה ארמוני ,חגית גולדברג, אילן וויל, ג'ודי בכר ו- 13 אמנים נוספים. 380 איש נכחו באירוע החגיגי והמרגש, שהתקיים בתיאטרון גבעתיים.

 

לפרטים נוספים נא לפנות לטל' 5660699 03

 

או ליהודה קורן נייד:3350928 052

 

 

בברכה

יהודה קורן

נייד:3350928 052

מייל: cchr_isr@netvision.net.il

 

« Older entries